איילת שביט (58) מרתיחה מים ויוצאת לגינת ביתה בקיבוץ כפר גלעדי כדי לקטוף כמה עלי לואיזה בשביל כוס התה של הבוקר. מרחוק בצפון נשקפים בתי מטולה, אדומים ושלווים; מזרחית להם – גדר המערכת. מימין לביתה של שביט, נראה קצהו של עמק החולה טובל בירוק, ואחריו, שקוע באובך אביבי כבד, החרמון. שקט עוטף את אצבע הגליל בבוקר יום שישי, כשהפסקת האש עם חיזבאללה נכנסת לשעתה השמינית.

"אני שמחה שהבוקר לא יורים עליי. שמחה שיש כיוון להסכם מדיני וגם יש לי תקווה לעתיד אחר. האם העתיד הזה מובטח לי? – לא", אומרת שביט ל'דבר'. היא יושבת בסלון ביתה בקיבוץ שבו נולדה וחיה כל חייה, שבו נולדה וחיה אימה, שאליו הצטרפו סבה וסבתה אי שם בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה. בקיבוץ נולדו לה ולרן, בן זוגה, שלושה בנים: התאומים טל ועפרי, ולאחר מכן רותם. טל היה לוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל שלחם בעזה משבעה באוקטובר 2023. לאחר שבעה חודשי לחימה, בערב יום השואה, פגז פגע באוהל במוצב שבו שהה ליד קיבוץ כרם שלום בדרום העוטף. טל ושלושה מחבריו נהרגו במקום. למחרת הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ, למרגלות הפסל של האריה השואג.

שביט פותחת חוברת עבודה שהכין בנה כשהיה בחטיבת הביניים ומצביעה על ציור קטן של נר זיכרון. הלהבה מסתלסלת כמו האות 'ט'. התלמידים נדרשו להכין לוגו לעצמם וכיום, כעבור עשור, הבחירה המשונה הזו מעבירה צמרמורת בכל הגוף. האם הייתה פה מאין נבואה עצמית? איילת מבקשת לשים לב להסבר שצירף הנער בן ה-13 לאיור שלו:

"הלוגו שלי הוא נר כי אני מאמין שתמיד יש תקווה. האש מסמלת שתמיד, אפילו באפלה, יש תקווה".

"להחזיק בתקווה זה דבר מסוכן, קובעת שביט בנחרצות בפנים רציניות, "לציפיות – ולדמיונות שמלווים אותן – יש מחיר כבד. אבל מה החלופה? מותו של הילד שלי נוכח לי כל יום. וברור לי שגם אני אמות", היא מסבירה. "לכן דווקא בגלל זה – אני מוצאת שקיום של חיים נטולי תקווה הוא דבר מסוכן הרבה יותר. היום, יותר מאי פעם, אני שואלת: 'איך אחיה?', ואני רוצה לחיות. לחיות טוב. וחיים ללא תקווה – הם חיים לא טובים".

שביט היא פילוסופית של המדע, יו"ר אגודת הפילוסופיה הישראלית ופרופסור מן המניין בטכניון  וב'תל-חי', שבימים אלה עושה את צעדיה הראשונים בתור אוניברסיטה. המפגש שדווקא לא קיוותה שיקרה, בין הרקע המקצועי והביוגרפיה הגיאוגרפית לשכול האישי, הובילו אותה בשנתיים האחרונות לבחון מחדש עניין שמעסיק אותה שנים רבות: המתח בין הלאומי לאישי; בין המדינה למקום; בין השייך לכלל – לאישי של הפרט.

"יום הזיכרון אומר לי 'תבחרי'", אומרת שביט. "או שיח לאומי שמשתיק את האישי, או שיח לגמרי אישי, שמבקש להתנתק מכל דבר שאינו רק אני. אלה שתי אופציות הרסניות" .

אם אנחנו רוצים לשמור על עצמנו מהלאומי, לא עדיף לעשות את זה דווקא על ידי חיזוק האישי?
"שיח שכול שמבקש להיות לגמרי אישי – מעלים את האישי. אם אני אדבר על טל במנותק מכל הקשר חברתי, אשאר רק עם זיכרונות: תנועות גופו כשהתרגש, איך רקד, איך היה נכנס למים בצלילה, הצחוק המתנגן שלו – האישי שלו כפי שהשתקף בעיניי. אבל הוא בכלל לא היה מתאר את עצמו ככה. טל היה ילד חברתי. הוא הדריך בתנועת נוער והתעניין והעמיק בערכי ובפוליטי, שהיו חשובים לו. לתאר אותו בלי הדברים האלה זה סוג של מחיקה. להיצמד רק לסופר-אישי, ל'תעזבו אותי מהמדינה ומכל דבר שהוא לא רק אני', הופך אדם לזר לעצמו".

