שמונה שנים חלפו מאז אסון מכינת בני ציון בנחל צפית ובית המשפט העליון טרם הכריע בנושא. שבוע לפני תחילת סבב הלחימה האחרון באיראן, במה שמסתמן כדיון האחרון שהתקיים בפרשה, בית המשפט הציע לצדדים פשרה שטרם הוגשה לה תגובה. לפי ההצעה, גזר הדין של שבע שנות מאסר לראשי המכינה, יובל כהאן ואביב ברדיצ'ב, לא יוחמר ואולי יופחת. מנגד, תיבחן אפשרות להחמרה בסעיף האישום – מגרימת מוות ברשלנות להמתה בקלות דעת. ההכרעה בעניין צפויה לקחת עוד מספר חודשים.

אלו היו שנים של הליכים משפטיים מייגעים, אליהם גררו עורכי הדין של הנאשמים את הוריהם של תשע הנערות והנער שנהרגו באסון, שביקשו צדק עבור אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר שהתרחשו פה בעשורים האחרונים. בעוד ההורים דורשים דין וחשבון על מעשה שאין עליו כפרה, הנאשמים ניסו להתנער מכל אחריות אמיתית ולאחרונה – ביקשו מבית המשפט לקצוב את עונשם לעבודות שירות בלבד.

אנשי חינוך מעולים?

מלבד המוות המיותר והרשלני שתפס את תשומת הלב הציבורית, חיצי הביקורת הופנו גם לעבר המכינות הקדם צבאיות ומערכת החינוך בכלל. עדויות על מעלותיהם של הנאשמים כאנשי חינוך, שעמדו בניגוד לרשלנות משוועת ולקחו סיכון בלתי סביר, הוצגו במסגרת טיעוני ההגנה בעימות שלהם אחד כנגד השני ומול האשמות המדינה.

"יובל הוא קודם כל איש חינוך מעולה", טען עו"ד אורי קרב על ראש המכינה כהאן. "הוא השקיע את כל זמנו, במשכורת נמוכה, בחינוך. איש ערכי. מלח הארץ. את כל עבודתו עשה מאידיאולוגיה". האשמים, לדעת כהאן, הם התקשורת, שהוציאה את דיבתו, המדינה שניהלה תביעה מניפולטיבית ושקרית, ובית המשפט ששגה – מכיוון שלא הייתה, לשיטתו, שום רשלנות בפעולתו.

קרב הציג את כהאן כ"אחראי לא אשם", וכהאן עצמו הודה שהייתה לו אחריות לחלק מהכשלים. בדיון האחרון, השופטים קבעו שדווקא לאור ניסיונו הרב כאיש חינוך מוכר ובכיר, ההחלטה להוציא את הטיול למרות הסיכונים וניתוקו התקשורתי של כהאן מהקבוצה לאורך כל יום האסון משקפים התנהגות לא מקצועית ולא סבירה. השופטים אלכס שטיין ויחיאל כשר, רמזו לא אחת שהכרעת הדין שנקבעה לו הייתה מקלה.

"אביב הוא איש חינוך משכמו ומעלה", המשיך מיד אחריו עו"ד ציון אמיר, המייצג את ברדיצ'ב, ראש התוכנית החינוכית במכינה והמדריך של הטיול. "אדם שאוהב חניכיו, רגיש וצנוע. איפה שרק יכל – התנדב. מה הטעם להעניש אדם שאינו עבריין". לאורך שש שנות המשפט ברדיצ'ב הציג את עצמו כאחד שנקלע לסיטואציה לגמרי במקרה או כפי שתיאר זאת עורך דינו: "נזרק לגוב האריות". כמו כהאן, הוא מאשים את התקשורת בדמוניזציה שנעשתה לו. הוא איננו מרגיש שהיה כל פסול בתהליך קבלת ההחלטות כשהוריד את הקבוצה לנחל ודורש בתוקף זיכוי מהרשעה ברשלנות ועבודות שירות.

לא יהיה זיכוי מרשלנות

מבחינה משפטית – שופטי העליון קבעו באופן ברור שלא יפסקו על זיכוי מרשלנות. הם אף הדגישו כי אין תקדים משפטי בהיסטוריה של המדינה שבה אדם גרם, גם אם בחוסר מודעות או כוונות רעות כלל, למותו של אדם אחר – ולא הורשע או קיבל עונש מאסר כלשהו.

לאחר דרך משפטית סבוכה, ולא חפה מביקורת (עליה הורחב ב'דבר' רבות), קבע בית המשפט שלא ניתן להרשיע את האשמים ברף הפלילי הגבוה יותר – המתה בקלות דעת (שבגינה ניתן לגזור עונש כבד יותר). עם זאת, פסק ללא עוררין שהאשמים הוציאו טיול לא נחוץ בשבוע מסוכן ובפעולתם ואחריותם, גרמו למותם של עשרת החניכים, לפציעתם של שניים נוספים ולטראומה קשה לשאר המשתתפים, רובם תלמיד י"ב שיצאו לטיול גיבוש בתקווה להתקבל לאחת המכינות הטובות ביותר בישראל.

ניתוק הקשר בין עמדה חינוכית ואחריות

מהזווית החינוכית, חוץ מלטעון לאחריות-כללית-שאינה-פלילית, כהאן וברדיצ'ב מעולם לא אמרו מה הם חושבים שכן מגיע להם בעקבות חלקם באסון. על-כן, דווקא בשל יוקרתה של המכינה, ועל אחת כמה וכמה, הכתרים החינוכיים שהאשמים ומכריהם קושרים לראשם, עצם הדרישה לעבודות שירות משקפת משבר ערכי ליבתי. זוהי עמדה מוסרית בעייתית המשליכה לא רק על השניים אלא כל המערכת החינוכית כולה, וביתר על המערכת הבלתי פורמלית.

לקראת סוף ההליך המשפטי, כשהיה ניכר שלא יצליחו למלט את לקוחותיהם ממאסר, פנו עורכי הדין של השניים להאשים את השופטים, בטענה שגזר דין מחמיר יביא למצב בו כל אנשי החינוך בישראל לא ירצו יותר להוציא טיולים. עצם האפשרות לאחריות אישית, אומרים האשמים, תפיל עמם את מערכת החינוך כולה.

בימי הדיונים בבית המשפט העליון, המשפחות זעמו, בצדק, על הנוכחות הכמעט אפסית של אנשי התקשורת באולם בית המשפט. אך באולם בלטו בחסרונם דווקא של אנשי החינוך שעבורם ניסו ראשי המכינה הזועקים לחפותם הפלילית, ליצור סטנדרט חדש של נתק בין עמדה חינוכית לבין האחריות הבסיסית ביותר.

דרישתם המתמשכת של השניים, לאורך שמונה שנים של הליכים משפטיים, להסיר את ידיהם מעל המחדל שקרה במשמרת שלהם, משדרת מסר מסוכן מאוד למחנכים שיבקשו את הסמכות להוביל חניכים, מבלי לקחת אחריות על חייהם, ולהורים ולחניכים שיתקשו לתת בהם אמון.