הציבור הישראלי לאחר 7 באוקטובר 2023 רואה את מהגרי העבודה יותר כתורמים למשק, בענפים בהם ישנם חוסר בעובדים, מאשר כאיום. עם זאת, החשש הכלכלי מפני הגדלת מספר העובדים הזרים בישראל גבוה יותר בחברה הערבית. כך עולה מסקר שהוצג היום בכנס בנושא במכללת רופין.
על פי נתוני הסקר, 80% מהחברה היהודית בישראל ו-53% מהחברה הערבית סבורים שמהגרי עבודה הם חשובים מאוד למשק הישראלי בענפים שבהם יש מחסור בעובדים. עם זאת, אחוזים ניכרים רואים במהגרי העבודה גם איום: 37% מהיהודים רואים בהם 'איום על הסדר הציבורי' (לעומת 21% מהערבים); 31% רואים בהם איום ביטחוני (לעומת 21% מהערבים) ו-21% רואים בהם איום על זהותה הלאומית של ישראל (לעומת 15% מהערבים). בהקשר הכלכלי, החברה הערבית מביעה חשש גבוה יותר – 32%, לעומת 23% מהיהודים הרואים בהם איום כלכלי.
את הסקר ערך המכון לחקר הגירה ושילוב חברתי במכללה יחד עם המרכז להגירה בינלאומית ולקליטה (CIMI) באמצעות חברת פאנל פור יו, בקרב מדגם מייצג של 715 ישראלים במהלך דצמבר האחרון.
החוקרות ד"ר אנדה ברק-ביאנקו ופרופ' נונה קושמירוביץ' הסבירו כי ניתוח ראשוני של הממצאים מלמד שהציבור הישראלי מפגין 'קבלה פרגמטית' של הגדלת מספר מהגרי העבודה בישראל לאחר 7 באוקטובר, בעקבות מצוקת העובדים שנגרמה עם הפסקת כניסתם של העובדים הפלסטינים לישראל. עם זאת, הוסיפו כי קבלה זו אינה מבטאת לגיטימציה חברתית מלאה. היא מלווה גם בחששות, וייתכן שהיא תישחק או תתערער בעתיד, עם שינוי בנסיבות הביטחוניות, הפוליטיות או הכלכליות.
לפי נתוני CIMI שהציגה ברק-ביאנקו, לפני המלחמה הועסקו בישראל כ-327 אלף לא ישראלים, מהם כ-175 אלף פלסטינים וכ-153 אלף מהגרי עבודה (חוקיים ולא חוקיים כאחד). ברבעון האחרון של 2023 צנח מספר העובדים הלא ישראלים בישראל ל-157 אלף בלבד, רובם המחולט (136 אלף) עובדים זרים, וזאת בשל איסור כניסתם של העובדים הפלסטינים לישראל. כיום, מספר העובדים הלא ישראלים בישראל עלה ל-290 אלף, אולם גם כעת רובם המוחלט עובדים זרים (253 אלף), כשהממשלה מדברת על כוונה להנפיק עד כ-330 אלף היתרי עבודה לעובדים זרים.
"מדובר בשינוי מבני משמעותי בהרכב שוק העבודה ובהיגיון מדיניות הגירת העבודה הישראלית", אמרה ברק-ביאנקו והוסיפה ששינוי המדיניות כלל גם פתיחה של ענפי משק חדשים לתעסוקת עובדים זרים, גיוון של מדינות המוצא שלהם ופתיחת מסלולים פרטיים להבאתם – בניגוד למדיניות המוצהרת שהעדיפה הבאת עובדים רק במסגרת הסכמים בילטראליים (בין מדינתיים) שמגינים יותר על זכויותיהם.
הסקר שערכו בחן גם את עמדות הציבור ביחס לאפשרות לחזור ולהתיר לעובדים פלסטינים לעבוד בישראל: 86% מהיהודים הביעו תמיכה בהגבלת העיסוק של פלסטינים בישראל משיקולים ביטחוניים גם אם הדבר יוצר מחסור בעובדים, לעומת 16.1% בלבד בקרב ערבים ישראלים. הישראלים הביעו העדפה חד משמעית להעסקה של מהגרי עבודה על פני העסקה של עובדים פלסטינים; 90.4% סבורים כי הם עדיפים מבחינה מקצועית של זמינות ויציבות, 80.7% סבורים כי תרומתם לכלכלה עדיפה ו-79.9% סבורים כי הם עדיפים מבחינת הביטחון האישי. 46% מהיהודים אף ציינו כי לדעתם מהגרי עבודה שאינם חוקיים מסוכנים פחות מעובדים פלסטינים.
בבחינה לפי עמדות פוליטיות עלה כי בקרב ימנים 94.9% סבורים כי יש להגביל תעסוקת פלסטינים משיקולים ביטחוניים, גם במחיר של מחסור בעובדים בישראל, לעומת 31% בקרב אנשי שמאל. עמדת מצביעי המרכז נוטה לכיוון הימין, עם 65.9% הסבורים כך. בחברה הערבית, 60.8% הביעו דווקא תמיכה בהחזרת ההעסקה של עובדים פלסטינים משום שהיא תורמת לדבריהם ליציבות האזורית (לעומת 6% בלבד בקרב יהודים).
בפילוח לפי מחוז מגורים, התמיכה בהגבלת התעסוקה של פלסטינים בישראל משיקולים ביטחוניים נעה בין 54.3% ו-68.2% בצפון ובחיפה (בהתאמה), דרך 72.2% בתל אביב יפו, 78.3% בירושלים ו-81.5% במחוז המרכז – ועד 85.1% בדרום ו-89.5% במחוז יהודה ושומרון. קושמירוביץ' הציעה שהתמיכה הנמוכה בצפון – נובעת מריבוי החקלאים בו שהתבססו בעבר על תעסוקת עובדים פלסטינים.