מה זאת אומרת 'זר לעצמו'?
"שתי האפשרויות האלו, רק הלאומי או רק האישי, הן כמו בורות שמוחקים את האופן שבו אני חיה. שהילד שלי חי. הקטגוריה הכי רלוונטית לטל ולי הייתה תמיד 'המקומי' – כפר גלעדי, הגליל. ה'מקומי' מבדיל אותך מצד אחד מהלאומיות, אך בהגדרתו מראה לך שאתה חלק ממשהו גדול יותר. בנקודה ההיסטורית הנוכחית, אין יכולת להבין את ההתעקשות של חברי הקיבוץ לחזור לפה אחרי שנה וחצי של פינוי, ולא להתפנות עכשיו שוב, בלי המארג הכללי שקוראים לו מדינת ישראל. מקומיות מציעה לנו מצד אחד חבל הצלה מהקריסה שמביאה איתה הלאומיות, ומצד שני מאינדיבידואליזם טהור ומנוכר, שמתרחק מכל מה שמשותף".

"מה זה 'גיבור'?"

אנשים רבים וטובים, חלקם זרים גמורים אך מלאי כוונות טובות, הגיעו לנחם את משפחת שביט בשבעה שנערכה במושב שדמות דבורה למרגלות התבור, אליו פונתה המשפחה בשנה הראשונה למלחמת שבעה באוקטובר. בין המנחמים היו גם לא מעט פוליטיקאים ובכירים משלל גווני הקשת הפוליטית שביקשו לחזק את המשפחה. בציון יום השנה לקרב על תל חי שנערך לאחר הפסקת האש באביב 2025, פתח נשיא המדינה את נאומו בקישור ישיר בין גבורת מגני תל חי לגבורתו של שביט – מאה שנים לאחר מכן.

"'הילד הגיבור שלך נפל למען כולנו'", חוזרת שביט על המשפט השגור שנאמר לה מאות אם לא אלפי פעמים: "מה זה 'גיבור'? אין במילה הזו קול. אין מייחד. מצרפים לטל תכונות בלי קשר למה שחשב, עשה או האמין. אתה חייל קרבי = אתה גיבור. מתת? אתה גיבור כפליים".

היא מספרת שטל היה מאוד גאה בשירות הקרבי שלו ובבחירה לעשות אותו בחטיבת הנח"ל, שבעיניה קשורה עבותות לזהותו הגלילית, לחיים ליד הגבול, להדרכה בתנועת הנוער וליציאה לשנת שירות. לדידה, אלה הם הערכים מבית והתכונות המקומיות ששלחו אותו למשימתו הלאומית: "הוא היה מתקומם מדיבור כזה עליו דווקא בגלל שהיה גאה על השירות הקרבי, על הבחירה להיות בתוך המלחמה. השיח הלאומי לא יודע לראות את כל הבחירות המורכבות שלו בתוך הקרב, החברויות, היחס לאזרחים העזתים – דברים קונקרטיים שהוא העריך או ביקר בעצמו".

המשפחה שלכם חיה כמעט 100 שנה בקיבוץ. הייתם פה עוד לפני שהייתה מדינה או גבולות. טל קבור מטרים ספורים מ'האריה השואג'. האתוס הלאומי נוכח בכל מקום.
"האתוס של תל חי הוא דוגמא מצוינת למתח בין הלאומי לפרטי. זו הייתה קבוצת צעירים שהגיעה לכאן מתוך התרסה לממסד. הייתה להם יומרה – לעצב את גבולות המדינה. היישוב דרש מהם לעזוב והם אמרו לא. הם אספו נשק והקימו ארגון סודי, 'השומר', שמטרתו לאפשר להם להחזיק במקום, בין אם רצו שיעשו את זה או לא. הם היו חלק מהיישוב ונבדלו ממנו בעת ובעונה אחת.

