"הניסיון שלי לשכנע את חבריי להשאיר את המבנים ההרוסים – היה קודם כל פוליטי", אומר חבר קיבוץ בארי אלון פאוקר, על הסיבה שהצביע יחד עם 195 מחבריו בעד השארתו של בית באחת משכונות הקיבוץ שנהרסו כליל במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, בעוד ששאר הבתים ייהרסו. "מולנו אנשים קמו ואמרו: אנחנו בונים את בארי מחדש, לא יישאר פה פירור של אפר".

קיבוץ בארי, ש־101 מחבריו נרצחו ועוד 32 נחטפו, קבר לפני שבוע וחצי, ביום ראשון שעבר, את אחרון חטופיו דרור אור. באופן לא מכוון אך סמלי, בחמישי שאחרי הלוויה התכנסו החברים כדי לקבל את אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר שקיבל הקיבוץ בשנתיים האחרונות – מה לעשות עם השכונות המערביות, 'הכרם' ו'הזיתים', שנחרבו במתקפה ועמדו במרכז מחלוקת שהתחילה כבר בימים הראשונים שלאחר הטבח.

"כבר בים המלח, בדיונים הלא פורמליים, היו אנשים שאמרו שהם בשום אופן לא יחזרו לשכונות האלו, בעוד אחרים קבעו נחרצות – רק לשם אנחנו מוכנים לחזור!", נזכר פאוקר. הדיון התגלגל מהר מאוד לקצוות, בין אלו המבקשים להרוס הכל בשביל שאפשר יהיה לחזור במהרה לקיבוץ החדש, ועד אלו שביקשו להפוך את השכונות, על כל בתיהן, לאתר הנצחה פעיל. "ממש לוחמי הגטאות או יד מרדכי, רק שיצאו מחוץ לגדר", מסביר פאוקר, שבתור היסטוריון ואחד הדוברים הלא רשמיים של הקיבוץ במשך תקופה ארוכה, דגל בהשהיית החזרה לטובת המאבק להחזרת החטופים, להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית ולעיצוב הזיכרון הלאומי. "לא חשבתי שצריך להשאיר שכונה שלמה, אבל כן מספר מכובד של בתים, ושלא יספיקו רק אנדרטה לצד הכביש והזיכרון הפנימי שלנו".

למה בעצם להשתמש באסון ובצורך שלכם להשתקם ככלי למאבק?
"מתחילת המלחמה, ובשאר הפרויקטים שאני מוביל, אני אומר תמיד שאנחנו צריכים להשתמש במותג הזה שהפכנו אליו שלא מבחירה כדי להטיל את כל כובד משקלנו על החלפת הממשלה ושינוי החברה. אנחנו צריכים את אתר הזיכרון אצלנו, ושיהיה פתוח וציבורי, כדי להיאבק בהכחשה מבחוץ ובעיצוב הנרטיבים המניפולטיביים מבפנים; אני לא רוצה שמירי רגב או עמיחי אליהו יעצבו את מורשת 7 באוקטובר של הקיבוץ שלי. אם הזיכרון יהיה שלנו, בידינו, אז הסיפור יהיה שלנו. מבחינתי זה מאבק הרבה יותר רחב. אבל הרבה מחבריי לא רואים את זה ככה. הם מאוד בלוקאלי. בשיקום האישי והקיבוצי".

ההחלטה עברה ברוב של 196 על 146, אמנם רוב, אבל לא גדול.
נכון, אבל מכל האצבעות שהיו בנושא – זה היה הרוב הכי גדול. ההצבעה על להרוס את הכל עברה ברוב של 10 קולות, מה שאומר שבסך הכל קרתה פה פשרה מסוימת שאפשרה ליותר אנשים להרגיש בנוח. שלא תבין אותי לא נכון, אני לא חושב שהרצון להתחיל מאפס לא נכון או לא צודק. אנשים אומרים שנמאס להם מסיורים וממוות, אני מבין את זה לחלוטין. אבל בעיניי יש עוד שיקולים חוץ מהאישי, והם חשובים לא פחות".

