במטח הכבד ששוגר הלילה (בין חמישי לשישי) לעבר אזור הצפון, פגע טיל איראני פגיעה ישירה במועצה המקומית זרזיר שבעמק יזרעאל. מעוצמת הפגיעה במתחם של ארבעה בתים פרטיים, נגרם נזק כבד מאוד לתשתיות ו-58 בני אדם נפצעו. כלי רכב במקום ספגו פגיעות, ושריפה שפרצה במבנה יביל סמוך התפשטה לשטח פתוח. בנוסף, נהרסה כליל אורוות סוסים ובמקום נמצא סייח ללא רוח חיים.

מוסא גריפאת, שביתו נפגע בתקרית, מספר ל'דבר' כי רק בזכות המיגון נמנע אסון כבד בנפש. "כולנו היינו בממ"דים וזה מה שהציל אותנו. לרוב הבתים יש ממ"דים ובזמן המלחמה פיזרו גם מיגוניות בשטחים החקלאיים ובחלק מהרחובות. אנחנו לא ישנים כבר שבועיים. או אזעקות או המטוסים שממריאים מרמת דוד. זה באמת סיוט והסיוט הזה חייב להיגמר".

ראש המועצה המקומית, עאטף גריפאת, בן לגרעין המייסד של היישוב, התייחס לנזק הכבד: "פגיעה הרסנית, מטרים ספורים מהבתים. הבתים נהרסו כליל, ובתים רבים נוספים בקרבת מקום ניזוקו". בשיחה עם 'דבר' חושף גריפאת את תמונת המיגון ביישוב: "ל-60% מהבתים ביישוב יש מיגון תקני, אבל ל-40% אין". לדבריו, "שמו פה שלוש מיגוניות בחלקים של היישוב בזמן המלחמה, אבל ברור שצריך הרבה יותר".

למרות הפערים, גריפאת מדגיש שההיענות להנחיות היא שהצילה חיים הלילה: "התושבים ממושמעים, זה דבר ראשון. האירוע הזה היה קריאת השכמה. זה העיר אותנו. את כל היישוב העמק והסביבה – מבחינת משמעת. כל אחד צריך להיזהר, כי בסופו של דבר זה עלול להגיע לכל אחד מאיתנו. מטריד אותי מאוד אלו שאין להם מיגון".

צוותי חירום והצלה רבים, בהם עשרות שוטרי המחוז הצפוני, לוחמי מג"ב, חבלנים ושבעה צוותי כיבוי מתחנת נוף הגליל הוקפצו לזירה וחילצו אזרחים מבתיהם. לאור ההרס הגדול, התושבים שבתיהם נפגעו קיבלו אישור מיידי לשכירות. הם לא יפונו למלונות כפי שקורה פעמים רבות, אלא יתפזרו למגורים בכפרים הסמוכים באזור.

היישוב זרזיר הוא מועצה מקומית שהוכרה בשנת 1996 ומאכלסת כ-9,260 תושבים בני חמישה שבטים בדואים. למרות שהיישוב ממוקם באשכול סוציו-אקונומי נמוך, נוכחות הממ"דים בו גבוהה יחסית לחברה הערבית, והם אלו שעשו את ההבדל הלילה בין אירוע רב-נפגעים לפצועים קלים בלבד. במובן הזה, זרזיר היא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

נתוני פיקוד העורף, מרכז המחקר והמידע של הכנסת ודו"ח מבקר המדינה מסוף שנת 2025 מעלים תמונה עגומה: כל ישראלי שלישי מתגורר ללא מיגון תקני בקרבתו. על אף שנתיים של מלחמה, המדינה לא הצליחה לקדם משמעותית את תוכניות המיגון שהציבה לעצמה, ובהן צמצום פערי המיגון בחברה הערבית.

הזכות להגנה הפכה למעמדית: לפי נתוני הלמ"ס, בעוד שבעשירונים העליונים לכ-60% ממשקי הבית יש ממ"ד, בעשירונים התחתונים השיעור צונח לסביבות 30%. בחברה הערבית המצב קריטי במיוחד. מתוך כ-11,780 מקלטים ציבוריים בישראל, רק 37 ממוקמים ברשויות ערביות – שיעור אפסי של כ-0.3%, כאשר שמונה מתוכם אינם כשירים כלל.