מחקר חדש של המכון הבינלאומי להגירה ולקליטה (CIMI) מלמד על ההשפעה העצומה שיש למנהיגים בלתי פורמליים מקהילת העובדים הזרים הסינים בענף הבניין בישראל, ביחס לעמיתיהם. אותם מנהיגים, שמשמשים בפועל כמעין מנהלים בלתי פורמליים, מכונים על ידי מנהלי העבודה הישראלים 'ראיסים'. הם שולטים בעמיתיהם בהיבטים של חלוקת משכורות, אישור חופשות וחלוקת העבודה באתרי הבנייה. התוצאה, כך נכתב בדו"ח, היא פעמים רבות ניתוק מוחלט של העובדים ממעסיקיהם הרשמיים.
המחקר נערך על ידי ד"ר אנדה ברק-ביאנקו, באמצעות סקר אינטרנטי שנערך בסינית בקרב 266 עובדים זרים סינים בענף הבניין בחודשים ינואר-פברואר 2025. ממצאי המחקר מצביעים על קיומה של מערכת היררכית מקבילה למסגרת הפורמלית בתוך הקהילה הסינית שעובדת בישראל, ומאופיינת ביחסי תלות-כוח משמעותיים ורב-ממדיים. כך, 49% מהנשאלים דיווחו כי הם מקבלים משימות עבודה ישירות מאותם מנהלים לא רשמיים – ולא ממנהלי העבודה הישראלים. 54% אמרו אמנם כי במקרים שיש שאלות במקום העבודה, הם ייפנו למנהלי העבודה הישראלים, אך 46% דיווחו כי הם נוטים לפנות ל'ראיסים' הסינים.
78% מהעובדים דיווחו כי הם מקבלים חלק משכרם או את כולו במזומן, כש-86% מהם ציינו כי הם מקבלים כספים אלו ישירות מהמנהלים הלא רשמיים, מה שמחזק את תלותם הכלכלית במנהלים. אף שהמחקר לא בחן את היחס המדויק בין תשלומי המזומן לתשלומי השכר באמצעות העברות בנקאיות, ניתוח של תשובות העובדים לשאלות הפתוחות שנשאלו, מצביע על כך שתשלומי המזומן מהווים רכיב מהותי בהכנסתם הכוללת של העובדים. העובדים כינו תשלומים אלה כ'שעות נוספות', 'שכר משלים' או 'פיצויים'. דפוס זה, שבו עבודה משלימה מתוגמלת באמצעות תשלומים במזומן, מותיר חלק משמעותי מהכנסות העובדים – וייתכן גם משעות עבודתם – מחוץ למסגרת יחסי העבודה המתועדים.
כך, ייתכן שעובדים נדרשים לבצע עבודה מעבר להיקף שעות העבודה החוקיות, כפי שעולה ממחקר קודם של CIMI. כמו כן, מתשובות העובדים עולה שפעמים רבות רכיבי שכר שלא מתועדים אינם משולמים לעובד במקרים של מעבר בין מקומות עבודה או תאגידים. תשובות העובדים ביטאו חוסר שביעות רצון הן משיטת התשלום המפוצלת והן מהשליטה שמפעילים הראיסים על הכספים.
53% דיווחו כי הם נזקקים לאישורם של המנהיגים הלא רשמיים לצורך יציאה לחופשות, גם במקרים של מחלה (בעוד 40% דיווחו שהם נזקקים לאישור של מנהל עבודה ישראלי, ו-8% בלבד ציינו שהם מבקשים את האישור לחופשת מחלה מהתאגיד שמעסיק אותם). מרבית העובדים דיווחו כי לא חלות עליהם מגבלות תנועה בזמני הפנאי, אולם 4% דיווחו שתנועתם מחוץ לשעות העבודה מוגבלת – ומתוכם 82% דיווחו שעליהם לקבל את אישור ה'ראיס' הסיני כדי לעזוב את מקום המגורים בשעות הפנאי.
53% מהעובדים דיווחו כי אינם יודעים מי התאגיד שמעסיק אותם; ומבין אלו שכן הכירו את התאגיד, כשליש (33%) לא ידעו כיצד ליצור עימו קשר בעצמם. זה ממצא מדאיג נוכח העובדה שהתאגידים הם המעסיקים החוקיים של העובדים, אחראים לתלושי השכר, לתנאי ההעסקה ולמימוש זכויותיהם. נתון זה מלמד על כך שתלות העובדים במנהלים הבלתי פורמליים נובעת בין היתר מקיומם של 'חללים מוסדיים' – ואקום של היעדר מנגנוני תקשורת ותמיכה פורמליים לעובדים בשפתם – מה שמייצר תלות בגורמים שיודעים לתקשר עם המעסיק. תלות זאת פוגעת באוטונומיה של העובדים וביכולתם לממש ולשמור על זכויותיהם. לדברי העובדים, ה'ראיסים' הם גם הגורם המרכזי שמסייע להם במעבר בין מעסיקים – 47% הסתייעו בהם לעומת 23% שהסתייעו במנהלי העבודה ו-19% שהסתייעו במעסיק החדש עצמו.
כ-24 אלף עובדים סינים בענף הבנייה
נכון לסוף 2025 שהו בישראל כ-24 אלף עובדים סינים בענף הבנייה, שרובם הגיעו במסגרת הסכם שנחתם בין ישראל לבין 'איגוד הקבלנים הסיני'. הסכם זה הוא ייחודי שכן הוא נחתם מול ארגון המעסיקים ולא מול הממשלה, בניגוד להסכמים בילטרליים אחרים שנחתמים מול מדינות, במטרה להבטיח את הפיקוח והשמירה על זכויות העובדים הזרים בתהליך הגיוס ובמהלך העסקתם בישראל. העובדים הסינים שתפסו עמדות מפתח שמאפשרות להם להוות מעין מנהלים בלתי פורמליים בעלי שליטה רחבה על חבריהם, הם על פי רוב עובדים ותיקים שמבצעים בפועל עבודת ניהול, פיקוח ותיאום יומיומית אך ללא מינוי רשמי – תוך הישענות על ידע תפעולי, מעמד חברתי ויחסי תלות. לצד זאת, מתווכים ה'ראיסים' צרכים של העובדים להנהלה הפורמלית.
