שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', חמק אתמול (שני) משאלת 'דבר' לגבי הפגיעה בכנסת, בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות הגלומה בחוק ההסדרים אותו הוא פועל להעביר.

 "קודם כל, זה לא חוק הסדרים גדול במיוחד", אמר סמוטריץ', והשווה אותו לחוקי ההסדרים שהעביר בשנתיים האחרונות (על פניו ההשוואה נראית מפוקפקת, בהתחשב בהיקפו של החוק הנוכחי. בכל מקרה, החוק ה"לא גדול במיוחד" הוא חוברת של כ-250 עמודים). "זו פרקטיקה מוכרת בכנסת שמשתמשים בה עשרות שנים" הוסיף השר, "כל אחד יקבל את יומו והחוקים יעברו שינויים".

הממשלה בה סמוטריץ' חבר דווקא שמה לעצמה כמטרה לשנות הרבה מה"פרקטיקות המוכרות" של הדמוקרטיה הישראלית. היא מבקשת לשנות את אופן בחירת השופטים, לפצל את תפקיד היועצת המשפטית לממשלה, להחליש את בג"ץ, ובכלל לבצע שידוד מערכות ביחסים בין הרשויות בישראל. ובכל זאת, יש 'פרטיקה מוכרת' אחת שאותה היא דווקא מכבדת. אולי כי היא זו שנותנת את הכוח לה, ורומסת את הרשות החשובה והחלשה ביותר במשולש הרשויות – הכנסת.

רק כדי להבין מה מונח על השולחן: חוק ההסדרים, על מאות עמודיו ואלפי סעיפיו, הוא אסופת חוקים שיוזם האוצר וכוללת רפורמות ענק. למרות שעדיין לא הונחה על שולחן הכנסת, היא מיועדת לעבור עד סוף מרץ, יחד עם תקציב המדינה. בימים הקרובים היא תופיע, תעבור בקריאה ראשונה ותפוצל לוועדות השונות, לדיונים שזמנם הולך ומתקצר. על הח"כים תרחף חרב פיזור הכנסת, שתחייב אותם להצבעות מרתוניות על חוקים שספק אם הם מבינים לעומק, ובוודאי לא ממש יכולים להתנגד להם.

הובלת חוקים שנויים במחלוקת במינימום התנגדות

'חוק ההסדרים' הוא יציר כלאיים פוליטי שנולד עם תכנית הייצוב של 1985, ומעולם לא זכה למסגרת משפטית או חוקית של ממש. בניגוד לתקציב, שהעברתו מוסדרת בחוק יסוד, חוק ההסדרים מבוסס על נוהג פוליטי: כריכת חבילת ענק של חוקים כלכליים עם התקציב. חשוב להבהיר: אין שום תלות חוקית בין השניים. אפשר לאשר תקציב בלי חוק ההסדרים. ובכל זאת, מאז שחוק ההסדרים בא לעולם, זה לא קרה.

המטרה המוצהרת של אופן הפעולה הזה היא לארוז יחד חוקים הנדרשים לאישור התקציב. אבל מטרתו האמיתית היא הובלת חוקים כלכליים שנויים במחלוקת במינימום התנגדות פוליטית, שלרובם המוחלט יש אפס זיקה ישירה לתקציב. אם מסתכלים עליו ממעוף הציפור לאורך ארבעה עשורים, מדובר בשיטה שנועדה לפרק מבנים קיימים של המדינה על מנת לקרבה למודל השוק הניאו-ליברלי.

לאורך השנים זכה אופן הפעולה הזה לביקורת נוקבת. בשנה שעברה כתבה עליו שגית אפיק, היועצת המשפטית לכנסת, כי הוא "פוגע במעמדה ובכבודה של הכנסת". רובי ריבלין, יו"ר הכנסת, אמר כי הוא "חוק אנטי-דמוקרטי" ופעל לצמצם אותו. שופט בג"ץ מישאל חשין קבע כי מדובר ב"העברה דה פקטו של הסמכות המחוקקת לידי הרשות המבצעת – הנושאת בכנפיה סיכונים רבים ועצומים".

לא מדובר בביקורת תאורטית. יש הבדל מהותי בין חוק שמגיע לכנסת ועובר מסלול חקיקה רגיל, בו לחברי הכנסת ולציבור יש כוח להשפיע, לשנות או לבלום אותו, לבין חוק המוצמד לתקציב. בחוק ההסדרים הנוכחי אפשר לציין את פירוק משק החלב, שינויים ברגולציה הסביבתית, הפרטה ברשות שדות התעופה ועוד סעיפים רבים אחרים שלציבור צריך להיות משקל רב בהשפעה עליהם. במסלול של חוק ההסדרים, הכוח של הציבור ונציגיו יורד דרמטית. בפועל, רוב החקיקה הכלכלית המשמעותית בישראל בעשורים האחרונים נעשית בנתיב זה – מאגף התקציבים, דרך אישור חפוז בממשלה, אל חברי הכנסת – תחת חרב פיזור הכנסת ובזמן קצר במיוחד. 

פשוט להפסיק

ממשלה שמעוניינת לחזק את כוחה של הרשות המחוקקת בישראל יכולה לעשות צעד פשוט: אפס חוק הסדרים. לא קטן ולא גדול, אלא פשוט להפסיק. תקציב אחד בלעדיו, והוא כנראה כבר לא יחזור. אז תעבור היוזמה לחקיקה כלכלית ליתר משרדי הממשלה ולחברי הכנסת, והדיונים יתנו משקל גדול יותר לנבחרי הציבור.

אלא שבניגוד לדיונים על בג"ץ, כאן מדובר בוויתור על כוח, ולא בהרחבתו. ואת זה אף ממשלה בארבעים השנים האחרונות לא ששה לעשות.