״בתחילת הדרך גישור היה רחוק מהאנשים, הם אוטומטית חשבו שזה סולחה", מספר ל'דבר' יהודה חטיב, פעיל בתחום הגישור ודרוזי מהכפר יאנוח' בגליל. "אלו שתי גישות שונות. אבל יש מקום לשלב ביניהן".

הפעולה הענפה של חטיב בחברה הערבית, בין היתר ביישובים מע׳אר וטורעאן, גורמת לו לחשוב שלא נכון להסתפק בסולחה לבדה. כלים מעולם הגישור יכולים לדבריו לעזור לצמצם את האלימות הגואה והסכסוכים הפנימיים, לאפשר קבלת החלטות טובה יותר ברמה הקהילתית, ולקדם שיתופי פעולה בין משפחות וקבוצות שונות בתוך החברה הערבית.

"המגשר הוא נייטרלי, ולא אמור להציע פתרונות", מספר חטיב, "אלא להוביל את האנשים למצוא פתרונות. לעומת זאת, מי שעורך סולחה חייב להביא פרספקטיבה משלו לעניין הפתרון. ברגע שאתה דוחף לפתרון מסוים אתה מבטל את הנייטרליות".

מה הערך המוסף של הגישור המודרני בחברה הערבית?
"בחברות מסורתיות ההחלטה של הקולקטיב מאוד חזקה, והאינדיווידואל לפעמים לא קיים. בתהליך גישור, האדם הפרטי יכול להביא את ההחלטה שלו הרבה יותר חזק לחמולה. העצמת הפרט יכולה ליצור ערך גם למשפחה הגרעינית וגם לחמולה".

ביטוי לפרט, מעבר לייצוג המשפחתי

חטיב, בן 53, נשוי ואב לארבעה, סיים ב-1997 תואר ראשון במזרחנות ולימודים כלליים בעתודה צה"לית. הוא שירת בצה"ל כעתודאי בלימודי המזרח התיכון, עבד כחוקר 10 שנים ומספר שבתקופה זו למד הרבה על החברה הערבית. הוא המשיך ללימודי תואר שני, דוקטורט, ואף קיבל תואר פרופסור מאוניברסיטה בקוסטה ריקה בעקבות הוצאת ספרו באנגלית 'משוואות באמנות הדיאלוג' (Equations in the Art of Dialogue) בהוצאת ניב.

לגישור, תחום התמחותו, הוא מספר שהגיע במקרה בשנת 2005. ״התחילו אז לדבר על גישור, ועשיתי קורס בסיסי פרטי ביקנעם. כמו שלימדו אז בזמנו". הקורס היה בעיניו פתיחת שער לשפה חדשה, והוא ייסד את 'ג'לסה סוויה', חברה לתועלת הציבור העוסקת בגישור. בימים אלו הוא מנחה פרקטיקום להכשרת מגשרים בעכו מטעם הנהלת בתי המשפט.

יהודה חטיב. "בן אדם מצד אחד רוצה לממש את עצמו כיחיד, ומצד שני לשמור על השייכות" (צילום: אלבום פרטי)הפרויקט המעשי הגדול של חטיב היה ביישוב מע׳אר, טרום הפיכתו לעיר ב-2021. בכפר היו אז 57% דרוזים, 22% ערבים מוסלמים, ו-21% ערבים נוצרים. בתקופה שבה פעל החיים המשותפים בכפר החלו להתערער, והסכסוכים במקום הגיעו לכדי אלימות תדירה.

לדבריו, הוא קיבל פניה ממע׳אר דרך החברה למתנ"סים, שקישרה אותו למתנ"ס המקומי, ואיפשרה מימון של ביטוח לאומי. כך התחיל תהליך שסייע לפתרון סכסוכים מקומיים. ״הקמנו שם קבוצות משכונות שונות של נוצרים, מוסלמים ודרוזים. התחלתי ללמד גישור בבתי הספר במע׳אר והשפה הגישורית התחילה לתפוס. אחרי מע׳אר התחלתי גם להתחבר לאנשי דת מכל האיזור".

