יום הנשים הבינלאומי עבורי, כמו עבור נשים איראניות רבות – באיראן ובגלות – הוא יום של זיכרון, של מאבק ושל חלום על חירות. זהו יום שבו אני חושבת על הנשים שנאבקו לפניי, על אלו שממשיכות להיאבק היום ברחובות, באוניברסיטאות, בבתי-הספר ובבתים. יום שבו הזיכרון האישי והקולקטיבי מתערבבים: זיכרון של הגבלות ושל פחד, אבל גם של אומץ, של סולידריות ושל תקווה.
בשמי הפרטי, סאבא, אני נושאת את שם סבי מצד אימי, המוסיקאי אבולחסן סאבא, שלימד דור של נגנים איראנים את סוד הנגינה בכינור – ובשם משפחתי את שמו של אבי, המשורר איסמעיל ח'וי, שצייר במילותיו איראן אחרת, יפה יותר. אבל ליבי עוצב דווקא על ידי דורות של נשים אמיצות, יצירתיות, חולמות.
סבתי מצד אימי, מונוח'בת אספנדיאר, הייתה זמרת, תופרת ואומנית, אשר טיפחה את אומנות היד המסורתית האיראנית וליקטה במסעותיה ברחבי איראן טכניקות ייחודיות אותן לימדה בסדנה שהקימה, והעבירה אותן הלאה לתלמידותיה הצעירות. היא הנחתה תוכנית רדיו בשם 'נשים וחיים'. לאורך חייה פרסמה למעלה מ-45 ספרים, ותערוכת הבובות הפולקלוריסטית שיצרה נפתחה בשנת 1974 בנוכחות המלכה פארה פהלווי.
אימי רוקסנה גדלה בסביבה רוויית מוסיקה, אומנות ומחשבה. מגיל צעיר הייתה שקועה ביצירה ומילאה תפקיד פעיל בחוגי התרבות כשהקימה מרכז לאומנות מודרניסטית בטהרן, ברחוב ראשט 29 – חלל שהפך למרכז דיאלוג תרבותי ואמנותי, שהיווה מקום מפגש לאומנים האיראנים המובילים של התקופה, טיפח כישרונות צעירים ומילא תפקיד מפתח בהעברת התרבות והאמנות האיראנית מדור לדור. למרות לחצים פוליטיים, שכללו גם פשיטה משטרתית ומעצרים בשנת 1970, המועדון נותר סמל לחופש אומנותי ותרבותי והיה גם המרחב הפתוח הראשון בטהרן, שחיבק את הקהילה הלהט"בית באופן גלוי.
הייתי ילדה קטנה כשפרצה המהפכה, בת פחות מארבע, והוריי נאלצו לברוח לגלות. גדלתי עם אחותי סוראיה בבית סבתי, אם אבי, שאכינה, בת לקהילת יהדות משהד האנוסה, אשר שמרה בסתר על יהדותה חרף סכנת הנפשות הכרוכה בכך. היא הייתה לנו מפלט, מקור ליציבות ומופת לאומץ לב וליושר. נוכחותה והגנתה עיצבו באותן השנים את זהותי, את תחושת הכבוד שלי, ואת יכולתי להתמודד עם מצוקה. את הזהות היהודית הנחילה לנו ברמזים, והטמינה לנו אותה בסיפורים ובמנהגים שפירושם נפתח בפניי רק בבגרותי – מבלי לומר באופן גלוי, את מה שעשוי היה לסכן את חיינו תחת משטר הטרור.
הנשים האמיצות של משפחתי הורישו לי חלום על איראן אחרת. איראן של נשים צוחקות, שרות ומנגנות. איראן שבה חירות איננה סיסמה אלא מציאות, שבה בנות גדלות מבלי ללמוד תחילה את גבולות הפחד. איראן של زن، زندگی، آزادی (אישה, חיים, חירות), שתחזור למודרניות ולמגמת שחרור האישה שאפיינה את ימי רזה שאה ומוחמד רזה שאה. אז, הנסיכה אשרף פהלווי והמלכה פארה פהלווי דחפו נשים ללמוד, להתבטא, ליצור ולהיות פעילות במרחב הציבורי והתרבותי. איראן שונה לחלוטין מזו שבה נרצחה בינואר 2024 אחותי האהובה סוראיה על ידי המשטר. לזכרה ועבור בתה, אני חולמת ומאמינה שאיראן כזו עוד תשוב, עודנה אפשרית.
בימים האלה, בהם ישראל וארצות הברית תוקפות את משטר הטרור האסלאמיסטי, אני מרגישה ומייחלת שחלומי יתקרב ויהפוך למציאות. כמו איראנים רבים, מאז 7 באוקטובר אני חשה הזדהות עמוקה וסולידריות עם ישראל – ואף הקמתי את ארגון "ברית כורש" לחיזוק היחסים בין העמים – על שמו של כורש מלך איראן, הציוני הראשון שאפשר את חזרת היהודים לארצם ואת בנייתו מחדש של בית המקדש.
ההיסטוריה שלנו שזורה זו בזו גם דרך דמותה של אסתר המלכה – אישה שחיה בלב האימפריה הפרסית והפכה לסמל של אומץ ושל עמידה מול רודנות. סיפורה מזכיר לי עד כמה עמוק הקשר בין העמים שלנו, ועד כמה כוחן של נשים לעצב את ההיסטוריה גדול גם ברגעים של סכנה וחושך.
הלוואי שהשותפות ההיסטורית בת אלפי השנים בין שני העמים תסלול את הדרך גם לחירותנו היום. שתאפשר את הפלת המשטר המדכא נשים, מדכא מחשבה ומדכא חירות – ותפתח פתח לאיראן חופשית יותר, עבור בנותיה ובניה כאחד.
סאבא ח'וי היא פעילה פוליטית איראנית גולה, מייסדת ארגון 'ברית כורש' לשיתוף פעולה בין ישראל לעם האיראני
