האם אנחנו משתמשים במדד הלא נכון כדי להבין את מצבו של החוב הציבורי? יחס חוב-תוצר הוא המדד המרכזי לבחינת החוב הציבורי וצעדי הוצאה ומיסוי ממשלתיים. אולם על פי מחקר חדש שפורסם בסדרת ניירות עבודה היוקרתית של 'הלשכה הלאומית למחקר כלכלי' (NBER), ארגון אמריקאי ללא כוונת רווח שעוסק בחקר הכלכלה, ההסתמכות עליו בעייתית.
המחקר משווה בין מדד חוב-תוצר לשני מדדים נוספים של החוב הציבורי ומראה שהם מצביעים על מגמות שונות. לפיכך לא ניתן לקבוע מהחוב-תוצר אם מצב החוב הממשלתי משתפר או מידרדר.
"למה שיהיה לנו אכפת מהיחס חוב-תוצר?", כך קראו למאמר החוקרים ג'ונתן ברק מאוניברסיטת סטנפורד וג'ולס ואן בינסברגן מאוניברסיטת פנסילבניה. הכותרת קולעת לסוגייה המרכזית: ספק בנוגע להסתמכות הבלעדית על יחס חוב-תוצר כדי להבין אם החוב הציבורי הוא בר קיימא.
החוקרים הרכיבו מסד נתונים של 19 כלכלות, שכולל את יחס חוב-תוצר ושני מדדים נוספים להערכת מצב החוב. המדד הנוסף הראשון הוא היחס בין תשלומי הריבית לחוב והשני הוא היחס בין החוב לשווי החברות בכלכלה. אם כל המדדים היו מראים מגמה אחידה, היה ניתן לקבוע בביטחון שההסתמכות עליהם נכונה.
חוסר הלימה
אך המצב הפוך: בארבעים השנים האחרונות, יחס חוב-תוצר הולך ועולה. בארצות הברית הוא גדל פי שלושה, ביפן פי ארבעה ובבריטניה פי שניים. בהסתמך על כך, מצב החוב הציבורי בכלכלות הללו גרוע, אולם המדדים האחרים לא מראים את העלייה הזו. במקרה של ארצות הברית, היחס בין החוב לשווי החברות דווקא נמוך יחסית לממוצע הרב שנתי; יחס הריבית לתוצר לא מראה מגמה ברורה.
תמונה דומה עולה מ-19 הכלכלות שכלולות במסד הנתונים של המחקר. כלכלות אלה מחזיקות יחדיו במרבית החוב הציבורי בעולם. המחקר מצא כי יחס חוב-תוצר עלה לשיא היסטורי, בעוד ששני המדדים האחרים הגיעו לרמות נמוכות מהממוצעים הרב-שנתיים.
לטענת החוקרים, אין סיבה להעדיף את יחס חוב-תוצר על פני המדדים האחרים. בנוסף, חוסר ההלימה בין המדדים מעלה ספקות בנוגע לשימוש ביחס חוב תוצר.
בדיון במאמר מציפים החוקרים בעיות ספציפיות בהסתמכות על יחס חוב-תוצר. בעיה אחת היא מקרים שסותרים את הטענה שיחס חוב-תוצר גבוה מראה שהחוב אינו בר קיימא. לדוגמה, החוקרים משווים בין יפן וארגנטינה. החוב הציבורי של יפן הגיע ל-250% מגודל הכלכלה, אך לא מנע ממנה לעמוד בתשלומי החוב שלה. ארגנטינה, לעומת זאת, לא הצליחה לעמוד בהחזרי חוב שעמד על כ-40% מהתוצר. הפער מצביע על כך שפרמטרים נוספים משפיעים על היכולת לעמוד בתשלומי החוב. למשל, חוסן הכלכלה והמטבע שלה, או אם החוב נקוב במטבע זר או במטבע מקומי שעליו לבנק המרכזי יש שליטה.
עוד טוענים החוקרים שהיחס בין החוב, שהוא סך החוב בנקודה בזמן, לבין התוצר, שמתייחס לסך רכישות בתקופה מסוימת, עלול להיות בעייתי מבחינה סטטיסטית. מכיוון שהמגמות ארוכות הטווח של שני המרכיבים שונות – החוב גדל מהר מהתוצר – היחס אינו יציב לאורך זמן, מה שמקשה על הסקת מסקנות סטטיסטיות בנוגע לקשר בין היחס ומרכיביו – החוב והתוצר.
שני המדדים האלטרנטיביים בוחנים נתונים מאותו סוג. היחס בין החוב לשווי החברות בנוי על שני מדדים שנמדדים בנקודה מסוימת בזמן. היחס בין הריבית לתוצר בנוי על מדדים שנמדדים לאורך תקופה – הריבית ששולמה לאורך שנה וגודל הכלכלה באותה שנה או תקופת זמן אחרת. במצב כזה, אפשר להסתמך יותר על מערכת היחסים ארוכת הטווח מבחינה סטטיסטית.
החוקרים מותחים ביקורת על ההסתמכות על מדד חוב-תוצר, אך אינם טוענים בצורה החלטית שמדד אחד עדיף על האחר. הם מעירים שהשימוש ביחס חוב-תוצר אינו מבוסס דיו מבחינה מחקרית, וכי יש צורך בדיון ומחקר נוספים שיבססו את הקשר בין מדדים מסוימים ליכולת הממשלה לעמוד בהחזרי החוב שלה.
