יהודים בכל העולם ישבו בשבוע שעבר לשולחן החג, וקראו בהגדה של פסח כמצֻווה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג ח). אך מה פירוש המילה הגדה?

המשמעות הקלאסית, שאותה קבע גם אליעזר בן יהודה במילונו, הוא "סיפור ממעשים שאירעו לפנים", בהסתמך על ממרה ממסכת סוטה בתלמוד הבבלי: "דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים" (סוטה ז). עם זאת, ידוע כי בעברית משמעות נוספת לשורש ה.ג.ד: דיבור. ואכן, הגדה ראויה לשמה נאמרת בקול. שלא כמו אגדה, שיכולה להישמר גם בין דפי הספרים, הגדה מחייבת שהסיפור ולקחיו ייאמרו בקול ההורים, ויגיעו לאוזני הילדים.

בפרשת שמיני מתואר מצב הפוך. סיפור הפרשה אמנם מתחיל בשמחת חנוכת המשכן, אך בתחילת הפרק השני הוא הופך לטרגדיה, ויותר מכל, לסיפור על שתיקה, אי-דיבור, אי-הגדה.

למה אהרן נדם?

לאחר תום שבעת ימי המילואים, אהרון ובניו מקריבים קורבן לאל. בכך הם למעשה חונכים את המשכן לראשונה, באקט שמהווה גם את חניכתם שלהם לכהונה. האל מקבל את הקורבן, ואש פורצת במקום ושורפת את המנחות.

אך נדב ואביהוא, בני אהרן, אינם מסתפקים בכך. הם מחליטים להדליק בעצמם אש ולהקטיר קטורת כקורבן לאל: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י' א). תגובתו של האל היא מהירה וקשה: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'" (ויקרא י' ב). אותה האש האלוהית שאכלה את הקורבנות, אכלה גם את הכוהנים הצעירים, כעונש על טעותם.

פרשנים ניסו להסביר בדרכים שונות את העונש הכבד, אך אחד הדברים המטלטלים בסיפור הוא דווקא תגובתו של אהרן, או ליתר דיוק אי-תגובתו. לאחר מות הבנים, משה אומר לאהרן: "הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד". על האב רק נכתב "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י' ג).

השתיקה הזו מנוגדת כל כך לאינטואיציה, עד שדורות של פרשנים דנו במשמעותה. בכתבי היד של הספרא (מדרש הלכה על ספר 'ויקרא', מבבל של המאה ה-3) מופיעות שתי פרשנויות מוקדמות לסוגייה. בראשונה נכתב "כֵּיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו קֹדֶשׁ הַמָּקוֹם הֵן, שָׁתַק, וְקִבֵּל שָׁכָר עַל שְׁתִיקָתוֹ" – כלומר, שאהרן שתק כדי לזכות בדעתו הטובה של האל, ובתמורה על נאמנותו בשעה הקשה. רש"י מצדד בפרשנות זו, וטוען כי עבור שתיקתו של אהרן "נתייחד עמו הדיבור" וניתן לו התפקיד של הכהן הגדול.

בפרשנות השנייה נכתב "כֵּיוָן שֶׁשָּמַע אַהֲרֹן כָּךְ, צִדֵּק עָלָיו אֶת הַדִּין, שָׁתַק". לפי פרשנות זו, שתיקתו של היא ביטוי להכרה בצידוקים לדין האלוהי, כפי שהסבירם משה.

אך פרשנויות אלו לא הניחו את דעתם של כל הפרשנים, וכבר בימי הביניים ניתן לראות גישות אחרות. כך לדוגמה, הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר) הציע שאהרן רצה להתאבל כששמע על מות בניו, אך בגלל שמותם היה בידי האל, עצר את עצמו: "וידום – ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות". הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) הרחיק לכת אף יותר ופירש כי אהרן בכה עד השעה שאמר לו משה את הדברים, ואז נדם מבכי.

"מקום שהמילים אינן עומדות לנו"

צמד המילים "וידם אהרן" מטלטלות את קוראי הפרשה כבר יותר מאלפיים שנה. בין אם המילים יפורשו כקבלת הדין האלוהי או כתקווה לשכר אלוהי, כאבלות או כוויתור עליה – שתיקת האב על מות בניו מהדהדת חזק יותר משיכלו להדהד מילות זעקה רבות. הקורא המודרני יכול אף "לשמוע" את שתיקתו של אהרן כשתיקה רועמת המביעה כעס או חוסר קבלה של הדין האלוהי, במצב שבו הסכנה בהתנגדות גלויה לאל מוחשית מתמיד.

יתר על כך, התיאור של אלם מול המוות מעלה סיבה נוספת לשתיקה. השתיקה היא גם אחת התגובות האנושיות מול מצב בלתי ניתן לתיאור, שאין אליו תגובה ראויה ונכונה. והרי מה היו מילים נכונות במצבו של אהרן?

הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה עסק במצב כזה בספרו 'היה שלום – לעמנואל לוינס', שבו הספיד את חברו הפילוסוף לוינס. דרידה כתב כי "יש אבל… שבו המילים הן יותר כדי לחצות את הדיבור. מקום שהמילים אינן עומדות לנו, מפני שכל שפה שתחזור אל העצמי, אלינו, תיראה פוגענית. כשיח רפלקסיבי ששב אל מה שמכונה בביטוי המבולבל והנורא 'עבודת אבל'".

לעיתים, כשהכאב גדול מדי או הטרגדיה בלתי נתפס מדי, ייתכן שהאדם מאבד את יכולתו לתיאור ולתגובה. הוא עלול למצוא את עצמו במצב שמחוץ למילים, או כזה שמילים לא יצליחו לתת לו את הכבוד הראוי .

אהרן ניצב מול המשכן שבו הוא עתיד להמשיך לשרת ככהן. לעבוד את האל שבו הוא מאמין, שאת כוחותיו ראה במצרים ובמדבר ושאת תורתו קיבל תחת הר סיני. אותו אל גם לקח ממנו את בניו. במעשה של צידוק הדין או הכפירה בו, של אמונה או של ערעורה – הכהן השכול בחר שלא לפצות את פיו. וייתכן שלא היו מילים שעמדו לו.