ברק-ביאנקו ציינה כי העובדה שהעובדים הסינים מנוהלים בפועל על ידי עמיתיהם, עשויה להביא לכך שייחשפו להנחיות או להדרכה שעברה סינון, שינוי או פרשנות – ולא בהכרח להנחיות המקוריות, כפי שנקבעו על ידי ההנהלה. מציאות זו עשויה להוביל להקצאה לא שוויונית של משימות לעובדים שונים על בסיס שיקולים שאינם שקופים למעסיק או לעובד.
ה'ראיסים' משמשים בשטח גם כגורם מרכזי ביישוב סכסוכים, הן בין העובדים לבין עצמם והן בין העובדים להנהלה הישראלית. ב-43% מהמקרים מסתייעים העובדים הסינים ב'ראיסים 'כגורמי גישור במצבי סכסוך, לעומת 38% שמסתייעים במנהלי העבודה הישראלים, 23% שמסתייעים במנהל האתר, 7% שמסתייעים בעמיתיהם לעבודה ו-5% שמסתייעים בתאגיד.
בכל הקשור לתלונות ולשאלות בנושא עבודה וזכויות, הערוץ הנפוץ ביותר שנעשה בו שימוש היה דווקא מרכז הפניות של המרכז להגירה ושילוב בינלאומי (CIMI) שמופעל עבור רשות האוכלוסין וההגירה – ואותו העדיפו 35% מהעובדים, לעומת 31% שנעזרים ב'ראיסים', 19% שנעזרים במנהל העבודה הישראלי, 11% שנעזרים בתאגיד המעסיק וכ-4% שנעזרים בעמותות אחרות, כגון קו לעובד או בעורכי דין.
ממצא זה, ציינה ברק-ביאנקו, מצביע על חיפוש פעיל אחר חלופות למבנה הכוח המתווך של ה'ראיסים'. רבים מהעובדים ציינו את קשיי השפה כחסם משמעותי למציאת חלופה כזאת. לדבריה, העובדה שהנתונים נאספו באמצעות שימוש בסקר מקוון, עשויה להטות את מדגם העובדים לעובדים בעלי אוריינות דיגיטלית גבוהה – והמשמעות היא שעובדים פגיעים יותר עשויים להיות מיוצגים בו בחסר. העובדים שהשיבו על הסקר הועסקו ברובם כשנה עד שלוש שנים בישראל.
למלא את החלל המוסדי
בפרק ההמלצות ציינה ברק-ביאנקו כי הפתרון אינו בהכרח 'סילוק' ה'ראיסים', מתוך הבנה שאי אפשר – וייתכן שגם לא רצוי – לבטל לחלוטין את התיווך התרבותי הבלתי פורמלי. עם זאת, יש למלא את החלל המוסדי שמאפשר להם להתעצם ולצבור כוח רב כל כך על חבריהם. המלצותיה כוללות מעבר לתשלום בנקאי מלא של שכר העובדים הסינים; ודרישה מהתאגידים להעסיק אנשי קשר דוברי סינית מטעמם, ולספק לעובדים כתובת רשמית ומידע ישיר באמצעות אפליקציות, חוברות או מוקדים טלפונים.
ברק-ביאנקו קראה למסד ולהסדיר את מעמד ה'ראיסים', באמצעות לקיחת מנהלים בלתי פורמליים בעלי ניסיון חיובי והעסקתם באופן רשמי בתפקידי גישור, תרגום או ליווי, באופן שיהפוך את כוחם למוגדר, שקוף וכפוף לפיקוח המערכת הפורמלית במקום שיתנהל ב'שחור'.
לבסוף, קראה ברק-ביאנקו להגברת האכיפה והפיקוח הממשלתי, לרבות הנוכחות הפיזית של פקחים באתרי הבנייה, והקמת ערוץ תלונות חשאי ונגיש בשפה הסינית שיאפשר לעובדים לדווח על ניצול ללא פחד. כמו כן, קראה ליצירת מנגנונים להעצמת קהילת העובדים הזרים הסינים בישראל, כגון מתן שיעורי עברית בסיסיים והדרכות על זכויותיהם ועל מבנה ההעסקה בישראל – באופן שיקל על העובד להבין את המערכת ויצמצם את תלותו במתווכים לביצוע פעולות פשוטות.
המרכז להגירה בינלאומית וקליטה (CIMI) הוא עמותה עצמאית שהוקמה על ידי ג'וינט ישראל בשנת 1998. העמותה פועלת למען מהגרים ולפיתוח תחום ההגירה בישראל, תוך ביסוס ידע ויצירת שותפויות עם גופים ממשלתיים, לא ממשלתיים ובינלאומיים. העמותה מסייעת למדינת ישראל בהתמודדות עם אתגרי ההגירה וכן עוסקת בשמירה על זכויות המהגרים ודואגת לרווחתם. פעילות העמותה מקיפה מאבק בסחר בבני אדם, שמירה על מסלולי הגירה בטוחים ופיתוח והנגשת ידע תרבותי. מרכז פניות לעובדים זרים מופעל על ידי CIMI עבור רשות האוכלוסין וההגירה.
