בשבועות האחרונים חזר הרצף שמגיע בכל שנה, מערב פסח דרך חול המועד לחג שני והמימונה, ומיד לאחר מכן ימי השואה, הזיכרון והעצמאות. בשבוע הבא יגיע ל"ג בעמר, ולאחר כשבועיים שבועות. לולא הייתה מלחמה שהשביתה את מערכת החינוך וחצי מהמשק במשך יותר מחודש, היו נפוצות בוודאי התלונות על הפרת השגרה בידי רצף החגים והמועדים – תלונות שגם הן הפכו כמעט למסורת מחזורית.
כפי שהיה ניכר גם בפרשת בא, המקרא מייחס חשיבות ייחודית ללוח השנה החדש, שנוסד עם צאתו של עם ישראל מעבדות לחירות. בפרשת אמור פונה האל למשה ואומר לו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כ"ג ב). משם הוא פורט את המועדים: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, את זמנם המדויק בלוח השנה ואת מצוות הקורבנות שכרוכות בהם.
עניין של זמן
בני ישראל מקבלים את מצוות המועדים בעודם נודדים במדבר, בטרם הגיעו לארץ המובטחת. זו עובדה חשובה שכן חוקים אלו, של מחזור הזמנים היהודי, מגיעים כאשר עדיין אין ארץ יהודית. העם מקבל את הזמן לפני שהוא מקבל את המקום.
התורה לא מבטלת כאן את חשיבות המקום. מצוות החגים קשורות לעונות השנה ולתבואת הארץ, זמן רב לפני שבני ישראל עבדו שדה כלשהו בארץ ישראל, ומתייחסות גם למקום הקדוש – למשכן – שאליו יעלו לרגל ובו יקריבו קורבנות לאל. ובכל זאת, הדגש הוא קלנדרי יותר מגיאוגרפי.
הרב אברהם יהושע השל מציב בספרו 'השבת ומשמעותה לאדם בדורנו' רעיון, שלפיו החברה המערבית המודרנית מתמקדת במקום, ואילו המורשת היהודית ממוקדת יותר בזמן. לדבריו, בבסיס המודרנה עומדת "שאיפתו של האדם לכיבוש המקום", שכן "בחיינו היומיומיים אנו עוסקים בראש ובראשונה בדברים הנתפסים על ידי חושינו… המציאות אינה בשבילנו אלא דָבריות, חפציות, מכלול של דברים התופסים מקום במרחב החלל".
לעומת זאת במקרא, לשיטתו, "הזמן נחשב במקרא הרבה יותר מהחלל", ו"ההיסטוריה מעסיקה את המקרא הרבה יותר מהגאוגרפיה". הוא מציין כי אפילו חגי הטבע הופכים בשלב מוקדם במסורת היהודית לחגים המציינים מאורע היסטורי, כגון חג הקציר שעבר כבר בפרשת אמור טרנספורמציה לציון שבעה שבועות ממועד יציאת מצרים, או חג האסיף, שהוסב לטובת הזיכרון ההיסטורי של ישיבת אבותינו בסוכות.
הזמן אוכל את ילדיו?
בשנה שעברה עלה ל'נטפליקס' הסרט התיעודי 'רק לא למות: האיש שרצה לחיות לנצח'. הסרט מציג את סיפורו של המיליארדר בריאן ג'ונסון, שהשקיע סכומי כסף אדירים כדי להאט את הזדקנותו ולהאריך את תוחלת לייו, והשתתף במיני הליכים רפואיים ופרא-רפואיים ניסיוניים. הצופים בסרט עשויים לחוות סלידה מהתנהגויותיו של ג'ונסון, אך בבסיס ההחלטות שלו עומדת תחושה שמוכרת לרבים: הפחד מהסוף.
התמקדותה של התרבות המערבית במקום על פני הזמן קשורה גם לאימה שלה מהזמן, ששורשיה עוד בעת העתיקה. המילה הלועזית המציינת את סדר הדברים במימד הזמן – כרונולוגיה – שאובה ממיתוס יווני עתיק על שליט הטיטאנים ואבי האלים: כרונוס. לפי המיתולוגיה היוונית, כרונוס הדיח את אביו אורנוס, שליט האלים הקודם, אך קולל על ידי הוריו בנבואה שאחד מבניו ינשל גם אותו מהשלטון. מפחד מהתגשמות הנבואה החליט כרונוס לאכול את כל ילדיו ברגע שיוולדו. הוא עשה זאת עד שאשתו רימתה אותו והצליחה להציל את זאוס, שלבסוף הביס אותו ולקח מידיו את השלטון.
