ישובי קו העימות בצפון שלא פונו ב'חרבות ברזל' ניהלו מאבק משפטי במשך שנתיים – וזכו. נבחרי הציבור ומקבלי ההחלטות כנראה קיוו שתביעתם של היישובים להכרה ופיצויים על מצבם הייחודי בעורף תידחה עם תום הפינוי בצפון. אף בית המשפט קבע, גם אם באיחור, שעשרות אלפי תושבים הופלו בשל מדיניות פסולה. בפסיקה שנתנו לפני שבועיים קבעו שופטי בג"ץ שתושבי 19 יישובים סמוכים לגבול לבנון (3.5 עד 7 ק"מ) זכאים לפיצויים, ומתחו ביקורת חריפה על המדינה: "לא נבחן אילו מענים מיידיים נדרשים כדי לסייע להם".

הפסיקה היא נקודת ציון והישג במאבק ארוך של התושבים, בזירה הציבורית והמשפטית. "במשך חודשים הבאנו לכנסת ילדים קטנים, מבוגרים ונכים ללא מרחבים מוגנים", מספרת עו"ד דיקלה נסימי, "כדי להסביר למקבלי החלטות שאנחנו חיים בתוך מוצב צה"לי". נסימי, בת מושב עבדון, ממובילות התביעה והמאבק הציבורי להכרת המדינה במצב יישובי קו העימות הלא מפונים.

מושב עבדון היה הראשון ליזום את התביעה, שגם נקראת על שמו. לפי תכתיבי הצבא, עבדון היה אמור להיות מפונה, יחד עם מושב אלקוש והחלק הצפוני של המועצה המקומית חורפיש, אך המדינה סירבה לכך.

מועצה אזורית מעלה יוסף פינתה את התושבים על חשבונה במשך חודשים. כשאזל הכסף התושבים נאלצו לחזור, ומצאו את עצמם במשבר כלכלי חמור. "נפגשתי עם ראש הממשלה ועם יו"ר ועדת הכספים מילביצקי, הם היו מאוד אמפתיים אבל לא עשו כלום", אומרת נסימי. "בסוף אמרו לי את זה ישירות: לא יהיה פינוי כי אין לזה התכנות כלכלית".

ההחלטה לתבוע: "החלטנו ללכת עם שכנינו"

ההחלטה ליזום הליכים משפטיים התקבלה לאחר לבטים, בעיקר ביחס לשאלה אילו יישובים ישתתפו. בסופו של דבר בעבדון חברו לעוד 18 יישובים ממזרח ומערב קו העימות, חלקם מיוצגים כיישובים ואחרים דרך משפחות בתוכם, בתביעה להכרה בנזק שנגרם ולפיצויים אישיים.

"כל יישוב יותר מרוחק שהצטרף לתביעה החליש על פניו את התיק שלנו", מסבירה נסימי, "אבל החלטנו ללכת עם שכנינו". לדבריה, "עד עכשיו יש ויכוח אם היינו צריכים ללכת לשיתוף פעולה כה גדול. בסופו של דבר יש פה אילוץ כלכלי: יקר מאוד לנהל כזו תביעה. משפחות ויישובים בודדים לא יכולים לעמוד בה".

היא מספרת שרבים ניסו לגרום לה לוותר על התביעה, שנתפסה כחסרת סיכוי, במיוחד מרגע שהמדינה החליטה להתחיל להעביר כספים ייעודיים למועצות האזוריות לתמיכה ביישובים הלא מפונים. באמצעות מהלך זה המדינה ניסתה "לפטור" את עצמה מאחריות למצבם.

ההתעלמות: "סירבו לראות שהחיים שלנו התהפכו"

"ישבנו מול שולחנות בית המשפט בדמעות בזמן שהפרקליטה טענה במעגלים: נתנו להם קולות קוראים! מה הם רוצים בכלל!?" נזכרת אתי עזרן, תושבת מושב כרם בן זמרה שגם הוא השתתף בתביעה. "המדינה סירבה לראות את ההוצאות הכספיות שלנו על הילדים שנשארו חודשים צמודים לבית; על מציאת מקומות להתרענן; על החיים שהתהפכו לחלוטין במשך שנה שלמה".

