לוח השנה העברי ולוח השנה הנוצרי מפגישים השנה בין שני ימי זיכרון – יום הזיכרון לשואת העם היהודי, ויום הזיכרון לרצח העם הארמני. יום הזיכרון לשואה ולגבורה חל מידי שנה בכ"ז בניסן, לציון פרוץ מרד גטו וורשה באפריל 1943. את רצח העם הארמני מציינים מדי שנה ב-24 באפריל, התאריך בו החל רצח המנהיגים ואנשי הרוח הארמנים ב-1915, ומסמל את תחילתו של רצח העם הארמני. מדובר בשלוש שנים בהם הושמדו מיליון וחצי ארמנים על ידי טורקיה העות'מנית, בצעדות מוות, שריפות המוניות, מחנות ריכוז ומעשי טבח מאורגנים.

אך למעשה, השנים 1915-1918 היו רק שיאו של הרצח. עוד בראשית המאה העשרים עמדו הארמנים שחיו באימפריה העותמ'נית בפני פוגרומים, ביזה, שריפת כנסיות, חילול אתרים קדושים ומעשי טבח אכזריים באזרחים לא חמושים שביצעו הטורקים – שליטי האימפריה. הפוגרומים האלה קדמו לרצח העם הארמני שהארמנים מציינים היום 102 שנים לזכרו.

בכל יהודי הקורא את קורות הארמנים באותה העת, עולה מיד תחושה מוזרה. הסיפורים שלהם מזכירים מאוד את הסיפורים שלנו: "הסופות בנגב" באוקראינה ב-1881, לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני, דומות ל"טבח חמידיאן" במזרח אסיה הקטנה ב-1894. "פרעות קישינב" בחבל בסרביה ב-1903 מקבילות כמעט ל"טבח אדנה" ב-1909. עבורנו ועבור הארמנים, המאורעות האלה היו רק תמרור אזהרה לקראת ג'נוסייד אכזרי העתיד להתרחש – לארמנים במלחמת העולם הראשונה וליהודים במלחמת העולם השנייה. השנה ימי הזיכרון לשואה שלנו ולג'נוסייד שלהם יצאו באותו היום. יד המקרה, והדמיון בין המאורעות, שלחו אותי להתחקות אחר ההיסטוריה הארמנית ולגלות נקודות נוספות בהן הסיפורים של העמים שלנו נפגשים שוב ושוב.

פניתי לג'ורג'ט אווקיאן, מנהיגת הקהילה הארמנית בישראל. ג'ורג'ט, בת 78, נולדה בכפר ערבי בגליל וכל חייה נעים בין הזהות הארמנית של דור שני לניצולי רצח-עם, לזהות הישראלית. שיחתנו עסקה בדמיון ובשוני בין הארמנים ליהודים, עמים עתיקים החולקים הרבה במשותף.

גורגט אווקיאן (צילום: אוריאל לוי)

"אולי העמים העתיקים ביותר בנוף"

לקראת יום הזיכרון ה-102 לרצח העם שלכם, שיוצא בדיוק ביום השואה שלנו, רציתי לדבר אתך על הקשר בין העמים – יהודים וארמנים. מתי לדעתך הקשר בינינו התחיל?
ג'ורג'ט: "אני חושבת שזה קשר בן אלפי שנים. אנחנו שני עמים עתיקים, אולי העתיקים ביותר בנוף. ירוואן, בירת ארמניה, נוסדה בתקופת הבית הראשון שלכם, ימי המלך אחאב ואליהו הנביא. זה היה תור הזהב לבני ישראל, וגם לאבותינו שעוד לא קראו להם ארמנים. בתקופה שאתם חזרתם מבבל והקמתם את הבית השני, החלה לפרוח ממלכת אררטו – הממלכה הארמנית הראשונה. לאחר שמלך הארמנים טיגראן הגדול כבש את המזה"ת – הארמנים, שעוד לא היו נוצרים, הגיעו לארץ ישראל בתור סוחרים ולוחמים. הרומאים כבשו אותנו והגלו אותנו עוד לפני שכבשו אתכם.

