כמה שנים אחרי שבעלה נפטר, החליטה הפסיכולגית הקלינית צביה ליפשיץ (58) לקחת זמן מלטפל באנשים אחרים, "בזמני שבר את רוצה לשמור על רצף, השינויים באים אחרי כמה שנים", היא מספרת, "בשנים הראשונות שמרתי על שגרה, ואחרי שהחיים קיבלו יציבות מסוימת, מצאתי עצמי בבית גדול בראש העין. הבן הקטן עזב את הבית, וממקום שהוא מלא בחיים, אני לבד, והבית לא עונה על הצרכים ומלא ברגשות מאתגרים. החלטתי לקחת פסק זמן מהעבודה, למלא מצברים. ואז הגיע השבעה באוקטובר".

בתוך שבועות ההלם, הקימה אורלי רובינזון עם בני משפחתה את מיזם 'חזית הבית' שסייע עד כה ל-4,000 משפחות ישראליות לאבזר את הבית, ללא עלות, בחפצים ורהיטים מעולים שנתרמו באהבה. בהאנגר עצום בשרון הם התחילו להקים מחלקות של ביגוד, מכשירי אלקטרוניקה, מיטות, וינטג', משתלה ועוד ועוד. בתחילה הגיעו אנשים שביתם נשרף, הוחרב וחולל, וככל שהמלחמה התקדמה, התרבו הצרכים אך גם המתנדבות והמתנדבים, מי שחיפש לעזור. כששמעה על המיזם, אספה ליפשיץ כמה חפצים מביתה ונסעה במיוחד להאנגר, כדי לתרום אותם.

"עברתי בבית ואספתי כל מה שאני לא זקוקה לו", היא מספרת, "היו המון המון אנשים, תורמים ואנשים שצריכים. באתי עם הקופסה של החפצים ביד, ראיתי את אורלי בקבלה, ושאלתי במה אני יכולה לעזור. היא אמרה לי 'בואי, תעזרי עם המשפחות'. שאלתי אותה איך היא ידעה שאני פסיכולוגית, היא השיבה שלא ידעה אבל שהיא צריכה אותי. עוד באותו יום ישבתי במפגש עם המלוות, המתנדבות שהגיעו לעזור למשפחות לאסוף ציוד ברגישות. החלטתי שאני כבר פסיכולוגית בדימוס, אבל יש פה משימה".

ליפשיץ הפכה לפסיכולוגית של המיזם והשתלבה בצוות המוביל שלו. היא ליוותה את המלוות שפגשו את אלפי האנשים שהגיעו לאחר שחרב עליהם עולמם. "למדנו יחד איך עושים סדרי עדיפויות, איך מלווים משפחות בתהליך ואיך לשמור על עצמן – להיות במקום תומך ולא טיפולי. עזרתי לנסח את השפה, כך שמי שמגיע יהיה בחוויה של אקטיביות שמייצרת תקווה. ניסינו שהחוויה של לרהט בית אחרי שהוא נהרס ולא אתה בחרת להרוס אותו, תייצר תקווה במובן של תשתיות, יציבות, וגם במובן של תחושה שיש עתיד. יש מאיפה לצאת ויש לאן לחזור".

לאורך הזמן למדו ב'חזית הבית' שהמצב הרצוי עבור האנשים שמגיעים הוא להצליח בסוף הסיבוב, שמתחיל בשיחה על קפה ועוגיות עם המלווה, וממשיך באיסוף 'פיצ'יפקס' שמרגשים אותם כמו אמנות, עציצים או וינטג'. "הבנו שזה טוב אם מסיימים עם הרצון שיהיה נעים בבית, ולא רק לדאוג שיהיה בו מה שהכרחי", אומרת ליפשיץ, "למדנו שמי שרצה ציוד חדש הלך לאיקאה, אבל מי שמגיע להאנגר איבד בית ורוצה חפצים עם חיים, שנתרמו, הועברו, נוקו ולוקטו באהבה, עם אנרגיה טובה. חפצים שגורמים להרגיש שעם שלם היה שם בשבילם, עם המון רצון שיצליחו לעבור את התקופה הקשה שלהם".

הצוות המלווה במיזם פגש סיפורים קשים בפני עצמם, שהוצפו במפגש יחד עם מחשבות שיכולות להיות לכל אדם על בית, ועל המשמעות שיש לחפצים שאיבדת ושאתה צריך. ליפשיץ הייתה שם והעניקה תמיכה רגשית ופסיכולוגית. "הייתה אישה צעירה שעברה במחלקת כלי הבית, ראתה סרוויס והתחילה לבכות. הבנתי שלסבתא שלה היה סט כזה בבית שנשרף. הצעתי שתצלם ותשאל את דעתה של אמא שלה, ובסוף היא לקחה את הסט. או אישה מבוגרת מאחד הקיבוצים שלא רצתה להיכנס בכלל להאנגר. 'כל החיים הייתי בצד הנותן', היא אמרה לי, 'אני לא יכולה להיכנס לקחת'. שוחחנו, היא ביקשה להחזיר את החפצים כשתוכל, וזה שחרר. הרבה אנשים החזירו חפצים".

במקביל להתנדבות ב'חזית הבית' החליטה ליפשיץ לעשות שינוי גדול בחייה שלה: לעזוב את ראש העין ולעבור לדירה שכורה בדרום תל אביב. "הקטליזטור לשינוי היה השבעה באוקטובר והמפגש עם אנשים שאיבדו את הבית", היא מספרת, "לפגוש כל כך הרבה משפחות בלי בית, זה היה מטלטל. אבל אני עשיתי שינוי מתוך בחירה ולא מתוך כורח, כי המשבר שקרה לי, בהקשר של החיים ולא בהקשר הפיזי של הבית, קרה כמה שנים לפני.

"זה היה שינוי גדול בחיים – לאט לאט זיקקתי במה אני רוצה להיאחז, והשלכתי את מה שאין לי בו צורך. דירה שכורה זה לא עד הסוף חלוט, יש לזה ארומה של הרפתקה, וזה לא אופייני לי. אני לא יודעת עכשיו מה הדבר הבא, זה לא באוטומט שלי. אני בן אדם שחושב קדימה, אבל אחרי שנים של תכנון לטווח ארוך, אני עכשיו ב-Being".

"לעיתים אפשר שמה שלא הורג מחשל אותך", אומרת ליפשיץ, "ולפעמים יש מקומות מאוד רגישים, ואת יותר מועדת לפורענות בגלל השבר. אובדן של בן זוג במוות שהיה לא צפוי, התחושה שעברת משהו קשה ויכולת לו באיזשהו אופן, אני אומרת 'יכולת לו' בזהירות, כי היה אצלי שבר, אבל שהצלחתי לקיים חיים טובים לצד השכול, זה נותן כלים להתמודדות במצבים של קושי. אני חיה במקביל עם האובדן והחיים.

ואם היא לא היתה מתאלמנת? "אני חושבת שעדיין הייתי במסלול", היא אומרת, "אבל משברים לוקחים אותך לבחירות חדשות"..