קובה עומדת על סף תהום ודווקא ברגע הזה התחדשו שיחותיה עם ארצות הברית. האי הקריבי, שהיה סמל למהפכה סוציאליסטית גאה, מתמודד כעת עם המשבר הכלכלי והפוליטי העמוק ביותר שידע מאז עלייתו של פידל קסטרו לשלטון ב-1959. סנקציות קשות שהטיל על האי ממשל טראמפ, לצד לכידת נשיא ונצואלה ניקולס מדורו בידי ארה"ב, הפכו את החיים בקובה בחודשים האחרונים לבלתי נסבלים, ודחפו את מנהיגיה לחדש את המשא ומתן עם וושינגטון. היום (שני) הודיע משרד האנרגיה של קובה על הפסקת חשמל נרחבת בכל האי, וכל 11 מיליון האזרחים במדינה מנותקים כעת מחשמל.

בהוואנה ובוושינגטון אישרו בימים האחרונים דיווחים על שיחות בין הצדדים, הנערכות תחת מעטה של חשאיות. הנושאים הבוערים בשולחן המו"מ כוללים את משבר ההגירה, לאחר שמאות אלפי קובנים חצו את הגבול לארה"ב בשנתיים האחרונות; סוגיית האסירים הפוליטיים – קובה כבר הודיעה על שחרורם של עשרות אסירים כמחווה של רצון טוב בתיווך הוותיקן; והאפשרות להקלה בסנקציות על קובה בתמורה לרפורמות פוליטיות.

בבית הלבן משמיעים איומים ב"השתלטות ידידותית", וצד זאת מביעים נכונות לעסקה מהירה. בקובה מדגישים כי כל הסכם חייב להתבסס על כבוד לריבונות המדינה. עם זאת, המגעים הללו נתפסים בפועל כניסיון נואש של המשטר למנוע קריסה מוחלטת של התשתיות באי, בעוד וושינגטון מזהה הזדמנות לשינוי משטר בתנאים נוחים. את המהלך הזה מוביל, לדברי הנשיא טראמפ, מזכיר המדינה מרקו רוביו. רוביו הוא בן למשפחה קובנית שהיגרה לארצות הברית, ומי שהגולים הקובנים בארה"ב, המשוועים להחלפת השלטון במדינת מוצאם, מהווים חלק מהבייס הפוליטי שלו.

לאחר לכידת מדורו "סימן" הבית הלבן שלושה משטרים נוספים שאותם הוא מעוניין להחליף: איראן שבה נערכת כעת מלחמה, קולומביה שניאותה לחזור לשולחן המשא ומתן, וקובה. כעת, בעוד שהעולם התמקד במלחמות באירופה ובמזרח התיכון, בתוך קובה מתחוללת דרמה שקטה אך גורלית: מאבק פנימי על השלטון בצל שיחות על עיצוב המשטר עם ארה"ב השכנה מצפון, שלא מהססת להפעיל את הצבא שלה, הגדול בעולם.

הסנקציות גרמו למשבר אנרגיה

וושינגטון מטילה סנקציות כבדות על חברות ספנות, מכליות נפט וחברות ביטוח שמעבירות דלק מוונצואלה או ממדינות אחרות לקובה, מה שהוביל למשבר אנרגיה חסר תקדים באי. המחסור בדלק משתק לא רק את רשת החשמל, אלא גם את התחבורה הציבורית ואת היכולת לשנע מזון. השבוע דווח ברויטרס כי ברוב קובה אין חשמל רוב שעות היום, בשל משבר האנרגיה הנובע מהעיצומים אותם הטילה ארצות הברית.

הממשל בהוואנה מאשים את ארצות הברית בהטלת "מצור" על האי, וטוען כי הסנקציות של ארה"ב אינן רק כלכליות, אלא מתפקדות כמצור ימי צבאי. הסנקציות האמריקאיות על חברות ספנות שישוטו לקובה מייקרות את העלויות לכל מסחר עם האי דרמטית, וגורמות לספקים לחשוש מהגעה לנמלי האי. כתוצאה מכך גדל המחסור במוצרים נוספים, ולא רק בדלק.

מדפים ריקים, הגירה שלילית

אי אפשר להבין את המצב הפוליטי בקובה בלי להסתכל על המדפים הריקים בחנויות. הכלכלה הקובנית קרסה כמעט לחלוטין. האינפלציה דוהרת, המטבע המקומי איבד את ערכו, ויש מחסור חמור במוצרי יסוד כמו דלק, תרופות ואפילו לחם.