"הארמנים חיים בארץ הקודש כבר מתקופת הרומאים. הם פגשו יהודים פה בארץ, וגם במקומות אחרים באזור והיה ביניהם קשר. קשר של מסחר, קשר של קהילות, אבל לא ידוע על מלחמות ביניהם. בשנת 301 היו הארמנים לאומה הראשונה שקיבלה על עצמה את הנצרות, וזה גם דבר שקושר אותנו אליכם כי הנצרות צמחה מתוככם. זאת הסיבה שארמנים התיישבו בירושלים הקדושה כבר במאה ה-6, ומאז הפטריארכיה הארמנית שומרת על האתרים הקדושים בישראל כמו כנסיית הקבר. הסמיכות ההיסטורית, הגיאוגרפית והדתית יצרה את הקשר בינינו, קשר שנמשך ברצף עד היום."

"שנאת הארמנים שונה מהאנטישמיות, אתכם זה רודף לכל מקום, אותנו לא. אבל כמי שאיבדו את המולדת, יש לנו אמפתיה אליכם. עמים שאיבדו את המולדת והוגלו יכולים להבין זה את זה"

היו יהודים שחיו בארמניה?
"יהודים חיו בארמניה ובגיאורגיה. בסוף שנות התשעים חשף הבישוף אברהם מקרטצ'יאן בית קברות יהודי מהמאה ה-12 בכפר באזור ירגיס בצפון ארמניה. ההיסטוריון פרופ' מיכאל סטון והארכיאולוג ד"ר דוד עמית ניקו את בית הקברות, וגילו שהיה שם כפר יהודי. כנראה שהכפר נשען כלכלית על דרך המשי הסמוכה. התגלו שם קברים של יהודים אמידים, בסגנון ארמני, שעליהם כתוב בעברית. ישראלים שמבקרים בקווקז נוהגים לפקוד את בית הקברות הזה ולשמר אותו. וזה לא הסיפור היחיד. לא מזמן גילו שכנסייה ארמנית בנחצ'יבאן (מובלעת של אזרבייג'ן בין ארמניה לטורקיה) נבנתה על אדמה שנרכשה מבעל קרקעות יהודי שחי באזור.

"חוץ מזה, אל תשכח שחיינו יחד בכל הערים הגדולות באזור, במצריים, סוריה, לבנון, אנטוליה, יוון, ואפילו רוסיה ורומניה. בערים רבות במזרח התיכון ובמזרח אירופה חיות קהילות יהודיות וארמניות זו לצד זו מזה זמן רב."

ממה שאת מתארת הקשר בין העמים הוא קשר נסיבתי, שנוצר סביב גורמים היסטוריים וגיאוגרפיים. האם יש קשר בינינו מעבר לנסיבות?
"אנחנו שנינו עמים קדומים, ויש דמיון גם בשפה כי שתי השפות הושפעו מהשפה הארמית. ומה שקושר בינינו חזק זה שאנחנו עמים קטנים ונרדפים. בכל תקופה בהיסטוריה אנחנו נרדפנו ואתם נרדפתם, ובין הנרדפים יש הזדהות, יש שיתוף פעולה.

"אתה צריך להבין, הארמנים והיהודים הביאו את הקדמה לכל מקום בו חיו. הם היו הראשונים להביא טכנולוגיה מודרנית, אינטליגנציה, מקצועות מתקדמים – בגלל זה נרדפנו. היהודים הובילו את תקופת ההשכלה באירופה, ובאותה העת גם הארמנים  נרדפו כי היו אנשי ספר, מלומדים. בטבח אדנה ב-1909 היו עדויות על כך שלא רק בארמנים פרעו הטורקים, אלא גם בטרקטורים ובמכונות הקיטור שסימלו את הקדמה, והארמנים הם מי שהביאו אותן מאירופה."