"עד היום כל מיני חוקים וכללים בכפר גלעדי הם בגדר המלצה. קברנו את טל באמצע המלחמה אפילו שאסור היה לבוא לפה. אמרו לי: 'רק משפחה', 'רק באמצע הלילה'. זה לא עניין אף אחד. לי היה ברור שלא אקבור את הילד שלי זמנית במקום אחר או חמור מזה, אתגנב לבית שלי בחשכה. לא הפצנו ולא אמרנו דבר לאיש על הלוויה, והגיעו לפה 200 אנשים בשיא האש. ביום השנה העברי, בשבוע שעבר, עלו לקבר המוני אנשים כשמעליהם נחילי כטב"מים ומסביבם נופלים פגזים. זה כפר גלעדי.

"האופן שבו אימצו את האתוס ניתק אותו, באופן מסוים, מהסיפור עצמו. הכניסו לאיזה תבנית מסר שחובה ללמוד בלי להתייחס להקשרים המקומיים שלו: זו הייתה חבורת צעירים שחיו חיים סוערים וניהלו יחסים מורכבים עם שכניהם הבדואים, השיעים והנוצרים ועם מוסדות השלטון. הדיבר הראשון של 'השומר' היה: 'אהיה אדם'. זה מסר אוניברסלי שדרש כל הזמן להתייחס לשכנים. הם לא בידלו את עצמם מהמרחב. הטרגדיה הישראלית היא שאנחנו לא מסתכלים מי חי לידנו. מבדלים את עצמנו לתוך קבוצת השייכות שלנו – בתוך עצמנו ומול שכנינו – ומשם מנגנוני הבידול רק מתחזקים" .

"הסיכוי היחיד שלנו הוא להכיר בהבדלים"

זמן לא רב אחרי ציון 30 לנפילתו של בנה, שביט בחרה להצטרף לפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. היה ברור לה שזה מהדברים הראשונים שעליה לעשות. טקס הזיכרון נשאר של הקיבוץ, שלו 35 נופלים ונופלות – מספר עצום ביחס לקיבוץ שבו חיים פחות מ-600 אנשים.

"הבחירה שלי להצטרף לפורום לא הגיע מהתנכרות לממד הלאומי", אומרת שביט. "אני מרגישה מאוד ישראלית, מאוד יהודייה, גלילית וקיבוצניקית. אני גאה בבחירה של הילד שלי להתגייס לקרבי ולהישאר בחזית חודש אחר חודש. האתוס הלאומי פה על גבול המדינה היה חשוב לו וחשוב לי, אבל למען היכולת של המדינה הזו באמת לחיות, נדרשת הכרה בעוד זהות לאומית שנמצאת פה ממש לידי".

בשיח השכול הישראלי דברייך הם דיסוננס מוחלט. כמעט כפירה. אלו שתי זהויות אנטגוניסטיות. אי אפשר לבחור גם וגם.
"אני לא אוהבת לבחור. כל הפואנטה במקומיות שאתה מסתכל ימינה ושמאלה ומבין את הנבדלות מהשכן ויחד עם זאת – חי אתו. הדרישה שלנו לבחור כובע אחד, זהות אחת, תכונה אחת, זה רידוד האישיות שלנו. אני לא מוכנה לקבל את זה. אני מאמינה באופן עומק ברב-גוניות.

"למה הטבע מחוץ לחלון שלי יפה כל כך? כי הוא רב גוני. היופי נובע מהקשר בין הפרטים השונים. המשמעות של רב גוניות אינה מגוון, כמו שורות על גבי שורות של עצים בפרדס. בטבע, המינים מקיימים אינטראקציה אחד עם השני ויחד הם שורדים או נכחדים, זאת בניגוד לחממה – שם הצמחים שורדים בלי קשר לשכן שלהם. השיח הישראלי לא מסוגל לתפוס רבגוניות, והמגוון שאנחנו מאמצים לוקח אותנו בדרך המהירה לדיכוטומיה – או שחור או לבן. הצד השני רואה ביחס שלי לשכול טשטוש זהויות וסיכון להישרדות שלו. אני מתקוממת נגד כל זה. הסיכוי היחיד שלנו הוא להכיר בהבדלים ולייצר יחסי אינטראקציה בין הפרטים השונים".

