נחתם הסכם בין האוצר ל-ICL: המדינה תשלם לאחים עופר 2.54 מיליארד דולר בסיום הזיכיון של ים המלח, שצפוי לפוג ב-2030. במסגרת ההסכם שפורסם היום (רביעי), צפויה ICL (לשעבר כי"ל) לוותר על הסעיף שאיפשר לה לנצח כמעט אוטומטית בכל מכרז, מה שיאפשר מכרז מעט יותר הוגן.

על פי ההסכם, שפורסם הבוקר בידי משרד האוצר, תשוערך העלות הכוללת של נכסי ים המלח ב-2.54 מיליארד דולר. ההסכם הנוכחי לא מגדיר את תנאי הזיכיון החל מ-2030, שהצעה ראשונה לגביהם פורסמה בחודש שעבר, אלא הסכמות בין המדינה לזכיינית הנוכחית לקראת המכרז.

השינוי החשוב הוא הסכמת ICL לוותר על סעיף 9 א' בחוק הזיכיון, שהיה מאפשר לה לזכות במכרז אם תשווה תנאים לכל הצעה שחברה אחרת תציג. זה היה מטיל ספק על הטעם בכך שחברות אחרות בכלל ייגשו למרכז. עם הוויתור על הסעיף, שככל הנראה נקנה בהקלות או פיצויים בשאר תנאי ההסכם, תוכל המדינה לקיים מכרז תחרותי יותר, ובתקווה בתנאים טובים יותר עבור האזרחים. עם זאת, על פי ההסכם ICL עדיין זכאית להתמודד על הזיכיון מחדש.

סוגיה נוספת שעולה מההסכם היא אחריותה של ICL לנזקים שנגרמו בתקופת הזיכיון שלה, אם זיכיון ים המלח יעבור לחברה אחרת. לפי עו״ד מירב עבאדי, מנהלת רגולציה ב'אדם טבע ודין', "סביר שחלק מהמפגעים בשטח הזיכיון לא יטופלו עד תום תקופת הזיכיון, ולטיפול בהם צפויה להיות עלות כספית לא מבוטלת. מתבקש להשתמש במנגנון של קיזוז, ולהפחית את עלות הטיפול במפגעים מ-2.54 מיליארד הדולר שנקבעו כתמורה בהסכם. אנחנו קוראים לרגולטורים להגיע להסכמה גם בעניין זה".

לצד זאת, עבדאי בירכה על ההסכם, שמהווה לדבריה "צעד חשוב בהגברת התחרותיות של המכרז החדש", ומטפל ב"נושאים שדרשנו כי יטופלו טרם היציאה למכרז". לפי 'אדם טבע ודין', ההסכם מתייחס גם לזכויות העובדים במעבר הפוטנציאלי מ-ICL לחברה אחרת.

פיקוח סביבתי חלש

המכרז הצפוי מעלה חשש בקרב ארגוני הסביבה, שהציגו בחודש שעבר מספר טענות לגבי תנאיו. לטענת הארגונים, המכרז החדש לא מבטיח פיקוח הדוק דיו של המדינה על הגנת ים המלח, ולא כולל מנגנונים שיחייבו את בעל הזיכיון העתידי בהשתתפות מספיקה בשיקום הנזקים שיגרום.

הטענות עולות בעקבות פגיעה ממושכת של כי"ל בסביבה, במשך עשורים. לפני פחות משנה פרסם מבקר המדינה דו"ח על ים המלח, ובו מנה מקרים רבים של תקלות, רשלנות והזנחה. בין היתר מתייחס המבקר לבזבוז מאסיבי של מים, תחנות כרייה נטושות שלא נקברו והפכו למפגע סביבתי, וזיהומים כתוצאה מדליפת כימיקלים. כמו כן, בדו"ח נמתחה ביקורת על הדרך שבה מתחמקת ICL מתשלום על תיקון נזקים אלו, וכן על הטמנת פסולת, בהיקף כולל של בין 90 מיליון ל-135 מיליון שקלים.

בסיום הדו"ח המליץ המבקר על הקשחה משמעותית של תנאי הזיכיון ביחס לסוגיות סביבתיות, אולם נראה שבתזכיר שפורסם לציבור דרישה זו מתקיימת בהיקף מוגבל.

התנאים המפליגים נשמרו בהפרטה

זיכיון הכרייה בים המלח, שנחשב למשאב טבע יוצא דופן ולפלא עולם, חריג בהיקפו ובהרשאותיו. הזיכיון משתרע על כ-652 קמ"ר. גם תנאי הזיכיון חריגים בטוטאליות שלהם, וכוללים בעלות מוחלטת של בעל הזיכיון על כמעט כל אספקט של משאבי הטבע – מי הים, המינרלים בקרקע, בריכות האידוי ועוד, כולל זכות להחליט כמעט ללא התייעצות עם המדינה על הקמת אתרים חדשים ובעלות עליהם.

לטענת חלק מהמומחים, הסיבה לטבעו המתירני והטוטאלי של הזיכיון קשור להיותו מעין ירושה מהמנדט הבריטי, מתקופה בה היה נהוג לחלק אדמות באופן קולוניאלי.

הראשונה לפעול באזור ים המלח הייתה 'חברת האשלג הארץ-ישראלית', שהפכה בהמשך למפעלי ים המלח. זו פעלה בתחילה כחברה ממשלתית, שזכתה להרשאות נרחבות מאוד לפעילותה עם חקיקת חוק הזיכיון ב-1961. החברה הסתפחה ב-1968 לכי"ל, שאיגדה כמה חברות ממשלתיות. עם הפרטת כי"ל בשנות ה-90, עברה הבעלות, כמעט ללא שינוי של זכויות הזיכיון, לבעלות פרטית של שאול אייזנברג, ובהמשך למשפחת עופר, שמחזיקה בכי"ל, ומי"ה בתוכה, עד היום.

כך נוצר מצב שתנאי הזיכיון, שנועדו לחברה ממשלתית שמטבעה פועלת בפיקוח הדוק יותר של המדינה, הועברו לחברה פרטית, שהיה לה מה להרוויח מהיעדר הפיקוח. בעת שחוקק הזיכיון המודעות לנזקים סביבתיים הייתה פחותה בהרבה, אך הזיכיון עודכן מעט, אם בכלל, בתחומים אלו.