אז רודפים אותנו כי אנחנו מלומדים?
"אתכם רודפים כי אתם יהודים, יש שנאה כלפיכם כמעט בכל מקום ובכל דור. אצלנו זה קצת אחרת, רודפים אותנו כי אנחנו נוצרים וכי אנחנו עם קטן ומצליח. רודפים אותנו כי אנחנו מיעוט במזרח התיכון, ובקווקז, במקומות שהרבה כובשים עברו בהם. שנאת הארמנים שונה מהאנטישמיות, אתכם זה רודף לכל מקום, אותנו לא. אבל כמי שאיבדו את המולדת, יש לנו אמפתיה אליכם. עמים שאיבדו את המולדת והוגלו יכולים להבין זה את זה."

כיצד מתבטאת האמפתיה הזו שאת מדברת עליה, בין ארמנים ליהודים?
"בתקופה המודרנית יש הרבה שיתופי פעולה. דוגמה לכך הוא חיים ויצמן, שהאמין בכל ליבו כי אם הארמנים יקבלו עצמאות גם היהודים יקבלו עצמאות בעקבותיהם. ויצמן פעל למען הארמנים בבריטניה. הוא נהג להיפגש עם הארמני נובאר פאשה, ראש ממשלת מצרים הראשון. הם היו נפגשים בפריז ומשוחחים על השאלה הארמנית והשאלה היהודית, וניסו לפעול יחד על מנת לקדם את העמים שלנו. שניהם היו אהודים מאוד בלונדון, והיו להם גם קשרים טובים בפריז – שתי המעצמות החזקות בעולם בסוף המאה ה-19."

גם ברצח העם ב-1915 יהודים ניסו לעזור לארמנים, באמצעות מחתרת ניל"י שסיפורה מוכר היטב אצלנו. הנשיא רובי ריבלין דיבר עליו ביום השואה הבינלאומי באו"ם, והקריא את דבריו של חבר המחתרת אבשלום פיינברג בנושא.
"ניל"י פעלו בכל יכולתם כדי להציל את הארמנים. שרה אהרונסון כתבה לאהרון אהרונסון על הזוועות שהטורקים עושים לארמנים. גם אבשלום פיינברג ואיתן בלקינד התייחסו לכך. ואז, כשאהרון אהרונסון נסע ללונדון, הוא כתב מכתב לשר ההגנה הבריטי. מכתב ארוך של 15 עמודים. תיאורים איומים של מה שהטורקים עושים לארמנים. והוא אומר שם שזה ניסיון להשמיד את כל הארמנים, ולא עוד פוגרום. הוא משווה את הטורקים לטיטוס שהחריב את ירושלים ואומר שבכל ההיסטוריה לא היתה זוועה כזו. לצערי זה לא עזר. הבריטים לא עשו עם זה כלום."

היה יהודי נוסף, הנרי מורגנטאו, השגריר האמריקאי בקונסטנטינופול. הוא הצליח לעזור?
"מורגנטאו שלח מכתבים לוושינגטון, כל הזמן. את המכתב הראשון הוא שלח כבר ב-27 באפריל 1915, 3 ימים לאחר שרצח העם החל. שם הוא כתב "אנחנו עושים מאמצים לעצור את זה". בהמשך הוא מבין שאין בכוחו לעצור את ההשמדה של בני האדם, אז הוא קורא לארה"ב להתערב לטובת הארמנים, וזה עוד לפני שארה"ב הצטרפה בכלל למלחמה. הוא אפילו שלח תמונה שרואים גופות של ארמנים וכתב על התמונה: 'המדיניות הטורקית הייתה של השמדה במסווה של גירוש'."

אחד הדברים שהפתיעו אותי כשביקרתי במוזיאון רצח העם הארמני בירוואן היתה תמונה של נזירים ארמנים שניתלו בעכו ע"י הטורקים. לא ידעתי שלמעשה גם בפלשתינה הטורקים השמידו ארמנים. את יודעת, באביב 1917 היה "גירוש יהודי יפו" והיהודים בכל העולם חששו שעכשיו הגיע תורנו להיות מושמדים.
"הבריטים והגרמנים נחלצו להגנת הישוב היהודי. הם ידעו למה הטורקים מתכוונים כשהם כותבים פקודות גירוש. פחדו שיהרגו את כל היהודים בפלשתינה, וזה יפגע ביחס של היהודים בבריטניה וגרמניה לשלטונות. אפשר אולי להגיד שבגלל שכל העולם ידע שהשמידו את הארמנים, החליטו לפעול להצלת הישוב היהודי בארץ ישראל."