חטיב ליווה את הקמת מרכז גישור בטמרה, בשיתוף עמותת 'מוזאיקה' האחראית על הקמת מרכזי גישור בחברה הערבית. הוא ליווה מרכז גישור וקורס מגשרים גם בטמרה, והטמיע שם כלים של גישור בתוך מחלקת הרווחה העירונית.

הוא מספר על עבודתו בטורעאן, יישוב מוסלמי ברובו ליד נצרת. בעבודה משותפת עם עובדת סוציאלית קהילתית הוקמו קבוצות עבודה, שעברו תהליך בהנחיית בעלי מקצוע מתחום הקהילה. המטרה הייתה לאפשר לפתור סכסוכים ולקבל החלטות על הקהילה, לא רק דרך המבנה המוכר של אנשי דת המחזיקים בסמכות מסורתית.

המשתתפים בתהליך פגשו אנשים ממשפחות שונות בכפר, בצורה שמאפשרת להן לא רק לייצג את המשפחה, אלא גם לבטא את עצמם כפרטים. הקבוצות בכפר יצרו לדבריו "מנגנון ייחודי של גישור קהילתי, שמושתת על סמכות מסורתית מוכרת, אבל גם מסתייע בידע מקצועי עדכני".

העבודה הקהילתית הזו מחדדת עבורו את הדילמה בין מודרניות למסורת, ובין הפרט לקבוצה. "בן אדם מצד אחד רוצה לממש את עצמו כיחיד, ומצד שני לשמור על השייכות. יש הרבה יתרונות בשניהם".

איך הגישור עוזר למצוא איזון?
"בודקים את הצרכים בקבוצות קטנות, בונים תהליך בדיאלוג. נותן כוח לבן אדם לקבל את ההחלטה שלו, זה מביא להחלטות הרבה יותר רציונליות ונכונות ביחס לפרט. לצד זה הפרט חייב גם להתפשר לטובת הקבוצה, וזה נכון לכל קבוצה בעולם".

בסוף האנשים מתעייפים

חטיב אומר שמפגשי גישור גם עשויים לבנות קשר אנושי, שמתמשך גם כשתהליך הגישור מסתיים. הוא מספר על סדרת מפגשים בין יהודים מכפר ורדים לדרוזים מיאנוח. "שתי הקבוצות לעבוד ביחד תקופה מאוד ארוכה אחרי המפגשים, עשו כל מיני תוכניות יחד".

שנתיים של מלחמה מקשות על פתרון סכסוכים בחברה. "בשנה שעברה הרגשתי שהכול נעצר", הוא מספר, "ברבע האחרון של 2025 אנשים התחילו שוב לדבר יותר על שיח, לנסות לבדוק מה קרה בחברה ולחפש תיקון". לדבריו "במצב של מלחמה יותר קשה לעסוק בזה, אבל אם הסיטואציה תלך לכיוון שלום, גישור יעבוד יותר חזק, גם בחברה הערבית וגם ביהודית".

חטיב רואה את הגישור כקשורה למורשת של העדה שלו: "הדרוזים נתפסו לאורך כל ההיסטוריה כאנשים של מלחמה לאורך כל הדרך שלהם, אבל בפועל הם תמיד היו מגשרים". הוא מתייחס לשמו שלו כסמל לקיום משותף: ״יהודה זה שם שנשמע ישראלי, וחטיב זה האימאם במסגד. זה מסמל גישור בין היהודים וערבים".

"בסופו של דבר אנשים רוצים לחיות", הוא אומר, "אנחנו רואים גם את זה בתהליכי הגישור. גם כשאנשים נאבקים בצורה קשה, בסופו של דבר הם מתעייפים, רוצים להירגע, וכאן נכנס הגישור".