מהי קדושה? שתי הפרשות שנקראות השבוע יכולות להתפרש כדיון בשאלה הזו ובמשמעויותיה התאולוגיות, האתיות והיומיומיות.

פרשת 'אחרי מות' מתארת את צעדיו הראשונים של אהרן במשכן לאחר שבניו נלקחו ממנו בידי האל. הוא נדרש להקריב קורבן על חטאי ישראל, ולאחר מכן מנקה את גופו ובגדיו. בנקודה זו מצווים עם ישראל על המנהג שיתגלגל בהמשך ליום הכיפורים.

בתחילת פרשה זו השורש ק.ד.ש משמש באופן בלעדי לתיאור המשכן, מרכיביו ותשמישיו, כגון בגדי הכהן. הקודש הוא מקום. אמנם בשלב זה אין מקדש קבע, והמשכן נע עם העם לאן שילכו, אך הקודש הוא במקום הפולחן. הטיהור שעובר אהרן הכהן, והכפרה שהוא מכפר עבור העם כולו, נועדו לאפשר לו ולהם להיות במגע עם הקודש שבמקום. אגב, "המקום" הוא אחד מכינוייו של ה', בעיקר כאשר מדובר על "מצוות שבין אדם למקום".

בפתיחתה של פרשת קדושים, מופנה תואר הקדושה דווקא לעם ישראל. "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט א-ב).

אך אפילו בתוך פסוקים אלו עולה סוגייה פרשנית. מחד, ניתן להבין שבני ישראל מוכתרים  בתואר קדושים מעצם זה שהם עובדים את ה', נבחרו על ידיו או כרתו עמו ברית, והוא משפיע עליהם משפע קדושתו. מאידך, ניתן לפרש את הפסוקים כציווי וכהתניה: העם נדרש להגיע לדרגה של קדושה כדי לעבוד את ה'.

"קדושת ישראל צריכה להתבטא במעשים"

שאלת קדושתו של עם ישראל מלווה אותו פחות או יותר ללא הפסקה במשך יותר מ-3,000 שנות קיומו. המשך פרשת קדושים מציג את גישת המקרא לסוגייה, לפחות בשלב זה, בדמות שורה ארוכה מאוד של מצוות.

חלק מהמצוות הללו נוגעות לפולחן וליחס לאל; אחרות הן מצוות שבין אדם לחברו, כמו איסורים על שקר וגניבה; חלקן קשורות ליצירת חברה צודקת ושוויונית יותר הדואגת לעניים, לזרים, לנכים, לעובדים ועוד; ויש אפילו מצוות שנועדו לחשל יחסים מתוקנים בין בני העם, כגון "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ויקרא י"ט יז) ו"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט יח), שעליו אמר רבי עקיבא "זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה".

הפרשן הנודע, הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, כתב על פרשת קדושים והפסוקים שפותחים אותה: "'קדושים תהיו' – קדושת ישראל צריכה להתבטא במעשים. 'כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'. הקדושה איננה מעשה מיוחד, טקס או פעולת חניכה מסוימת. קדושתם של ישראל באה מכוח הקשר בינם לבין ה', והשלכותיה כוללות מכלול עצום של מעשים והקשרים".

לדבריו, עצם הקשר בין עם ישראל לה' איננו מתבטא באקט היסטורי או מטאפיזי של בחירת האל בהם, אלא בבחירה של אנשים קונקרטיים מהעם להתעלות מעל לבהמי ולקבל על עצמם דרישות מוסריות ביומיום. בפשטות – קדושת העם טמונה במילוי המצוות. הקורא בויקרא י"ט – גם אם איננו אדם מאמין שקיבל על עצמו מחוייבות לתרי"ג מצוות – יוכל להבחין שהדרישות המוצגות בפורום זה מכוונות לחברה צודקת יותר.

"הפיכת הקדושה לתכונה מושרשת – עבודת אלילים"

פרופ' ישעיהו ליבוביץ' נקט באותה גישה פרשנית, המציבה את הקדושה כציווי של אחריות, אך הדגיש את הפוטנציאל המסוכן של הפרשנות ההפוכה. "אלה צווים וייעודים נעלים ביותר", כתב ליבוביץ', "ועם זה אין כמותם פסוקים, ביטויים וניסוחים המסוכנים יותר מבחינת האמונה. שהרי הם ניתנים להתפרש, וכך פורשו – בשגגה, ולפעמים גם בזדון – כאילו יש בעם ישראל מטבעו משהו שמקנה לו משמעות של קדושה".

דברים אלו מהדהדים את דברי ירמיהו הנביא, שקרא לעם לא להסתמך על קדושת בית המקדש, שלא תואיל לו אם התנהגותו בתחום החברתי תהיה רעה. "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְהֹוָה הֵיכַל יְהֹוָה הֵיכַל יְהֹוָה הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. שִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (ירמיהו ד' ג-ז).

ליבוביץ' סבר שתפישת הקדושה כדבר מובטח עלולה להביא להידרדרות מוסרית. "תפיסה זו משחררת את האדם מישראל מן האחריות, ומקנה לו ביטחון לגבי דברים אשר אסור שיהיה האדם בעל ביטחון לגביהם, משום שהם מן הדברים שהם מגמה ותכלית וחיוב ומשימה ופרוגרמה, ואינם נתונים. הפיכת מושג הקדושה, כתפקיד וכמשימה המוטלת על עם ישראל, לתכונה המושרשת וטבועה בעם ישראל – זו הפיכת האמונה לעבודת אלילים".

האזהרה הזו מפי ההוגה הביקורתי, ראוי שתוצב לצד אמירה אחרת שלו, שנכתבה לאחר פעולת התגמול בכפר קיביה באוקטובר 1953. בהתייחס לפעולה, שבה חיילים בצה"ל הרגו שבה נהרגו יותר מ-60 בני אדם, רובם אזרחים, כתב: "על דברים שבקדושה – ואולי רק עליהם – מסוגל האדם לפעול ללא כל מעצור".

תפיסת הקדושה כתכונה מקדמית של העם עלולה לתת הצדקה מוסרית לכאורה לעוול. להעניק לגיטימציה למעשים המנוגדים למצוות המפורטות בפרשת קדושים. לאפשר חברה שמתירה ואף מעודד גזל, אפליה ואלימות; חברה המפקירה את חלשיה ופוגעת בזרים אשר בה ובשכניה; חברה שמונעת משנאה, כלפי פנים וכלפי חוץ. היא עלולה ליצור צידוק תאולוגי לחטאים אלו, ולהסיר כל חסם דתי, חוקי או אתי מדרכם של מי שהכתירו את עצמם כקדושים.