השיח הציבורי סביב תקציב 2026 שצפוי לעבור היום (שני) בקריאה ראשונה בכנסת מתמקד בשני דברים: חלוקת התקציב בין המשרדים – בדגש על הכספים הקואליציוניים, וגודל החוב הציבורי. אבל שני אלה לא משקפים את הנתון החשוב באמת, שקובע כמה כסף הממשלה יכולה להוציא: נטל החוב.
לפי בדיקת 'דבר', למרות המלחמה וההוצאות הגדולות הכרוכות בה, ועל אף עליית הריבית לשיא, נטל החוב – כלומר עלות תשלום הריבית על החוב – עולה בשיעור מזערי בלבד, ונותר בשפל היסטורי. דבר זה מעיד כי לממשלה נותר מרחב תמרון משמעותי להוצאות נוספות – להגברת הצמיחה או טיפול בבעיות קיימות, גם מבלי ליצור סיכון פיננסי או נטל החזרים שקשה יהיה לעמוד בו.
יותר חשוב מיחס החוב תוצר
הנתון הכלכלי שזוכה לבכורה מבחינת משרד האוצר בקביעת התקציב הוא יחס החוב תוצר – כלומר סך החובות של המדינה חלקי גודל הכלכלה שלה. זהו אכן נתון מקובל להשוואות עולמיות אבל כשלעצמו הוא כמעט ולא אומר דבר. מדינה יכולה להיות בחובות גדולים ונוחים מאד לתשלום, או בחובות קטנים יותר ומגבילים יותר. כל זאת קשור לאופן בו בנוי החוב, למי חייבים והריבית על החוב.
הגירעון השנתי ביחס לתוצר זינק בתחילת המלחמה ובסוף 2025 הסתכם ב-4.7%. התחזית ל-2026 היא צמצום ל-3.9%. יחס החוב לתוצר עלה בתחילת המלחמה מ-60% מהתוצר לקרוב ל-70% – והתכנון של משרד האוצר הוא ירידה מתונה של 1% בשנה בעשור הקרוב, לכל הפחות.
חוב ממשלתי הוא כלי מימון שלא נפרע אלא ממוחזר באופן תמידי. אין בכך סכנה מיידית כמו שיש למשל בהלוואה של עסק או משפחה, שניתנת עם תאריך החזר. השאלה החשובה היא מה המחיר שהממשלה משלמת על החוב, כלומר הריבית על החוב הממשלתי – או נטל החוב.
על פי הערכות, תשלומי הריבית צפויים לעלות מ-57.9 מיליארד שקלים ב-2025 ל-64.6 מיליארד שקלים ב-2026. בחישוב נטל החוב (תשלומי הריבית ביחס לתוצר) מדובר בעלייה של 0.54% – מ-2.37% ב-2023 ל-2.91% ב-2026. העלייה הזאת הופכת את מגמת הירידה בנטל החוב שנרשמה מאז 2005, אז עמד על 5% מהתוצר.
גם אם שינוי המגמה יימשך בשנים הקרובות (את החזר החוב והריבית שעליו משלמים כמה שנים לאחר גיוסו), קשה לראות בו דרמה כלכלית. ישראל עדיין בסביבת החזרי ריבית נמוכה ברמה היסטורית, והנטל שלהם על התקציב ועל הכלכלה בכלל מוסיף להיות קטן. מבנה החוב של ישראל הוא גם כזה שרוב החזרי החוב שמשלמת המדינה מגיעים למעשה לידיים ישראליות, כך שגם הם בדרכם תומכי צמיחה.
מעבר לכך: מדינה עם חזון צמיחה בר קיימא יכולה להתמודד גם עם הצד השני של המשוואה – גודל התוצר. השאלה המהותית אינה גובה יחס החוב לתוצר, אלא מה ישראל צריכה לעשות ב-2026 ובעשורים הבאים: ישראל יכולה לבחור לקדם פרויקטים לאומיים בתחות המחשוב, התשתיות והחינוך. היא יכולה להשוות את ההשקעה הציבורית ובפרט האזרחית לממוצע ב-OECD.
צמצום ההוצאה הציבורית ללא סיבה טובה
במשרד האוצר סבורים כי הם אלה שמצילים את הכלכלה הישראלית. במפגש כתבים לקראת תקציב 2026, שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', אף חזר על המשפט "הטרגדיה של מי שמנע אסון", שאותו שמע מבכירים באוצר, אשר לשיטתם לוקחים על עצמם את התפקיד הלא פופולרי הזה.
אך כל עוד האוצר מצליח ליישם מדיניות מרסנת על הוצאות הממשלה, הטרגדיה האמיתית היא של כל מי ש'האסון' התיאורטי נמנע על חשבונו: הילדים בכיתה הצפופה שההישגים שלהם נמוכים בממוצע משל הוריהם, הקשישים שעומדים בתור הארוך מחוץ לבתי התמחוי, המאושפזים בבתי החולים, והנוסעים שעומדים בפקקים, מי ברכב פרטי ומי באוטובוס – כל זאת ללא סיבה טובה אמיתית.
קיצוצים תקציביים מצמצמים את ההוצאה הציבורית, אך גם את הצמיחה וההכנסה שנגזרת ממנה. הוצאה ממשלתית נכונה כמו השקעות בתשתיות, תעשייה והכשרות מקצועיות, או השקעה בשירותים ציבוריים כגון חינוך, רווחה ובריאות, תתרום לצמיחה הכלכלית. במקרה כזה, הריבית על החוב אמנם תגדל, אבל איתו גם התוצר והכנסות המדינה ממיסים. התקציב הקרוב לא צפוי לבחור בדרך הזאת – ובכך, ההימנעות מהגדלת החוב הציבורי תגדיל את החוב של המדינה לאזרחיה.