ברק-ביאנקו הדגישה שיש לבחון את השינוי במדיניות הגירת העבודה בישראל, אשר הביא לשינוי בתמהיל העובדים הלא ישראלים ולהגדלה משמעותית של מספר מהגרי העבודה, לא רק בפן המספרי. "יש גם את השאלה האיכותית – האם העובד הפלסטיני בר החלפה באופן מלא? יש כאן סוגיות של כישורים מקצועיים ספציפיים, פערי שפה ותרבות, היכרות עם אתרי העבודה הישראלים והנהלים בהם, ואפילו היכרות עם עבודה באקלים הישראלי היא משמעותית. אנחנו יודעים מהניסיון לאחר מלחמת המפרץ שלעובדים הזרים החדשים לקח כמעט עשור להגיע לפריון של העובדים שעזבו".
לצד זאת הדגישה כי הבאתם של מאות אלפי עובדים זרים לישראל צפויה להציב שורה של אתגרים תשתיתיים בפני החברה הישראלית: אתגרים חברתיים כגון מצבים של מתחים בין קבוצות ובמרחב הציבורי וריבוי שפות ותרבויות, אתגרים תשתיתיים כגון הצורך למצוא להם פתרונות דיור והעומסים על תשתיות מקומיות כגון שירותי בריאות ותחבורה ציבורית; אתגרים רגולטוריים בשמירה על זכויות העובדים והפיקוח עליהם ואתגרים כלכליים. "ישנן שאלות שצריך לשאול כמו האם ההסתמכות המרכזית על מהגרי עבודה מהווה מבנה בר-קיימה לשוק העבודה? כיצד משפיע השינוי המבני הזה על פריון העבודה ויציבות הענפים בטווח הבינוני והארוך? אלו פערי ידע קיימים כיום בהערכת ההשפעות הללו של המדיניות?"
"350 אלף איש שיגיעו לישראל זה גל הגירה עצום בסדר גודל של עלייה גדולה", אמר יו"ר CIMI פיני אביבי. גם אם הם מגיעים ל-5 שנים, בחלוף הזמן הזה צפויים להחליף אותם מהגרי עבודה אחרים, וחלקם, סביר להניח, בכל זאת יישארו בארץ. לכן חיוני לשאול את השאלות הללו כבר היום, אחרת בעוד חמש שנים נגיע למצב בעייתי מאוד".
אביבי הדגיש את החשיבות של חזרה להבאת מהגרי עבודה לישראל באמצעות הסכמים בילטראליים השומרים על זכויות העובדים ומונעים מצבים של גביית דמי תיווך לא חוקיים, במקום במסלולים הפרטיים הפחות מוגנים. לדבריו הצטרף גם ד"ר אמיר פלק, חוקר במכון מאיירס ג'וינט ברוקדייל. פלק הציג את ממצאי המחקר שביצעו בקרב מהגרי עבודה בענף הבניין שהגיעו במסלולי ההגעה הפרטיים, אשר מצא כי רובם שילמו אלפי דולרים על מנת לעבוד בישראל – ובהתאם רבים מהם עובדים שעות נוספות מעבר למותר על מנת לכסות את חובותיהם.
עו"ד דנה רוטשילד מיחידת התיאום הממשלתית למאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים אמרה כי בשנת 2025 זיהתה היחידה 30 מקרים של עובדים זרים שנפלו קורבן לסחר בבני אדם או להחזקה בתנאי עבדות, בהשוואה לחמישה בלבד בשנת 2023. "זה נכון שהייתה עלייה במספר העובדים הזרים עצמם, אבל היא לא פרופורציונלית לקפיצה הזו שמדליקה אצלנו נורה אדומה. כמובן שסחר בבני אדם הוא תופעת קצה – אבל אפשר להניח שהיא יושבת על תופעות ודפוסים בעייתיים רחבים יותר.
"בשנה החולפת ראינו מקרים של שליטה והפחדה של עובדים שלא יתלוננו לרשויות על הפרות, אירועים של מרמה בתהליכי הגיוס, ניצול מיני של עובדות חקלאות, לקיחת דרכונים, העברה כפויה של עובדים מענף לענף ואירועי כליאה. אנחנו מאוד מוטרדים מתופעת דמי התיווך, ובהתאם ממסלולי ההבאה הפרטיים של עובדים. העובדים הללו מגיעים לישראל עם חובות וזה אקלים נוח לתופעות של ניצול וסחר בבני אדם. לכאורה מספר תקני האכיפה הוגדל על הנייר, אבל בפועל יש קשיי איוש משמעותיים והיעדר האכיפה עלול ליצור קרקע פוריה לתופעות כאלה".
יו"ר מנהל עובדים זרים ברשות האוכלוסין וההגירה משה נקש טען שהמסלולים הפרטיים היו מנגנון נחוץ מאוד עם פרוץ המלחמה, כדי לתת מענה מהיר לענפים שנקלעו למצוקה, ועם זאת הבהיר – "הדרך הטובה ביותר להביא עובדים היא בהסכמים בילטראליים, ששומרים הרבה יותר על זכויות העובדים הזרים. אני מבין שהמעסיקים מעדיפים את המסלול הפרטי שמאפשר להם להיות יותר מעורבים בבחירת העובדים, אבל אנחנו מחפשים לבנות מנגנונים שיאפשרו להם להיות מעורבים יותר גם בתהליכי הגיוס במסלולים הבילטראליים. המטרה שלנו היא שבסופו של דבר, כל העובדים יגיעו דרך הסכמים בילטראליים".
