פרשת צו, הפרשה השנייה בספר ויקרא עוסקת בדיני הקורבנות במשכן ובהכנות לחנוכתו. בדומה לפרשות ויקהל ופקודי, בהן מוקם בית המקדש לפי ההנחיות שניתנו למשה בהר סיני, בעיקר בפרשת תרומה, בפרשת צו מתבצעות ה"הנחיות" שקיבל משה מהאל בפרשת תצווה הן לגבי בגדי הכוהנים שבהם מולבשים אהרן ובניו והן לגבי המנהג המכונה 'קורבן המילואים'.

בקריאה הפרשה כיום המילה "מילואים" כמו קופצת מהטקסט. פירושה המקראי אמנם שונה ממשמעותה הנוכחית והנוכחת כל כך בימינו, אך אולי משום כך יש לבחון כיצד התיאור של הקרבת 'איל המילואים' התגלגל לשירות בצה"ל?

בידיים מלאות

הטקס, המתואר בחלקה השני של הפרשה, מהווה מעין הכשרה של אהרן ובניו לכהונה. לאחר הקרבתם של פר החטאת ואיל העולה, מוקרב איל נוסף הקרוי "איל המילואים". הפעם, בשונה מהקורבנות הקודמים, אהרן ובניו שותפים במעשה: "וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל" (ויקרא ח' כב). לאחר מכן משתמש משה בדמו של איל המילואים כדי לסמן את הכוהנים ואת המזבח ולקדש אותם.

חלקים מבשרו של איל המילואים ניתנים לאהרון ולבניו כדי שיבשלו אותו ויאכלו אותם בפתח אוהל מועד. הם נדרשים להישאר שם שבוע שלם, שבתומו תתקיים חנוכת המשכן: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ויקרא ח' לג). שבעת הימים האלו מכונים "שבעת ימי המילואים".

הציווי על מילוי ידיהם של הכוהנים לעתיד ניתן למשה מפי ה' כבר בפרשת תצווה. אך מה פירושו? רש"י מפרש: "כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי, ובלשון לעז כשממנין אדם על פקידת דבר". הוא מתאר את המילואים כמעין חניכה לתפקיד, בטקס שכולל מתן חפץ המורה על סמכות, כגון כפפה, שבתקופתו הייתה יכולה להיות סמל לתפקיד בעל שיעור קומה.

הרמב"ן, לעומתו, טוען שאין מדובר במילוי ידיים במובן הפיזי, כי אם בהפיכת הכוהנים מאנשים חסרים לשלמים-מלאים: "והנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות". הוא מסביר שאדם "זר" אין בו את הטהרה הנדרשת כדי לעבוד את עבודת המשכן, שכן "ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יוכשר לעשות כן הנה ידו שלמה, ראויה לכל העבודות והמלאכות".

בין אם הפרשנות הראשונה או השנייה נכונה, מדובר בטקס, שמרכזו קורבן, ותכליתו להפוך את אהרן ובניו לכוהנים.

מהשירות במשכן לשירות הצבאי

שירות המילואים הוא שיטה הנהוגה בצבאות רבים, בעיקר כאלו המבוססים על גיוס חובה או גיוס רחב, המכשיר ציבור רחב יחסית למילוי תפקידים צבאיים גם לאחר סיום השירות הסדיר. באנגלית, בדומה לשפות אחרות שהתפתחו מהלטינית, שירות המילואים מכונה Reserve Duty, בהתייחס לכוח ה"שמור" לעת הצורך. בתקופת היישוב העברי, טרם קום המדינה, אימצו בפלמ"ח את המושג הלועזי, וקראו למילואימניקים שלהם "הרזרבה".

שירות המילואים בצה"ל נוסד בישיבת מועצת המדינה באוקטובר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. דוד בן גוריון הכריז: "למען המצאת כוח האדם הדרוש לצבא, ומתוך שמירה עד כמה שאפשר לבל ייפגע כוח האדם הדרוש לצורכי המשק, החליטה הממשלה להקים עתודות-מילואים שיכונו בנוטריקון בשם עמ"ל".

המילה עתודות נראית כתרגום ישיר של המילה הלועזית, ומוגדרת על פי מילון אבניאון: "דברים המוּכָנים לעתיד כדי להִשתַמש בהם בשעת הצורֶך". בשנים הראשונות להקמת המדינה היה ניתן לשמוע אנשים משתמשים במושג, אך בשנות ה-60 הוא כבר הוחלף בביטוי השגור עד היום "שירות המילואים".

בן גוריון, שהיה מצוי בשפת המקרא וראה חשיבות בחידוש השפה העברית כחלק מהפרויקט הציוני של שיבת העם היהודי לארצו, לא הסתפק בתרגום הישיר "עתודות". על אף שראש הממשלה הראשון לא הסביר את הבחירה הלשונית, ניתן להניח שהצירוף "עתודות מילואים" נועד לייחד את אופיו של שירות זה בצה"ל. כאן ניתן להזכיר את תפיסתו את תפקידו של צה"ל כ"צבא בונה עם בונה צבא", כפי שזו מתבטאת בספרו של בן גוריון 'יחוד ויעוד'.

ממלאים את השורות, מתחייבים לשרת

ניתן להבין את פירוש שירות המילואים דווקא מהופעה מוקדמת יותר של המילה במקרא, בהתייחס ל"אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות כ"ה ז). אבנים אלו שובצו באפוד ובחושן, ובאופן המילולי ביותר "מילאו את השורות". כך גם משרתי המילואים ממלאים את השורות החסרות, למשל כשחטיבה מועברת מעזה ללבנון, או מוגדרת משימה שהכוחות הסדירים אינם פנויים אליה. ניתן להבין פירוש זה כמשקף כוונה שכוחות המילואים יהיו חלק בלתי נפרד מצה"ל, שבלעדיהם הוא לא יהיה שלם. במובן זה המילואימניקים אינם סתם "עתודות" לשעת צורך, אלא מבטאים את ההשתתפות חסרת התחליף של העם במלאכת ההגנה.

דרך נוספת להבנת הבחירה בשם "מילואים" מחזירה לפירושו של רש"י לימי המילואים. כשזה כותב על הכהן: "כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי", הוא מתייחס למין הכשרה או הסמכה לכהונה, אך בתוך כך מקופלת עובדה נוספת: מרגע שאהרן ובניו הוכשרו לכהונה, הם מתחייבים להיות כאלה מאותו יום והלאה. ייתכן שבשם ישנה רמז לכך שחיילי הצבא הצעירים, גם הם מתחייבים החל מהכשרתם הבסיסית להיות חיילים – לא רק עד תום שירות החובה או הקבע, אלא גם להיקרא לתפקיד בכל שעה שיידרשו.

האם אכן קיים מין הבדל יסודי שכזה בין צבא המילואים שלנו ל"רזרבות" האחרות? אם כן, האם אליו הייתה הכוונה בהשאלת המילה מפולחן המשכן במקרא לשדה הצבאי? בן גוריון עצמו איננו בנמצא כדי לספר.

דבר אחד כן ברור: המלחמה הארוכה שישראל בעיצומה הראתה שמאות אלפי צעירים וצעירות מוכנים להניח את חיי האזרחות בצד, ולהקדיש את עצמם למשימה חשובה, למשך הרבה יותר משבעה ימי מילואים. מיליוני ישראלים, בכלל זה המשרתים וגם בני משפחותיהם, שותפיהם לעבודה, הארגונים התומכים בהם ועוד – מתמודדים עם קשיים רבים למען ביטחון ושלום ישראל, שבתקווה יושגו במהרה.