את מרגישה שההכרה הזו יכולה להביא לשינוי ברמה הלאומית?
"אני לא פוליטיקאית, ופוליטיקה לא צומחת בשיח בין ישראלים לפלסטינים שכולים שנפגשים לדבר כפרטים. פוליטיקה היא עניין של כוח וקבוצות. מהמפגש שלנו צומח רק דבר אחד – הכרה בכאב. עם חלק מהאימהות אני מסכימה יותר ועם חלקן בכלל לא. בכללי, הסכמה היא דבר שמוערך אצלנו בתרבות יתר על המידה. מה שמאחד אותנו זה תקווה לעתיד אחר שעל הפוליטיקאים לייצר. אני לא פסימית. מי האמין לפני שבוע שיתחילו שיחות בדרגים הגבוהים בין ישראל ללבנון? ששלוש שנים אחרי מלחמת יום כיפור סאדאת יבוא לארץ? אני עסוקה בלהשאיר את הדלת פתוחה לשינוי מציאות. לשמור על החיים של הילדים שלי ללא פתח לתקווה לחיים אחרים – זה לפגוע בחיים שלהם".

"שכבות על גבי שכבות של געגוע"

שביט לא צריכה טריגרים: "אני ב'סטייט' של עצב", היא מעידה על עצמה. מהרגע שקיבלה את ה'בשורה', היא הבינה מיד שזהו. טל מת. בלי הלם. היא קיבלה על עצמה את ההבנה שלא תראה אותו יותר: "חשבתי שזה יהיה העצב הכי משמעותי שאחווה אי פעם. אך שנתיים עברו, והעצב רק מחמיר".

זו רכבת לכיוון אחד?
"לפעמים אני אומרת: 'אוקי, הבנתי את המוות שלו', ואז דקה אחרי מבינה שזו אשליה, שזה כל הזמן משתנה. קצת אחרי שהוא נהרג, יצאנו לטיול במדבר ובזמן ההכנות אני זוכרת את עצמי אומרת: 'אוי, אין מספיק מקום באוטו'. וככה במשך שעות, עד שהבנתי שכן יש לי מקום באוטו, שמישהו חסר. אני מוציאה חמש צלחות לארוחת ערב. ומתעצבנת על עצמי כשאני צריכה להחזיר אחת, אז לא מחזירה אותה. זה נופל לאט, ההפנמה הזו.

"ואחרי העצב, התדהמה וההכרה – עולה געגוע הולך ומחמיר. שכבות על גבי שכבות של געגוע. ההבנה שמה שהיה לא יהיה. מבחינות מסוימות, זה יותר גרוע, ומאחרות – זה מאפשר חיים. המוות מאפס אותך באופן חיובי. מנכיח את העובדה שאתה חי. שאתה אוהב ואוהבים אותך. התפתחה אצלנו רגישות מיוחדת אחד כלפי השני כדי לא השאיר אף אחד עם העצב. הנוכחות של טל ביום-יום שלנו בולטת היום הרבה יותר מאשר כשהיה חי. המוות שלו מארגן אחרת את היחסים בינינו; בעבר, אם היינו רבים והוא לא היה בחדר – הקול שלו לא היה נוכח. אם היינו צריכים לקבל החלטה והוא לא בבית באותו הרגע – ההחלטה התקבלה בלעדיו. ועכשיו הוא כל הזמן נמצא".

"לי ברור שאני רוצה לחיות כאן"

שביט מתנגדת לסנטימנט – המזוהה באופן שנוי במחלוקת בעיקר עם המחנה הליברלי שמבקש, ערכית או מעשית, להתנתק מהמקום, מהפריפריה, מהמדינה, מהישראליות – על פורענותה, מלחמותיה והשכול. השאלה 'מדוע קשה כל כך דווקא לשמאל להתמודד עם המקומי' מקוממת אותה.

"אני מתנגדת בכל נימי נפשי לאפיון של אנשי שמאל כמנותקים מהמקום הזה. נכון, השמאל קשור בערכים אוניברסליים של סולידריות ושוויון, ערכים שהיו יקרים לטל ושיקרים לי כי דווקא המימוש שלהם מחייב אדם להיות מעוגן במקום. בפוסט דוקטורט חייתי שלוש שנים בקליפורניה ונהניתי מכל רגע כי המקום לא עניין אותי. הייתי שוות נפש לדברים נוראים שהאמריקאים עשו ועושים. פה לא היה שבוע שלא יצאתי מהבית למחות.

"מכעיס אותי איך שמאלנים שמחילים על עצמם את הקטגוריות המטופשות האלו של 'ניידים מול נייחים'  שמבקשות לנתק אותם מהחיים שלהם. אפשר לחיות בהרבה אתרים בעולם, וכמובן שכל בחירה היא לגיטימית, אבל זה לא יהפוך אותם למקום שהוא שלי, להפך – הוא יהפוך אותי למנותקת מעצמי. לי ברור שאני רוצה לחיות כאן".