איך התבטא הקשר בין הארמנים ליהודים בתקופת השואה?
"בתקופה של מלחמת העולם השנייה הארמנים עדיין לא התאוששו ממה שעבר עליהם בזמן מלחמת העולם הראשונה. חוץ מזה לא הייתה לנו מדינה עצמאית, כי ארמניה נכבשה על ידי הסובייטים. השואה של היהודים התרחשה רחוק מארמניה. היו ארמנים שהצילו יהודים במקומות שונים בהם חיו. יש חסידי אומות עולם ארמנים.

"את הקשר החזק בינינו בשואה אני מוצאת בכתבים של המורדים בגטאות. הם דיברו שם הרבה על הספר מוסא דאג. זה היה הספר הכי פופולרי בקרב הנוער בגטו. אמרו: 'נעשה את הגטו למוסא דאג'. מה שמעניין כאן, זה שהנצורים על מוסא דאג דיברו כל הזמן על היהודים במצדה, ואז היהודים בגטו מדברים על הארמנים במוסא דאג. היהודים בגטו מושפעים מהארמנים, שמושפעים מהיהודים במצדה. וכל אחד רואה באחר סמל להתנגדות אל מול הצורר."

"כל לילה אמא היתה מספרת לי על הזוועות"

עבור ג'ורג'ט, סיפור רצח העם הארמני שזור בתולדות משפחתה. למרות שנולדה אחריו, הסיפורים אודותיו מלווים אותה מילדותה ועד היום. "כל לילה אמא הייתה מספרת לי על הזוועות של אותה תקופה", היא נזכרת, "אמי הייתה רק בת ארבע כשזה התחיל, אבל היא זכרה הכל. הטורקים שלחו אותם למדבר וההורים שלה מתו. אמא שלי ואחותה נותרו יתומות כבר בתחילת רצח העם. היא נסעה עם אחיותיה לביירות. בביירות הן חיו עם דוד שלה, שהיה מנהל בית היתומים הארמני. דודה שלי לא ידעה מה שמה המקורי. בבית היתומים בביירות נתנו לה שם, אבל היא ידעה שזה לא שמה האמיתי. רק כשהתבגרה היא הצליחה לגלות את שם המשפחה המקורי שלה, ומעולם לא גילתה מה היה שמה הפרטי שההורים נתנו לה. מאוחר יותר אחיה הגדול ערק מהצבא הטורקי ובא לביירות. הוא לקח את אמי ואחיה מבית היתומים, והם חיו יד בביירות. לאמא שלי הייתה ילדות קשה מאוד, היא ואחותה היו מספרות לנו כל לילה על מה שהן עברו ברצח העם ובבית היתומים."

אשה ארמנית כורעת ליד ילד מת בשדה 1915-1919 צילום: מתוך ויקיפדיה

ומה הסיפור של אבא שלך?
"סבא שלי מצד אבא היה פעיל בדשנק (המפלגה הסוציאליסטית הארמנית), אז הטורקים לקחו אותו ב-24 באפריל והוא לא חזר מעולם. אז אבי הלך עם אמא שלו, עד שגם היא מתה מרעב ומחלות. כשהוא הגיע לגיל 16, אחרי שנגמרה המלחמה, הוא נסע לארמניה כדי להילחם על המולדת. הייתה מלחמה נגד הטורקים והאזרים, והארמנים הכריזו על עצמאות. ואז באו הבולשביקים, ואבא שלי, שהיה סוציאליסט ולא קומוניסט, ברח לפרס. מפרס הוא עבר לחלב, ומשם למג'דל שמס. במג'דל שמס הוא הכיר דרוזים ונוצרים מהכפר ראמה, שעבדו שם בתור מורים. הם שכנעו אותו לבוא לראמה בגליל, ומאז המשפחה שלי היא המשפחה הארמנית היחידה בראמה."