בהיבט הצבאי, נסימי ועזרן מכוונות את ביקורתן לפיקוד צפון. במשך כל התקופה הפיקוד הוציא חווֹת דעת, שחלקן הוגשו לבית המשפט, ולפיהן מצב היישובים הלא מפונים הוא בסך הכול תקין. המדינה נצמדה לחוות הדעת האלו והתעלמה מאחרות, כמו אלו שמצביעות על מצוקה נפשית הולכת וגדלה של ילדי האזור, ועל ההוצאות הכלכליות של ההורים שניסו לשמור של שפיותם.

הפרקליטה שדנה בעתירה מטעם המדינה הגיע לסיור במושבים כרם בן זמרה ועלמה. היא פגשה אז את עירית מילס, יו"ר הוועד של כרם בן זמרה ומנהלת הקהילה של עלמה. לטענת הפרקליטה, היא התרשמה שהמצב אכן קשה. אך בפועל, זה לא שינה מאום.

"הסתובבנו פה בין האזעקות בגנים והמקלטים הצפופים", נזכרת מילס, "שאלתי אותה: 'את היית מוכנה שהבן שלך, שההורים המבוגרים שלך, יחיו ככה מעל שנה ויגידו להם שהכול בסדר?' היא שתקה. בסופו של דבר היא עושה את העבודה שלה. אנחנו גם לא אומרות שהצבא רע. המשפחות שלנו בצבא, אנחנו אוהבות את הצבא. אבל ההחלטות שהתקבלו פה היו רעות".

מילס מספרת על המפגש הקשה עם שר שיקום הצפון והדרום זאב אלקין ושר האוצר בצלאל סמוטריץ'. "אלקין וסמוטריץ' היו אחראיים עלינו, ולא עניָינו אותם. הם אמרו לי בפנים – 'אנחנו מתעסקים רק במפונים'". היא מדגישה את המשמעות המורלית של הניצחון בבג"ץ: "זה לא רק עניין של כסף. הפסיקה הזו היא הפעם הראשונה במשך שנתיים וחצי שמישהו בא ואמר: 'אנחנו רואים אתכם'".

העתיד: "מפחדת שבסוף הפיצויים לא יועברו"

ההכרעה לטובת היישובים הלא מפונים התקבלה כהפתעה גמורה. שנה לתום הפינוי, ובשבוע הראשון של המלחמה המתחדשת, בג"ץ קבע שהחלטותיה של המדינה לגבי אותם היישובים היו פסולות. היא תידרש לקבוע מדיניות חדשה מולם, כזו שתכלול גם פיצוי.

"אמרו לנו על ההתחלה שלא כדאי לפתח ציפיות גבוהות", אומרת עזרן, "דברים כאלו לוקחים נצח ובג"ץ לא אוהב, בלשון המעטה, להתערב בענייני המדינה. המדינה אמרה לעצמה: עכשיו הם מתלוננים, אבל בסוף הם יסתדרו, יסתמו את הפה והכול יישכח. אבל הנה – לא נשכח!"

כעת, אומרת עזרן, ביישובים מחכים לראות מה תהיה הצעת המדינה. ההצעה אמורה לתעדף אילו יישובים מבין הלא מפונים נפגעו יותר ואילו פחות, ומה תהיה חלוקת הפיצויים. פסק הדין חלוט, כך שכל החלטה שתתקבל, ככל הנראה תהיה סופית. לטענת השר אלקין, המקור התקציבי לפיצוי הזה עוד עלול לבוא על חשבון כספי השיקום העתידיים לצפון.

"אנחנו חווינו פה תופת, ונתעקש על פיצוי מוגדל", אומרת נסימי. הפסיקה מבחינה בין יישובים קרובים לרחוקים, והיא מקווה שהדבר ייטיב עם עבדון. "הכעס קצת נרגע מאז הפסיקה, אבל אם לומר בכנות, אני מפחדת שבסוף בכלל לא יהיו פיצויים. המדינה זלזלה כל כך בנו ובעתירה, שקיוונו שבית המשפט יהיה זה שיפסוק בסוף גם על סכום הפיצוי עצמו. יש טעם לצפות? המדינה היא האחרונה שתרצה לפצות".