כרונוס אמנם הובס, אבל האימה שבשורשי המיתוס עיצבה את תפיסתם של דורות לגבי הזמן. ישות כל יכולה שתביא לבסוף למותנו, כוח שלא ניתן לחמוק ממנו, ומהרגע שנולדנו לעולם אנחנו כמו מתקרבים אט אט למלתעותיו. הכרונוס, הזמן, הוא גזר הדין הסופי והחלוט של כולנו, הוא הכרת המוות. אם כך הדבר, אין כל פלא שתרבות המערב מוצאת ביטחון במרחב, ובעצמים המוחשיים שבהם ניתן לאחוז, ומפחדת מהזמן, או נאבקת בו במעין מערכת יחסים אבהית לא בריאה.
להיות חלק מנצחיות הזמן
המסורת היהודית מתייחסת לזמן באופן שונה. במקום זמן קווי (לינארי), שבו נקודת המוות מכתיבה את הסופיות, היא מציעה זמן מחזורי, מעגלי. זוהי תנועה שמעצם טבעה היא אינסופית (כפי שאמר דווקא אריסטו על כל התנועות המעגליות), או לכל הפחות, מחברת את האדם לכל הדורות שבאו לפניו ומסמנת המשכיות לעתיד. היהודי אוכל בפסח מצות שיזכירו לו את יציאתם החפוזה של אבותיו ממצרים; הוא ישן בסוכה כדי להזכיר את חוויית הארעיות במדבר; ומדליק נרות חנוכה לזכרו של פח שמן קטן מלפני אלפיים שנה.
בפרשת אמור, לפני מניין החגים, חוזר ה' על המצווה לשבות ביום השבת: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כ"ג ג). השבת חריגה בין המועדים שכן אין לה מועד אחד קבוע בלוח השנה, היא אינה יום של עליה לרגל למקדש, ואף לא מצוין מנהג הקרבת קורבנות הקשור אליה.
אל השבת ניתן להתייחס אליה כיחידת היסוד במחזוריות הזמן היהודית. היא מארגנת את החיים באופן שהתקבל כל כך ברחבי העולם עד שהפך שקוף: שבוע ויום מנוחה בתוכו. צורה שאיננה מוכתבת בידי גרמי השמיים או העונות, אלא המצאה אנושית. ייתכן כי מקומה של השבת בפרשה כמין הקדמה לסדר החגים נקבע דווקא בשל היותה מבנה יסודי וחשוב במה שקרא לו השל "אדריכלות בזמן".
עבור השל, השבת היא "ארמון בתוך הזמן". הוא מספר שברומא העתיקה נהגו ללעוג ליהודים הפוסקים מעבודתם בשבת, וראו בכך סימן לעצלותם. היו מי שניסו להילחם בטענות אלו, בהם הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שדיבר בשבח המנוחה המאפשרת ליהודים לאזור כוחות ולשוב חזקים יותר לעבודה. אך השל כופר בתפיסה זו מכל וכל, וטוען די "אין השבת בבחינת הפסק בהוויה אלא השיא שלה".
הוא מסביר כי "העמל הוא בבחינת אוּמנות (מלאכה הנעשית על ידי בעל מקצוע – י.א.), ואילו המנוחה השלימה היא בבחינת אוֺמנות, ואין היא באה אלא בשעה שיש אחדות בין הגוף, המחשבה והדמיון". הוא כותב כי בניגוד לחגים, השבת לא מציינת דבר מה שנברא או מאורע, אלא את מעשה הבריאה עצמו. במהלך רדיקלי מתחבר היהודי בשבת לא רק לתולדות עמו, אלא לדבר מה יסודי יותר: "ביום הזה אנו נקראים להיות חלק מנצחיות הזמן, לפנות את עצמנו מהתוצאות של היצירה ולפנות אל סוד היצירה".