איך זה היה, להיות המשפחה הארמנית היחידה בכפר?
"אני ילידת הארץ, גדלתי בראמה בסביבה ערבית ויש אצלנו גם דרוזים, ומוסלמים, וערבים-נוצרים, אבל אנחנו המשפחה הארמנית היחידה. הייתה פעם עוד משפחה ארמנית אבל הם עזבו. התחנכתי גם בראש פינה בסביבה יהודית. בגיל שלוש כבר דיברתי ארבע שפות: ארמנית, ערבית, עברית וטורקית."

אני יכול להבין למה דיברת ערבית, עברית וארמנית, אבל למה דווקא טורקית?
"דוד שלי לימד אותנו טורקית מגיל צעיר, כי הוא אמר שאנחנו צריכות לדעת את שפת האויב שלנו, כדי להבין אותו. כשסיימתי תיכון נתן לי הדוד במתנה נסיעה לטורקיה, למולדת, לאנטב (גיזאנטיפ של היום). זו הייתה נסיעה מרגשת ועצובה מאוד. כמה סיפורים שמעתי על אנטב מאבא. זו המולדת שלי. עכשיו זו עיר של כורדים. כשהגעתי לאנטב דיברתי עם הכורדים טורקית, והם לא יכלו להאמין שאני ארמנית. אלו כורדים שהם צאצאים של האריסים של סבא שלי, שהיה בעל אדמות לפני רצח העם. לפני כמה שנים הביא לי חבר אדמה מאנטב, אני שומרת אותה אצלי בבית עד היום. זה הגורל שלנו, העמים שאיבדו את המולדת שלהם."

אז בעצם מולדתך היא בכורדיסטאן הטורקית של ימינו? שטח שהוא חלק מטורקיה אך רוב אזרחיו הם כורדים?
"המולדת שלי זה קיליקיה. אין לי מולדת אחרת. ארמניה של היום איננה המולדת שלי. המולדת שלי היא בטורקיה, לא בארמניה. אני מקיליקיה, לא מהקווקז. אם אחזור, זה רק לאנטב. אני לא מוכנה לחזור לארמניה."

קיליקיה היא ממלכה ארמנית בדרום טורקיה וצפון מערב סוריה של ימינו. ממלכה שזכתה לעצמאות לאחר מסעות הצלב במאה ה-11, ועד שהסלג'וקים כבשו אותה במאה ה-14. אז מה בעצם ההבדל בין הארמנים של קיליקיה לארמנים של ארמניה?
"קודם כל מדברים ניב שונה של ארמנית. אבל יש גם שונות באופי, במזג. אנחנו הארמנים של קיליקיה, ארמנים ים-תיכוניים. תמיד היינו מחוברים לים התיכון, עם כל מה שהוא מביא איתו. לעומת זאת הארמנים בארמניה זו תרבות קווקזית, הררית. הם היו מושפעים מרוסיה, ולפני כן מפרס. הם לא עברו רצח עם כמו שאנחנו עברנו, כי הם לא היו באימפריה העות'מנית. אנחנו עברנו רצח עם ומאז אין לנו מולדת."

"אני צריכה להיות גאה בזה שאני ישראלית, למה אתם מאכזבים אותי?"

ג'ורג'ט נולדה בישראל, ורואה בזהותה הישראלית עובדת יסוד שאינה מוטלת בספק, לצד הזהויות האחרות שאליהן היא משתייכת. אבל לצד ההזדהות עם העם היהודי, לג'ורג'ט יש גם אכזבה וביקורת קשה על מדינתה, שמשיקולים פוליטיים וכלכליים מסרבת להכיר רשמית ברצח העם הארמני.

"אני ישראלית. בטח שאני מרגישה ישראלית", היא אומרת, "אבל אני גם מרגישה ארמנית, וערבית, כי גדלתי בכפר ערבי, והייתי מורה ומנהלת של בית-ספר ערבי. אני חיה בין שלושה עולמות: ארמנים, יהודים וערבים. כל מה שקורה במדינה חשוב לי. חשוב לי שהמדינה של היהודים תשגשג, כי אני ישראלית."

