"אני לא זוכר אותו. אבא שלי נהרג כשהייתי בן עשרה חודשים. אין לי אחים, אין לי אחיות, אני לבד", אומר ווליד מולא בצער. "זו הייתה ארץ המרדפים. מי שהלך לשם, או שחזר בארון או שחזר נכה. אמא שלי נשארה, ואני הייתי בן עשרה חודשים, ולא ידעתי כלום, לא ידעתי על אבא, לא זוכר כלום".

רשיד מולא ז"ל, אביו של ווליד, נולד ב-1948 בירכא להנייה ואסעד, בן למשפחה של חקלאים. הוא התגייס לצה"ל ב-1965. כשנה חצי לאחר שחרורו, ב-1969, חזר והתגייס למשמר הגבול, שם שירת כגשש. באותה שנה התחתן עם בהייה, וזמן מה לאחר מכן נולד ווליד.

אלו היו ימי מלחמת ההתשה, וב-3 ביוני 1970, יצא מולא, אז אב טרי בן 22 בלבד, לסיור ליד קיבוץ נווה אור בבקעת בית שאן. השכם בבוקר זיהה הגשש נעל זרוקה בצד הדרך, וכאשר הרים אותה הסתבר שהייתה ממולכדת והופעל מטען צד. הוא נהרג מהפיצוץ, ובמקום התחולל קרב עם המחבלים.

"תמיד אמרתי: אני בנה של מדינת ישראל"

"בהתחלה לא היה לי קשה", מספר ואליד, "היום אני בן 57, ואני מרגיש שיותר כואב לי. יש לי צמרמורת כשאני נזכר. היום אני מרגיש את החוסר. מעולם לא דיברתי עם אבא. מעולם לא הרגשתי את החום שלו".

לאחר מות אביו התחתנה אימו, בהייה, עם דודו. "תמיד המחשבות היו לי בראש. הם שמרו שלא יספרו לי".

כשהיה בן שבע, גילה שאביו נהרג בקרב ושמי שגידל אותו הוא בעצם דודו. "זה היה הלם כפול. לא הכרתי את אבא שלי ולא את הסיפור שלו. אין לי אחים ואחיות, אני לבד",  הוא נזכר, "תמיד אמרתי: אני בנה של מדינת ישראל".

"האבא זה עמוד השדרה"

"גם אם אדם יהיה הכי חזק בעולם, הכי עשיר בעולם, גם אם לא חסר לו כלום – אם אין לו אבא, אין לו גב. האבא זה עמוד השדרה, זה הכתובת, זה שאתה צריך אותו בשעת החירום", אומר מולא, ומסביר שהחוסר הורגש גם בימי שגרה. "זה אוכל אותי מבפנים. כשהיו אספות הורים בבית-ספר ואמרו להביא את אבא, אז אף אחד לא היה מגיע. הייתי לבד. שנאתי את זה".

לאורך ילדותו ונעוריו של מולא, כמעט לא דיברו על אביו. "דוד שלי שמרן. זה היה לו קשה. שמעתי קצת מחברים, מקרובי המשפחה. חיכיתי כל הזמן שמישהו יבוא ויספר לי עליו".

מולא התחתן ונולדו לו ארבעה ילדים, שני בנים תאומים ושתי בנות. "כשהם שואלים אותי על אבא שלי, אין לי מה לספר להם. זה תמיד מחזיר אותי לקשיים". היום הוא גם סב לשני נכדים, המביאים לו מעט נחמה: "זה מכסה קצת על הפערים. אבל הנקודה הכואבת נשארת כל הזמן".

"אני עובד, אני חייב. יכולתי להיות היום ברחוב או בכלא"

בגיל 18 החליט מולא להתגייס לצבא. בהתחלה סורב, אך לבסוף שירת בפיקוד הצפון. מאז שחרורו משירות סדיר, הוא מתנדב במשמר הגבול.

"כשגדלתי, אמרתי, אין לי אף אחד, אני חייב להיות בשבילי", מספר מולא, ומסביר כי היה צריך לבנות את עצמו בשתי ידיו. לדבריו, המדינה תמכה בו: "אין דלת סגורה בפניי במדינה", אולם את דרכו היה צריך לפלס בעצמו.

לפני 25 שנים החל מולא לעבוד עם רשת 'עתיד' והקים את מכללת 'עתיד' בירכא, אותה הוא מנהל היום. "הקמתי אותה מכלום. כשאין אבא, אין אחים, אין אחיות, אין אימא, אין לי אף אחד. אני קם ואני לעצמי. אני עובד, אני חייב. אחרת, אפול, ארים ידיים. יכולתי להיות היום ברחוב, יכולתי להיות בכלא, כי לא היה לי מכוון. זה חייב אותי, זה נתן לי כוח להגיע לאיפה שאני עכשיו".