הממשלה ניסתה בשנים האחרונות ליישם רפורמות כלכליות, כולל ביטול שיטת המטבע הכפול, אך אלו רק החמירו את המצב עבור האזרח הפשוט. התוצאה היא גל הגירה חסר תקדים. מאות אלפי קובנים, רובם צעירים ומשכילים, עוזבים את האי בחיפוש אחר עתיד טוב יותר, בעיקר לכיוון ארצות הברית למרות הניסיון של השלטונות במשך עשרות שנים לצייר אותה כאויבת. בריחת המוחות הזו מחלישה את המדינה עוד יותר ויוצרת לחץ פוליטי עצום על המשטר.

רויטרס: מוחים הציתו את מטה המפלגה הקומוניסטית

בשבוע שעבר החלה בקובה מחאת סטודנטים, וברויטרס דווח כי בשבת הפכה המחאה לאלימה, לאחר שמטה המפלגה הקומוניסטית בהוואנה הבירה הוצת ועלה בלהבות. הפגנות שקטות נגד הפסקות חשמל והמחסור במזון החלו בעיר מורון בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי, ולאחר מכן הפכו להפגנה אלימה בשעות הבוקר המוקדמות של שבת, כך דיווח העיתון הקובני Invasor.

המשבר הכלכלי הוביל גם בעבר להתפרצויות של מחאה עממית, כמו אלו שנראו ביולי 2021 ובמרץ 2024, אולם את גלי המחאות הללו הצליחו השלטונות לרסן באמצעות מעצרים המוניים ועונשי מאסר ארוכים שהוטלו על המפגינים.

כעת הקובנים חזרו לרחובות, בצעקות "חשמל", "חירות" ו"אוכל". מספר ממשלות ברחבי העולם נפלו בשנה החולפת בשל תנועות מחאה שהחלו בהפגנות דור ה-Z, וכנראה שזה מגביר את הלחץ מבחינת המשטר הקובני.

התמיכה הרוסית לא מספיקה

ניסיונותיה של קובה לחזק את קשריה עם רוסיה הרחיקו את החלום של רבים מתושביה להתקרב למערב. רוסיה הפכה שוב לשחקנית משמעותית באי, מספקת לו משלוחי נפט וסיוע כלכלי בתמורה לתמיכה פוליטית בזירה הבינלאומית. עם זאת, היקף התמיכה הרוסית רחוק שנות אור מהסבסוד המאסיבי שסיפקה ברית המועצות בעבר, למדינה שנתפסה כ"קו החזית" נגד ארצות הברית, קרובה מאוד לאדמתה אך מנוגדת לה בתפיסת עולמה. הסיוע הרוסי כיום לא מספיק לייצוב את הכלכלה הקובנית הקורסת.

זאת ועוד, לאחר שוושינגטון שלפה את ניקולס מדורו מארמונו בקרקאס שנשמר בידי כוחות קומנדו קובניים, ופתח במלחמה ארוכה נגד המשטר באיראן, קובה מוצאת עצמה עם הגב לקיר. ונצואלה הייתה בת הברית החשובה ביותר של קובה בעשור האחרון, אך הנזק הוא מעבר לנפילתו של שכן ידידותי – האימה נובעת מההבנה שהממשל בוושינגטון עומד מאחורי דבריו, ולא רק מאיים.

קובה מוצאת את עצמה מבודדת יותר מבעבר. תקוות ה"הפשרה" עם וושינגטון, שהחלו בתקופת אובמה והגיעו לשיאן בפתיחת שגרירות אמריקאית בהוואנה, נגוזו מזמן. ממשל ביידן שמר על רבות מהסנקציות שהטיל טראמפ בתקופת שלטונו הקודמת, והוסיף דרישות לשחרור אסירים פוליטיים כתנאי לכל דיאלוג.

קובה נמצאת ברגע גורלי. היא יכולה לאמץ את המודל הסיני או הווייטנאמי: פתיחה כלכלית תוך שמירה על שליטה פוליטית הדוקה, אך הזעם העממי המצטבר עלול להוביל לפיצוץ שגם המנגנונים המשומנים לא יוכלו לעצור. כל זה מתרחש על רקע כוונתה של וושינגטון לשנות את השלטון בהוואנה.