המדינה הציעה פשרה

פריצת הדרך שאפשרה לקיבוץ לקבל החלטה בעניין הגיעה לפני שנה, כאשר המדינה עצמה פנתה לקיבוץ בהצעה לשמר בית אחד, על חשבון המדינה, לבחירתו של הקיבוץ, כך שבעתיד אפשר יהיה להפוך אותו לאתר זיכרון. "באו ואמרו לנו: אל תקבלו החלטה עכשיו, נשמר את הבית שיהיה מוגן לעוד 4-5 שנים. אם תרצו להשאיר אותו אצלכם, כך יהיה; ואם לא, נעתיק אותו לאתר זיכרון מרכזי במקום אחר".

קונצנזוס מוחלט שרר בקרב חברי הקיבוץ: שום דבר לא ייהרס או ייבנה באזור שנפגע לפני שיחזור אחרון חטופי הקיבוץ. זו לא הייתה רק אמירה ערכית: הסיורים בין הריסות הקיבוץ היו חלק מרכזי בקמפיין להשבתם.

פאוקר מספר שהצעת המדינה שחררה איזה 'פקק' בקרב החברים; בצד שביקש לשמור על ההרוס, שכבר התחיל לדאוג למצבם של הבתים המתפוררים, שמחו על כך שמישהו ייקח אחריות, וגם חלחלה ההבנה שאפשר יהיה לקדם מוקד זיכרון כלשהו. הצד השני הבין שגם אם יישאר לבסוף מבנה, זה לא יהיה יותר מבית אחד, צמוד לגדר, שבהמשך גם ייצא מתחומה, "המינימום שבמינימום".

איך בחרתם את בית העדות?
"הבית יהיה בקצה הקיבוץ, קרוב לגדר. זיהינו כבר שתי בתים אפשריים אבל ההחלטה הסופית תתקבל רק אחרי שאחת המשפחות תסכים".

"החלטות על הקצבאות אתגרו את השיתופיות"

מה ייבנה על גבי החורבות?
"עדיין אין תוכניות בנייה שם. ההרחבה והבנייה של הקיבוץ מתרחשות בצד הדרום מזרחי של הקיבוץ. בינתיים אנשים לא הולכים לגור באזורי המוות, ואם בהמשך תיבנה שם שכונה וחברים ירצו לעבור לשם, אני מניח שהם יוכלו לבקש את זה. אבל עוד חזון למועד. אני חושב שעוד בהתחלה חלחלה ההבנה שבשנים הקרובות, אף אחד לא יחזור לחיות באזור הזה, ומצד שני לא יקום שם שום כפר זיכרון".

בארי הוא מאחרוני הקיבוצים השיתופיים בישראל, והקיבוץ השיתופי היחיד, פרט לעלומים, שנפגע. יש לכך ביטוי מיוחד בתהליכים שעברתם?
"אנחנו בסבבים של המון החלטות כבר שנתיים. היינו צריכים להחליט על האופציה שחברים יחיו מחוץ לקיבוץ וימשיכו להיות חברי קיבוץ. החלטות תקציביות לגבי הקצבאות שרבים מהחברים התחילו לקבל ואתגרו מאוד את השיתופיות. היה לי הרבה חשש סביב תהליכי ההחלטות אבל עכשיו הראנו לעצמנו שהצלחנו, שאנחנו מסוגלים לקבל החלטות קשות, ברוב גדול אפילו.

"אחרי ההצבעה חבר אמר לי שיותר חשוב 'האיך' בו נקבל החלטה מאשר ההחלטה עצמה. כמו שאתה רואה במספרים – זה לא שמשתתפים בשיחות המונים; אבל כל הצבעה כזו מראה לך שיש לך איפה ואיך להביע את דעתך – ושהרבה יותר חשוב לנסות לקבל החלטות בהסכמה. המציאות החברתית והכלכלית אתגרה את הקיבוץ, ופנינו לשינוי אורחות החיים שלנו בשנים הקרובות. מאיך שאני רואה את זה – ההחלטה הזו שמה אותנו כקהילה במקום טוב כי היא נותנת ביטחון ומאפשרת פשרה בתוכנו. מטרתנו בסופו של דבר זה שכמה שיותר אנשים יחזרו לבארי ויחיו בשלום עם ההחלטות".