המאמר "הם תמיד חושבים שירכבו על הנמר" מאיר את נקודת העיוורון של הימין השמרני בישראל ביחס לכוחות האפלים שמתקבצים סביבו. אבל יש זירה נוספת שבה העיוורון הזה מסוכן לא פחות, ואולי אף יותר: הזירה הכלכלית-חברתית. שם, מאחורי שיח מתוחכם על חירות, ריבונות וזהות, מתפתח תהליך שקט אך הרסני, כזה שמזין את הנמר ומאיץ את שחרורו.
הימין השמרני נוטה לראות בפופוליזם בעיקר סגנון, טון, רטוריקה בוטה. משהו שאפשר להכיל, לנתב, להשתמש בו כדי לפרק את ההגמוניה הישנה. אבל פופוליזם אינו רעש רקע תרבותי. הוא כוח כלכלי-פוליטי עם היגיון פנימי ברור: פתרונות קלים לבעיות מורכבות, זלזול במומחיות, החלשת מוסדות, והבטחה שהשוק החופשי יפתור את מה שהמדינה “קלקלה”.
בפועל, התהליך הזה פועל תמיד באותו כיוון. רגולציה נחלשת, פיקוח מתפורר, עבודה מאורגנת נשחקת ושירותים ציבוריים נסוגים. מי שמרוויח הם בעלי ההון והכוח. מי שמשלם הם אותם "המונים" שבשמם יצא המרד לדרך. זו אינה סטייה מהדרך השמרנית, אלא תוצאה מבנית של חיבור בין שמרנות אליטיסטית לפופוליזם כלכלי.
כאן מתבררת האשליה הגדולה של הברית בין האליטה השמרנית להמון הזועם. האליטה מבטיחה חירות, החזרת הריבונות ונקמה באליטות הישנות. ההמון מצפה לשיפור ממשי בחייו. אבל הסדר הכלכלי שנוצר בפועל הוא כזה שמעמיק פערים, מחליש ביטחון תעסוקתי ומרוקן את המדינה מתפקידה החברתי. כל עוד האצבע מופנית לשמאל, לפקידים או ל"גלובליסטים", המתח הזה מוחזק.
האיבה לטכנוקרטיה, שמוצגת כהגנה על הדמוקרטיה, משיגה תוצאה הפוכה. בלי מדינה מקצועית, בלי מוסדות מתפקדים, בלי תכנון ובלי רגולציה, מי שנפגע ראשון הם מי שתלויים בשירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, תחבורה ודיור. השוק החופשי לא ממלא את הוואקום, הוא מנצל אותו. ובחלל הזה, הפופוליזם מפסיק להיות סיסמה והופך לשיטת שלטון גסה.
בנקודה הזו נכנס ממד נוסף, גלוי הרבה יותר בשיח הישראלי: השנאה לעבודה המאורגנת. "לשבור את ההסתדרות", "לשחרר את העובדים מהכפייה", "המונופול של הוועדים" – אלו אינן אמירות שוליים אלא סיסמאות מרכזיות בלקסיקון השמרני-פופוליסטי. הן מוצגות כמאבק למען חירות הפרט, אך בפועל הן מוחקות את העובד הבודד מהתמונה. אין מדובר בשחרור, אלא בפירוק של כוח שמנסה להתנגד. העבודה המאורגנת מצוירת כאליטה מושחתת ומנותקת, ואילו מבני הכוח האמיתיים בשוק העבודה – ריכוזיות, קבלנות, תאגידים גדולים – נותרים מחוץ לאש. כך נוצרת פנטזיה פוליטית של עובד חופשי מול שוק חופשי. במציאות, בלי התארגנות ובלי משא ומתן קיבוצי, העובד נשאר לבד, חלש ופגיע יותר. גם כאן הפופוליזם עושה את מה שהוא יודע לעשות: מתרגם מצוקה אמיתית לזעם נגד מוסד דמוקרטי, ומשאיר את שורשי הבעיה ללא מענה.
הימין השמרני מדבר הרבה בשם הלאום, אך נמנע מלעסוק בשאלה הכלכלית שמונחת בבסיס כל סולידריות לאומית: איך מחזיקים חברה מרובת שסעים בלי השקעה ציבורית עמוקה. לאומיות בלי מדינת רווחה אינה מחזקת לכידות, היא מייצרת תסכול, ניכור וחיפוש אחר אויבים פנימיים. פטריוטיות בלי ביטחון תעסוקתי ובלי אופק חברתי מתורגמת מהר מאוד להדרה, לאלימות ולדה-לגיטימציה של האחר.
וכאן מופיע הנמר הכלכלי. ככל שהפערים מעמיקים, השירותים הציבוריים נשחקים והמדינה נסוגה, הפופוליזם כבר לא זקוק לאליטה שתוביל אותו. הוא מפתח הנהגה משלו, רדיקלית יותר, אלימה יותר ופחות מחויבת לכללי משחק. הכלכלה עצמה הופכת לכלי נשק: ענישה קולקטיבית, שלילת זכויות, העדפה גלויה של "אנחנו" על פני "הם". זהו השלב שבו גם השמרנים מגלים שהכוח ששחררו אינו נשמע להם עוד.
מול ההידרדרות הזו קיימת אלטרנטיבה אחראית, לא שמרנית אלא דמוקרטית: סוציאל-דמוקרטיה. זו אינה הבטחה אוטופית ולא מהפכה, אלא תפיסה פוליטית שמכירה במגבלות המציאות ופועלת בתוך המתח שבין שוק, מדינה וחברה. מדינת רווחה, עבודה מאורגנת, מיסוי פרוגרסיבי ושירותים ציבוריים לא נועדו לבטל קונפליקטים, אלא לנהל אותם, להפחית קיצוניות ולמנוע הצטברות של מצוקה כלכלית שמיתרגמת לזעם פוליטי. הסוציאל-דמוקרטיה אינה מתעלמת מכוחות הרסניים, היא לוקחת אותם ברצינות ומציעה להם מענה מוסדי. היא בונה כללים, איזונים ובלמים שמגינים על הדמוקרטיה מבפנים.
שמרנים יודעים היטב שכוחות הרס חבויים בלב כל סדר חברתי. אבל המבחן האמיתי אינו בדיבור על זהות ותרבות, אלא בקווים הכלכליים האדומים שמציבים. מי שמוותר על הגבולות הכלכליים מגלה מהר מאוד שאין לו כלים להציב גבולות פוליטיים. ומי שחושב שירכב על הנמר, מגלה בדרך כלל שהוא זה שנטרף.
עמית בן-צור הוא מנכ"ל מנכ"ל פורום ארלוזורוב – מכון מחקר לשינוי מדיניות