"הארמנים מכירים בשואה היהודית, ומדברים עליה כל הזמן בארמניה. אבל בגלל אינטרסים כלכליים, הממשלה הישראלית שלנו מזלזלת במצפון ולא מכירה ברצח העם הארמני. זה מאוד מכעיס"

הארמנים בישראל מרגישים קשר למדינת ישראל?
"יש קשרים הדוקים בין האוכלוסייה היהודית בארץ לבין הארמנים, אך אני מאוכזבת מהממשלה שלנו. הייתי חברה שנים רבות במפלגת העבודה, הייתי פעילה. אבל התאכזבתי מהם, ומכל הממשלות. הם מעדיפים אינטרסים כלכליים על פני המוסר. כל פעם מבטיחים לנו שהכי חשוב להכיר ברצח העם הארמני ואומרים דברים יפים, אבל אז ברגע האמת מעדיפים את האינטרסים של טורקיה. ישראל מוכרת לאזרבייג'ן נשק שהאזרים משתמשים בו נגד אזרחים ארמנים. זאת בושה גדולה לישראל שהיא בוחרת דווקא בצד האזרי הרצחני בסכסוך הזה. כשדיברתי בכנסת השנה, אמרתי לחברי הכנסת הישראלית: אל תביישו אותי, אני ישראלית, אני צריכה להיות גאה בזה שאני ישראלית! למה אתם מאכזבים אותי? למה תמיד מעדיפים כסף על פני מוסר?"

יום הזיכרון הארמני בירושלים 2013 (צילום: אוריאל לוי)

מה את אומרת על זה שהשנה ימי הזיכרון יצאו באותו היום?
"רק בגלל שהיינו עם קטן הטורקים יכלו לעשות לנו מה שעשו, וגם העם היהודי זה אותו דבר. אתם מבינים אותנו יותר מכל עם אחר. אני עצובה מאוד על שני העמים. הארמנים מכירים בשואה היהודית, ומדברים עליה כל הזמן בארמניה. אבל בגלל אינטרסים כלכליים, הממשלה הישראלית שלנו מזלזלת במצפון ולא מכירה ברצח העם הארמני. רק בגלל אינטרסים כלכליים. זה מאוד מכעיס."

אני שואל את ג'ורג'ט האם אחרי מאה ושתיים שנים לרצח העם הארמני ו-78 שנים לשואת העם היהודי יש לקח שנלמד. היא משיבה בשלילה. "העולם לא למד את הלקח של רצח העם הארמני", היא קובעת בפסקנות, "אם היו לומדים את הלקח, אולי היו מונעים את השואה. וגם היום לא למדו את הלקח. אני רואה את מה שקורה בחלב, זה בדיוק כמו המראות בדמיון שלי מהסיפורים שאמא ספרה לי. אותו הדבר שקרה לפני מאה שנים קורה שוב. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. זה מצער מאוד."

אחרית דבר: נועדנו להיות תמרור אזהרה

הארמנים והיהודים נקשרו בברית דמים. ברית שפיכות דמים. עמדנו בפני צו השמדה, ועברנו את הזוועות הגדולות ביותר שידעה האנושות, דווקא בעת שהבטיחה קידמה. גורלנו הועיד אותנו להיות תמרור אזהרה כדי שדבר דומה לא יתרחש שוב לעולם. ארמנים ויהודים חוו על בשרם את האכזריות של המכוער ששואף לדחוק את היפה כדי להישאר לבד מול הראי. אנו עדים לציניות האיומה שבאמתלתה יעדיפו המעצמות תמיד את החזק על פני החלש והאינטרסים ינצחו שוב ושוב את המוסר.

כיום חיים ארמנים ויהודים יחד במזרח התיכון, שעה שאפדימיה נוספת של אלימות מתפרצת בו, והאנושות עומדת מהצד. הרגישות שלנו לסבל מובילה אותנו לבכות שוב ושוב, אך אין בידינו, אומות קטנות, את הכלים לעצור את הזוועות. אם יש לקח שצריך ללמוד מההיסטוריה היהודית והארמנית, הרי הוא ההיגיון הפשוט כי אם ימשיכו לרצוח עמים בפלנטה שלנו, חיש מהר נמצא גם אנחנו את עצמנו שוב בין הנטבחים.