"הסרטן" נכנס למגרש

אחד המפתחות להבנת הפוליטיקה הקובנית הוא ארגון בשם GAESA. זהו קונגלומרט עסקי ענק השולט במשק ומנוהל בידי הצבא. הארגון הזה מנהל כמעט כל דבר רווחי באי – החל מתיירות, עבור בתעשיית המזון ועד לחנויות קמעונאיות ונדל"ן.

השליטה של הצבא בכלכלה מבטיחה שהאליטה השלטונית תישאר נאמנה למשטר, גם כשהעם סובל, וזאת באמצעות רשת חברתית של דאגה לאינטרסים של המשפחות הבכירות. אחת הדמויות החשובות ביותר במערכת הזו הוא ראול רודריגז קסטרו, נכדו של ראול קסטרו, המנהיג ההיסטורי שירש את אחיו פידל ששלט במדינה במשך עשרות שנים. רודריגז מכונה "ראוליטו", או "אל קנגרחו" (הסרטן).

Raúl Guillermo Rodríguez Castro, grandson of former Cuban President Raúl Castro, appeared for the first time alongside Cuban President Miguel Díaz-Canel at two public events on Friday. https://t.co/5cIm5W9T3l

— CNN International (@cnni) March 15, 2026

באופן רשמי הנשיא הוא מיגל דיאס-קאנל, אך ב-CNN דווח השבוע כי רבים בקובה ומחוצה לה מבינים שהכוח האמיתי עדיין מרוכז בידי משפחת קסטרו, ששולטת בצבא ובמשק באמצעות GAESA. למרות שדיאס-קאנל מונה לנשיא כדי לתת פנים מודרניות יותר למשטר, בפועל, החלטות הרות גורל עוברות דרך הנכד, מה שמעורר תסיסה שקטה בקרב בכירים במפלגה הקומוניסטית שמרגישים שנדחקו הצידה לטובת "נסיך" צעיר. ב-CNN מסמנים את ראול רודריגז קסטרו כיורש פוטנציאלי לשלטון, וכדמות שעמה נדרשת וושינגטון לשאת ולתת.

"אל קנגרחו" אינו פוליטיקאי במובן המסורתי. הוא החל את דרכו כראש מערך האבטחה של סבו, תפקיד שאפשר לו להיות "הצל" של האיש החזק במדינה. הוא נוכח בכל פגישה מכרעת, בכל סיור ובכל שיחת טלפון רגישה. עם התבגרותו של ראול קסטרו, שכבר חצה אז את גיל 90, ראוליטו הפך ליותר מסתם שומר ראש. לפי תחקיר CNN, הוא הפך לאיש הקשר המרכזי בין "דור ההנהגה ההיסטורי" לבין המנגנונים הכלכליים והצבאיים של המדינה.

ראוליטו, בזכות קרבתו לסבו, נחשב לדמות מפתח בתיאום בין GAESA לבין המערכת הפוליטית. כל עוד הצבא שולט במשאבים הכלכליים, הסיכוי לשינוי דמוקרטי אמיתי מבפנים נותר נמוך, שכן הקצינים הבכירים יודעים ששינוי בשיטה עלול לעלות להם בנכסיהם ובחירותם.

תקופה שתעצב עשורים

כעת נראה כי שני אנשים יעצבו את גורלה של קובה: טראמפ וראוליטו. אולם הדרך שבה זה יקרה אינה ברורה: האם קובה תהיה היעד הבא במסע חילופי השלטון שטראמפ מנסה לערוך? ואם כן, האם תטיל וושינגטון על האי הקטן את כובד משקלה? האם היא תנסה להחליף רק את מי שעומד בראש, כמו שעשתה בוונצואלה, או שתבחר במהלך רחב יותר של תמיכה בכוחות האופוזיציה כמו שהיא מנסה לעשות באיראן?

השאלה השניה היא פנימית: מה יקרה ביום שאחרי ראול קסטרו? האם ראוליטו יצליח לתפוס את המושכות באופן רשמי או שמא היעדר ה"כריזמה המהפכנית" שלו יוביל למאבקי כוח פנימיים בין האליטות? והאם ההמונים יזהו את ההזדמנות ויצאו לרחובות?

מה שמסתמן הוא שהמצב הנוכחי לא יחזיק עוד זמן רב. קובה אינה יכולה להמשיך להתקיים במצב של מחסור כרוני ודיכוי פוליטי לאורך זמן מבלי שמשהו יישבר. המאבק בין השושלת המשפחתית לבין צרכי העם נעשה מתוח מרגע לרגע, והחודשים הקרובים עשויים לקבוע את פני האי לעשורים הבאים.