מה החידוש בפרשות 'ויקהל' ו'פקודי'? שתי פרשות אלו, שנקראות יחדיו השבת כמו במרבית השנים, מכילות תכנים רבים הדומים לשלוש הפרשות שקדמו להן. בין אם מדובר בתיאור המפורט של בניית המשכן בפרשת תרומה, העיסוק המדוקדק בבגדי הכהן הגדול ועובדי המשכן בפרשת תצווה, או מצוות הניתנות בפרשת כי תשא לאחר חטא העגל – המקרא חוזר על אותם מקרים, בפירוט ניכר. נשאלת השאלה מדוע?

אמנם, קיים הבדל בכרונולוגיה. בפרשות תרומה ותצווה משה מקבל את ההנחיות לגבי אופן הפולחן, יצירת המקדש הראשון והכשרת עובדי הקודש. בפרשות ויקהל ופקודי מבצע משה את ההנחיות. ליתר דיוק, הוא ממנה את מי שיבצעו אותן מטעמו.

אך אם זו הייתה הסיבה היחידה, די היה כנראה בפסוקים אחדים כדי להגיד שמשה הסמיך בעלי המלאכה המוכשרים, שהעם תרם ממיטב היקרות שברשותו, ושהמלאכה התבצעה בדיוק לפי התכנון האלוהי. החזרה על פרטים כגון אורך יריעות הבד של האוהל ומספר הקרשים בקירות המשכן, נראית תמוהה אף יותר נוכח העובדה שבנושאים כבדי משקל אחרים מסתפק המקרה במילים אחדות או ברמז בלבד.

אמנות ויהדות

מי שאינם מקבלים את ההסבר הכרונולוגי הפשוט, שגם לגביו יש מחלוקת פרשנית ארוכת שנים, יכולים למצוא קצה חוט להסבר התופעה דווקא בהתבוננות על האירוע המפריד בין שתיהן – חטא העגל. משבר זה, שכמעט והביא את האל להשמיד את עם ישראל, הציב תמרור אזהרה בפני העם ודרש מהם לחדש את המחויבות לדיבר "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ' ג-ד). לאחר שיצקו את תכשיטיהם לעגל, לא מובן מאליו שישתמשו במלאכות דומות כדי לצור את המנורה, או את ציפויי הקורות במשכן.

בתרבויות דתיות אחרות, ובמיוחד בנצרות, נהוג לעטר את קירות בתי התפילה בייצוגי דמותו המוחשים של האל: ציורים ופסלים, ויטראז'ים ואיקונות. רבות מיצירות האמנות הגדולות בעולם נוצרו בחסות דתית, החל מפסלי האלים היוונים וההינדואיסטיים ועבור בציור התקרה של הקפלה הסיסטינית ברומא וביצירות אינספור עד ימינו.

לאורך רוב שנות קיומה, היהדות הרחיקה עצמה מכל זאת. בתי הכנסת היו לרוב מקומות צנועים, המיועדים למפגש הקהילתי-דתי. גם בקהילות עשירות יותר, בהן ניתן היה לראות שימוש בכסף ובזהב בתשמישי הקדושה השונים, ודאי שלא היו מסתכנים בשילוב פסלים או תמונות, למעט תמונותיהם של רבנים בחלק מן העדות.

מכאן עולה שאלה אחרת, שקשורה גם לפרשות שנקראות השבוע, והיא: האם החשש מעבודה זרה גרם ליהדות להתרחק מן האסתטיקה?

אסתטיקה וקטסטרופה

בשנת 1906, שלח הרב הראשי של יפו דאז, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, איגרת לבוריס שץ ול"ראשי החברה הנכבדה לחכמת האמנות העברית אגודת 'בצלאל'". איגרת הברכה נשלחה לרגל הקמת 'בצלאל', בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות (אגרות הראי"ה, אגרת קנ"ח).

מדובר בצעד חריג: רב אורתודוקסי בכיר מברך על הקמתו של בית ספר לאמנות ומלאכה ללא אופי דתי. הבחירה לשלוח אותה מוזרה אף יותר לאור פתיחת האיגרת, שמראה שתשומת ליבו של הרב הייתה נתונה למשבר קשה בקרב יהדות הגולה: "פה ושם בתפוצות אחינו הנה תוהו ובהו וחשך. דמים נשפכים, גויות נרמסות, גלגלות מתרוצצות, בתים חנויות וכל שכיות החמדה נבזזות ונשדדות, בת עמנו שוכבת למעצבה בין פרסות חזיר מיער, שרומס וטורף באין מציל".

בשנים 1906-1905 התחוללו באזור אוקראינה ופולין של ימינו פרעות 'המאות השחורות', שגבו את חייהם של מאות יהודים, והביאו לעקירתם של רבים אחרים ולהרס של רכוש. דעתו של הרב הייתה נתונה להרס הקהילות ולמותם של בני עמו, וכמי שרבים מחשיבים לדמות החשובה והמשפיעה ביותר בציונות הדתית, ראה בתחיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל את המענה לצרות הגולה.

"הנה זרם מים קרים על העצמות המפוצחות: ארץ-ישראל מתנערת", כתב. את הקמת בצלאל ראה בהקשר זה: "אחד מסימני-התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: 'תחיית האמנות והיופי העברי בא"י'".

נראה שהרב קוק ראה את האסתטיקה כחשובה לעם היהודי דווקא בעת משבר. משבר  העם בגלות נוכח הפרעות, וגם משבר אמוני מול העבודה הזרה. "היופי בעצמו כבר עלול הוא להתהפך בידי ההמון הגס למין גלוסקא-שמנונית (מין עוגת סולת – י.א.) ומשקה משכר, אם לא יוכל לינק מהדר האמת המדעית והמוסרית", כתב הרב קוק, "האלילות, עם כל תועבותיה, סמכה את כפיה, המגואלות וזבות דם, על הפרח הנחמד הזה, על היופי והאמנות, ותשביתהו כמעט מטהרו".

לחלץ את היופי מהאלילות

כמענה לסכנה הרב קוק הביא דווקא המתרחש בפרשת ויקהל, שבה מוזכרת דמותו של בצלאל המקראי – שעל שמו נקרא בית הספר לאמנות. האל מפקיד בידי בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך את המשימה ליצור את המשכן וכליו. הוא ממלא אותם ב"חכמת לב לעשות כל מלאכה", והם מקימים את היצירה המופלאה.

לסיפור זה קרא הרב קוק "הניצחון הגדול שניצחה היהדות כמעט את האלילות". אין מדובר בהשמדת העגל ובהתחייבות לאל האחד חסר הגוף, אלא דווקא בכך שהיהדות הצליחה לחלץ את היופי והאמנות שכמעט ואבדו לה בידי האלילות.

באיגרתו, הפציר הרב במקימי בצלאל שלא ליפול לאמנות בעלת אופי "אלילי". אך יותר מכך, יש בדבריו עדות לחשיבותו של היופי דווקא בעתות משבר, בהן הוא עלול להיות מושלך הצידה, או להתממש באופן מעוות. הוא הזכיר שסיפור בניית המשכן מציג את ההחלטה שלא לוותר על היפה, גם מול חושך גדול.