פרשת 'ויחי' היא הפרשה שסוגרת את ספר בראשית ואת עידן האבות, ובה מתואר מותם של שניים מגיבורי הפרקים האחרונים: יעקב ובנו יקירו יוסף. זו גם הפרשה שמסיימת את הסיפור המשפחתי-פרסונלי של משפחת אברהם העברי והתגלגלותה למשפחת יעקב, הלוא הוא ישראל.

בשבוע הבא פרשת השבוע תהיה כבר מספר שמות, ובשלב זה של הסיפור משפחות הבנים יהפכו לשבטים, והמשפחה המורחבת תהיה לעם. מנקודת המבט הזו יש להסתכל על מעשיו האחרונים של יעקב כמי שמנסה להנחיל קוד תרבותי ומוסרי לא רק לבניו ולנכדיו הקונקרטיים, אלא לעם שיהיה.

בגיל 147 מבין יעקב כי הוא עומד למות. הוא קורא ליוסף, וקודם כל מבקש ממנו שיקבור אותו בקבר אבותיו במערת המכפלה שבחברון ולא במצרים. לאחר מכן יעקב מחלק ברכות לצאצאיו, חלוקה שיכולה להתפרש גם כמעין צוואה, שכן חלק מהברכות נוגעות לסמכות על אדמה, רכוש או משלח יד.

כל מי שעסק בצוואות יודע שזו נקודה שעלולה לקרוע משפחות, ליצור יריבויות. יעקב עצמו למד שהמאבק על ברכת האב יכול לסכן את אחוות האחים. מכאן שיכולה להתבקש איזושהי חלוקה סימטרית: לחלק את הארץ, את הרכוש ואת הברכות שווה בשווה בין האחים. לחלופין יכולה להיות חלוקה מסורתית יותר, כמקובל בעמי האזור, על פי הבכורה. במקרה זה יקבל ראובן את ההנהגה ומרבית הרכוש, אחריו שמעון, אחריהם לוי וכן הלאה.

יעקב בוחר להתנהל אחרת לגמרי. הוא לא מבטל את עצם קיומה של היררכיה, אך הוא מערער על אופייה, על המדרג השרירותי של סדר הלידה כאמת מידה לירושה.

"אחיו הקטן יגדל ממנו"

רמז לכך מוצג מוקדם יותר בפרשה, כשיעקב פוגש את מנשה ואפרים, בניו של יוסף. בתחילה שואל יעקב את יוסף מי הם. אחרי שנודע לו שהם נכדיו הוא מצהיר כי יאמצם לבנים, וכך יקבלו את ברכתו בלכתו (ויהפכו בהמשך לחלק משבטי ישראל). הסצינה הבאה מזכירה את הדרך שבה יעקב זכה לברכת אביו יצחק, או, יש שיגידו, גנב אותה.

נאמר על יעקב כי הוא זקן וכבד ראייה, כמו שהיה אביו בערוב ימיו. יוסף מביא את מנשה, בנו בכורו, תחת יד ימינו של אביו ואת אפרים הצעיר תחת יד שמאל. שניהם יבורכו, אך הברכה הימנית עדיפה, ולכן הוא מייעד אותה לבכור. אך יעקב, שנושא בשמו את עובדת היותו הילד השני, שולח את ידו הימנית ומניחה דווקא על אפרים, ואת ידו השמאלית שם על מנשה.

יוסף חושב שאביו הזקן והעיוור התבלבל, ומנסה להחזיר את ידיו למקומן. אך יעקב מסרב ומבהיר כי אין כאן טעות בזיהוי או רפיון מחשבה. לגבי הבכור מנשה הוא אומר "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי–גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם" (בראשית מ"ח, יט).

גמול ועונש

פרשנים התייחסו לאמירה זו כחזון נבואי. כך לדוגמה רש"י כותב כי הכוונה היא שממנשה "עתיד לצאת ממנו גדעון, שהקב"ה עושה נס על ידו", אך אפרים יהיה גדול ממנו שכן "עתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ, וילמד תורה לישראל. וכל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון".

בין אם נוטים לפרשנות הנבואית, או חושבים שיעקב פשוט זיהה פוטנציאל גדול יותר באפרים, דבר אחד ברור. יעקב מסרב לקבל את חוק ההורשה הברור מאליו, שלפיו הבכור הוא הממשיך ולכן גם היורש המרכזי.

גישה זו חוזרת בברכות יעקב לבניו. לראובן הוא מזכיר את בכורתו: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה" (בראשית מ"ט ג), אך מיד אומר עליו כי "פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מ"ט ד). משום פזיזותו וחוסר אחריותו כששכב עם בילהה פילגש אביו, לא יוכל להוביל את אֶחָיו.

לאחר מכן הוא מיד פונה לשני האחרים הבאים בתור – שמעון ולוי – ואומר להם כי הם עתידים להיענש על מעשה הנקמה שעשו באנשי שכם, אחרי אונס אחותם דינה. הוא דן את בניהם להיות שבטים ללא נחלה, שיחיו על אדמות יתר השבטים.

רק כשהוא מגיע לבנו הרביעי, יהודה, הוא מכתיר אותו כמי שיוביל את האחים, ומזרעו יבוא המלך שימשול בעם ישראל. בנימוקיו, מעבר לציון תכונותיו הטובות של יהודה, אומר יעקב "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" (בראשית מ"ט ט). את הדברים פרשו רבי בחיי אבן פקודה, רבי אברהם בן הרמב"ם ואחרים כנסובים על התנגדותו של יהודה להריגת יוסף, לאחר שתפסו אותו האחים וזרקו אותו לבור.

מערכת של אחריות

מכאן ניתן ללמוד כי שנים לפני קבלת התורה בהר סיני וכינון הקאנון האתי של העם היהודי בדמות עשרת הדיברות, החליט יעקב להתמרד נגד המדרג המקובל בסביבתו. לא עוד היררכיה שרירותית של ירושה על פי בכורה. לא עוד בני מנהיגים פוחזים וחוטאים שמקבלים את השלטון משום מקומם בסדר הלידות. במקום זאת, הוא מבקש לכונן מערכת של דין וחשבון מוסרי ושל אחריות על מעשים, לצד שיפוט כנה של יכולות היורשים והפוטנציאלים שלהם.

האם עם ישראל ימשיך באתיקה של האנטי-בכור יעקב? כנראה שלא בכל הזמנים והמצבים. אך לכל הפחות, הוא מציב לעם מערכת חשיבה אחרת חלופית לגבי הזכאות של אדם לכוח ולמעמד, שתנחה לפחות חלק מיורשיו בדורות הבאים.