צום עשרה בטבת, שיחול ביום שלישי הקרוב, נקבע כאחד מארבע התעניות לזכר חורבן בית המקדש. על פי המסורת, ביום זה הטיל נבוכדנצר מצור על ירושלים, שבסופו נפרצה העיר ונחרב בית המקדש הראשון.

לאחר קום מדינת ישראל, קבעה הרבנות הראשית את יום זה גם כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה שיום פטירתם אינו ידוע. המטרה הייתה לאפשר לרבים מהישראלים לומר קדיש ולקיים מנהגים שונים לזכר יקיריהם שנרצחו בידי מכונת ההשמדה הנאצית, אך פרטי מותם נותרו עלומים.

פרשת 'ויגש' לא עוסקת באופן ישיר ברדיפת היהודים, אך קרבתה לימים האלו מחדדת סוגיות העולות ממנה, הקשורות לשנאת ישראל וגלגולה עד לאנטישמיות המודרנית. היא יכול ללמד דבר מה על מקומו ההיסטורי הבעייתי של עם ישראל בין האומות ובתוכן, ועל מה שמהווה אולי אחד משורשי האנטישמיות, שהתפרצה בשיא זוועתה בשואה.

"מה הנאה יש לך שאנו מתים"

הפרשה מתחילה במפגשו של יוסף עם אחיו וחשיפת זהותו בפניהם; ממשיכה בהגעת יעקב למצרים ופגישתו עם יוסף; ומתארת את הרקע להתבססות משפחתו המורחבת,  שתהא לעם ישראל, בארץ גושן שבמצרים. החלק הנוגע לענייננו מגיע בסוף הפרשה. שנות הרעב מגיעות למצרים ולאזור, ונראה שחלום פרעה לא היה מופרז כלל וכלל: "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד" (בראשית מ"ז יג).

יוסף, שהופקד על ניהול הממלכה המצרית, היה ערוך ומוכן לתרחיש זה. מחסני המזון של הממלכה מלאים, ונותר רק לחלק את המזון לתושבי הארץ הרעבים. אך התיאור בפסוקים הבאים מתמיה בהקשר זה. יוסף מתואר כמי שלוקח את כל כספם של תושבי הארץ בעבור המזון. הם מפנים ליוסף שאלה קשה: "וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף?" (בראשית מ"ז טו). במדרש 'שכל טוב' משנת 1139 מפרש הרב מנחם בן שלמה: "מה הנאה יש לך שאנו מתים ואתה רואה".

איך משיב יוסף? הוא דורש את חיות המשק שלהם כתשלום. משאלו נגמרות הוא מפקיע את אדמתם, ואף הופך אותם לעבדים.

המצרי הרעב לא רואה את פרעה

על פניו, זה תיאור קשה מאוד של יוסף, כמי שמנצל את שנות הרעב במין גרסה עתיקה של "דוקטרינת ההלם". הוא מנצל את המשבר האדיר, שאותו צפה שנים קודם לכן, כדי להשתלט על אדמותיהם של האיכרים המצריים הפשוטים.

יוסף מציל באותו הזמן את משפחתו שלו מהכליה ברעב, ומביא אותם לארץ שבה הם יכולים לשגשג. בפסוק האחרון של הפרשה המשפחה מתוארת כמי שחווה תקופת שגשוג במצרים: "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מ"ז כז). בין אם עשו זאת מכוח יוזמתם או מתוקף פרוטקציה מהמשנה לפרעה, בולט הפער ביניהם לבין שכניהם המצרים.

אלא שבכל התיאור הזה יש אדם אחד שלא מופיע כדמות פעילה: פרעה. מסופר אמנם כי הכסף שנאסף מובא לבית פרעה, וכי מקניהם ואדמותיהם של אנשי מצרים עוברים לבעלותו, אך פרעה עצמו לכאורה נפקד מהאירוע. ניתן לדמיין גם שזו הסיבה שבגללה מופנה כעסם של המצרים ליוסף, למרות שבלעדיו כנראה היו גוועים ברעב.

אין לדעת אם זו הייתה כוונת המקרא, אבל ניתן להביט על סיפורן של שנות הרעב במצרים דרך היחס בין פשוטי העם לבין דרג הביניים הפקידותי, שבו נמצא יוסף. בפריזמה הזו אנחנו רואים כי בעיני החקלאי המצרי הרעב ניצב יוסף העברי כמי שלוקח את כבשת הרש שלו, לפעמים באופן מילולי. אותו חקלאי לא ראה אי פעם את פרעה, ולא מבין שיוסף הוא לא מי שצובר את כספו, או נהנה מאדמותיו ומסוסיו.

האצבע המאשימה מופנית ליהודים

מצבים דומים היה אפשר למצוא בין היתר גם בספרד המוסלמית של ימי הביניים, בערבות פולין-ליטא של המאה ה-17, ובגרמניה של שנות השלושים. בכל אחד מהם מופנית האצבע המאשימה לא לאצולה או לשלטון, שמייצרים מבנים חברתיים כדי להתעשר על חשבון פשוטי העם; אלא לעבר היהודי שנמצא, לא במקרה, בתפקיד גובה המיסים, חוכר האדמה או הפקיד, האדם אותו הם ייפגשו כאשר יצטרכו להיפרד ממעט כספם.

ההשלכה של צרות העולם על היהודי או העברי היא תופעה עקבית, פתולוגיה שמתפתחת ושוב ושוב בעמי העולם. ברובם המוחלט של המקרים, וכנראה גם במקרה של יוסף, ההאשמה כמובן אינה מוצדקת. ליוסף אין אינטרס לשדוד את דלת העם מהמעט שיש להם. יש להניח שהוא עושה זאת בפקודתו של מי שבאמת מרוויח מכך – פרעה. אך הצער שהתגלגל בכעס שהתגלגל בשנאה מופנים כלפי יוסף, ויופנו בהמשך כלפי עמו. בשנות פרעה יֻותר לישראל לשגשג במצרים, אך משיבוא שליט "שלא ידע את יוסף", הקרקע כבר תהיה מוכשרת למעשה השנאה הבא נגדם.