"אף אחד לא יכול להגיד עליי שאני סוג ב'"

מול תלמידיו, נדרש מולא לשאלה על היחס למדינת ישראל. "חוק הלאום הוא טעות", הוא אומר בהחלטיות. " אני כועס, אבל זה לא פותר אותי מלאהוב את המדינה. יש פנאטים, אבל אף אחד לא יכול להגיד עליי שאני סוג ב'. גורלנו משותף עם המדינה. יש לנו חלק נכבד בתרומה למדינה, והמדינה היא חלק בלתי נפרד מאיתנו".

מולא היה שותף בהקמת המכינה הקדם-צבאית 'כרם-אל' בדלית אל כרמל. "הבן שלי הוא הקצין הראשון של המכינה".

כשהוא נשאל על דמויות שליוו אותו לאורך דרכו, הוא מספר על אמל נסר אל-דין ז"ל, חבר הכנסת לשעבר ומי שהקים את ארגון יד לבנים הדרוזיים ועמד בראשו לאורך שנים. על נסר אל-דין, שנפטר בפברואר של השנה שעברה, אומר מולא: "את כל הכוח שאבתי ממנו. הוא איבד את הבן שלו (לוטפי נסר אל-דין ז"ל – י.ש.) ב-1969. הוא לקח אותי כבן, עזר לי מאוד וכיוון אותי. הוא אהב מדינת ישראל. הוא אמר לי, 'ווליד, ככה צריך להיות חייבים להיות נאמנים, זו המדינה שלנו'".

"כשאני עוזר ליתום, אני מלא גאווה"

"כשהייתי קטן לא ידעתי על הטקסים. כי אף פעם אף אחד לא לקח אותי או סיפר לי עליהם", מספר ווליד. "כשגדלתי והכרתי, החלטתי שאני הולך להיות יושב ראש יד לבנים ואעשה את הטקסים בעצמי".

ואכן, לאחר שחרורו מצה"ל, הוא הקים את סניף יד לבנים הדרוזיים בירכא. "זה מאוד חשוב לי. כשאני עוזר ליתום, אני מלא גאווה, כי אני לא קיבלתי את זה. כשנכנסתי לתפקיד הזה (יו"ר סניף יד לבנים – י.ש.) התחלתי לראות שזה לא רק אני, יש עוד הרבה אנשים, הרבה סיפורים. זה מנחם, אני מבקר אותם מטייל איתם. זה מקל קצת".

וליד לא ביקר בקבר אביו בצעירותו. "רק אחרי הצבא התחלתי להגיע לשם. זו לא היתה חלקה צבאית", הוא מספר. "אני התחלתי להקים חלקה צבאית. זה לקח 15 שנים ולפני שנתיים בערך סיימנו. השנה זה יהיה הטקס השני בחלקה".

כשביקש להקים את החלקה, משרד הבטחון דרש ממנו להחתים את המשפחות השכולות שהן מאשרות להעביר את הנופלים לקבר קבע. "אני הראשון שהחלטתי להעביר את אבי. 20 משפחות נוספות חתמו. זה היה טקס מכובד ומכבד. טקס צבאי מלא. עשיתי הרבה והגעתי למקומות אדירים, אבל הדבר הזה, זו הגאווה הכי גדולה בשבילי שאבא שלי הוא חלל של מדינת ישראל".

"איך נראו חייו? מי היו חבריו?"

הקיר במשרדו של מולא עטור תעודות המעידות על הישגיו וביניהן תמונת אביו. על שולחנו ניצבת תמונה נוספת של אביו. בתמונה אדם צעיר, חבוש כומתה, ולצידה נר נשמה.

"זה ילך אתי עד סוף ימי חיי, כי זה החוסר היחיד שלא השלמתי אותו", אומר מולא. "עברתי הרבה קשיים בחיים, לא היה חסר לי כלום. כל מה שעשיתי זה בזכות עצמי. אבל כלום לא פותר את הצורך לדעת מה אבא היה עושה, איך נראו חייו, מי היו חבריו, מה היה אוכל? החוסר הזה הורג אותי. אין יותר קשה מזה".

"להיות יתום זה לא סוף העולם – מתוך הכאב אני קם"

המולת המכללה חודרת מבעד לדלת שמעליה תמונת פנורמה של מסע לזכרו של רשיד מולא. "זו המדינה שלנו", אומר מולא. "איבדנו את היקר מכל, אבל בזכותם אנחנו פה. הגורל הביא אותנו לכאן, אני מסתכל על מדינת ישראל בת 78 שנים והיא ענקית. זה בזכותם".

"זו צלקת לכל החיים, זה לא משהו שעובר, אבל בכל זאת צריך לקום ולחיות. אם אני בלי אבא אז אני חייב לעשות. אני אומר לכל היתומים, להיות יתום זה לא סוף העולם. זו נקודת התחלה. מתוך הכאב אני קם והולך קדימה".