באולם באלון שבות, מלא עד אפס מקום במתנחלים, הוקרן בחמישי האחרון סרט המתעד את הטרור היהודי. בתיעודים ניתן לראות הצתות של כלי רכב ומבנים פלסטיניים לצלילי מוזיקה שמחה, דוחות ביצוע חודשים שסקרו פגיעה בערבים ופעיל שמאל מתחנן על חייו, רגע לפני שמתבצע בו לינץ'.

כמה דקות אחרי שהוקרן הסרט, הרבנית הדסה פרומן, דמות בולטת בתנועת ההתנחלות, סיפרה שיש לה חלום. יום יבוא ובחוות המושמצות ביו"ש – כוונתה לחוקיות שבהן – יקומו בתי מדרש. אלו יזמינו לתוכם את כל החברה הישראלית: "אני עדיין מאמינה בלהתנחל בלבבות. להזמין את השמאלנים והחילונים לשוחח וללמוד".

היה דיסוננס צורם בין קטעי הווידאו, שנועדו להציג באופן ביקורתי את הגאווה של הפורעים היהודים, לבין משאלת ליבה של הרבנית. אך היה נראה שהיא מדברת בכנות: היא התנערה בתוקף מהאלימות, ומאמינה בלב שלם שהדברים יכולים להיראות אחרת. הרבנית פרומן, אלמנתו של הרב ופעיל השלום מנחם פרומן, שותפה במשך שנים לארגון קבוצות מפגש בין יהודים (כולל מתנחלים) לפלסטינים.

הכנס 'מעבר לגדר: על התיישבות, ממלכתיות ומוסר יהודי' נועד לעורר שיח פנימי בקרב ההנהגה החברתית והרוחנית של יהודה ושומרון לגבי האלימות היהודית. מדובר בחלק מגל ההתעוררות בעקבות האלימות היהודית שחולש על הימין והמתנחלים בחודשים האחרונים.

פרומן סיפרה לקהל שבתור מתנחלת צעירה בשנות ה-70 וה-80, יש לה עבר עשיר בבריחה מהרשויות, ובכל זאת הדברים נראו אז אחרת. לא משנה עד כמה הלהט האידיאולוגי היה חזק, אוזנה תמיד הייתה קשובה לריבון. "אם לא היו מרשים, לא היינו ממשיכים", אמרה, וזו הסיבה לטענתה שהיא מזדעזעת ומגנה.

הגינויים חדשים, האלימות לא

מאז תקופת הקורונה חלה החרפה משמעותית בתקריות האלימות שמחוללים יהודים בגדה. כבר בנובמבר 2022, לפני 'חרבות ברזל', ב'כאן' וב'וואלה' פרסמו נתונים צה"ליים המעידים על זינוק במספר התקריות: 838 ב-2022 (לפני סיום השנה) לעומת 446 ב-2021. ביחס לשנתיים האחרונות, לפי צה"ל, מספר התקריות האלימות עלה ב-2025 ב-27% לעומת 2024, אך לא חזר לשיעורי השיא של 2023 ו-2022. עם זאת, מספר התקריות החמורות עלה משמעותית ב-2024, ושוב ב-2025.

אם מגמת ההקצנה אינה חדשה, ולפי נתוני צה"ל אף החלה להיבלם במובן הכמותי (גם אם התקריות החמורות התרבו), מדוע רק עכשיו הגיע גל הגינויים הרחב? והוא רחב: הוא כולל בין היתר את השר בצלאל סמוטריץ', ראש מועצת יש"ע ישראל גנץ והרב יעקב מדן, שנחשב לעוגן הלכתי ומוסרי של מפעל החוות.

התשובה היא, כנראה, הסיקור התקשורתי. עיתונאים כמו רועי שרון ואוהד חמו החלו להביא את הטרור היהודי לקדמת הבמה. בשילוב עם הלחץ האמריקאי, שדחף את הממשלה ואנשיה בתקשורת לבדל את עצמם מהאירוע עבור לגיטימציה להמשך הלחימה בשאר הזירות, הדבר הביא לקול זעקה נגד הטרור היהודי גם בימין.

עמדה מאוזנת?

אחד האבות המייסדים של מפעל ההתנחלויות, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר פנחס ולרשטיין, ידוע בעמדתו החד משמעית נגד האלימות הזו. "יש מפעל מדהים של סיפוח חוות על אדמות מדינה", תיאר בכנס את הפעילות "החוקית והלא אלימה" להשתלטות על קרקעות בשטחי C. לטענתו, האלימות היהודית פוגעת אנושות במאמץ הזה, לצד היותה עוול מוסרי.

קו דומה, רק בהיבט הביטחוני, הוביל גם אלוף פיקוד מרכז אבי בלוט. הוא קרא לטרור היהודי בשמו, ואף הדגיש שמדובר במעשה לא יהודי, אך בחר שלא להציג את היקף העלייה בו. במקום זה, הוא התמקד בירידה של זה הערבי: הכול כדי לשכנע את הלא משוכנעים שהצבא עושה מספיק למען ביטחון היישובים, ואינו זקוק ל"עוזרים".

"מדובר ברשע גמור, אבל אני מבין את הצרות שלהם", אמר הרב מדן, שביקש להציג עמדה יותר "מאוזנת" בסוגיה. היה לו חשוב לגנות את האלימות היהודית, ובאותה נשימה גם את האלימות הערבית (בעיה מוכרת וכואבת, שלא סביבה הייתה ההתכנסות). הוא לא שכח לעקוץ את פעילי השמאל, שמגיעים לעזרת הפלסטינים.

ניכר שמדן מגלה הבנה למצבם של הפורעים. הוא אף טען שתחת ממשלה פחות אוהדת להתנחלויות, מתנחלים נוספים היו נדחפים לקיצוניות ומצטרפים לאותם נערים.

מרחב מופקר מריבונות

כל הדוברים הביעו סלידה מהאלימות, והדגישו שיש למתנחלים ולצבא אחריות לביטחון הפלסטינים; אך לא נראה שהם "על זה", כדברי בלוט. מעקב אחר עיתונאים ופעילי זכויות אדם מגלה אינספור סיפורים של מרחב מופקר מצבא, משטרה או כל סימן לריבונות.

תקרית קשה שהתרחשה בעיר הפלסטינית חלחול ב-18 באפריל זכתה לתהודה רחבה ברשתות החברתיות. לפי עדויות, הותקפו אז חקלאים פלסטינים ופעילי 'בני אברהם' – ארגון יהודי-ישראלי שמלווה פלסטינים ביום יום כדי להגן עליהם. לצבא ושירותי הרפואה לקח שעות להגיע ולהושיט עזרה, למרות שדווח על אלימות מסכנת חיים.

באופן עקבי, רוב העזרה בתקריות כאלו מגיעה מישראלים שמגיעים מחוץ לשטחים, חלקם התגוררו בהם בעבר. לאזור מגיעים היום גם עיתונאים מרכזיים, פוליטיקאים לשעבר המזוהים עם הימין ובכירי צבא במיל'. למיטב הכרותי, אף דמות מוכרת וחשובה מהנהגת יו"ש לא הגיעה.

להגיע לביקור אצל השכנים הפלסטינים

לזכותם, ולרשטיין, פרומן ומדן לא ניסו להתגונן או להסתתר מאחורי תזת "העשבים השוטים", שרווחה בשיח המתנחלי-ימני במשך שנים. ברור להם שיש קשר בין הפורעים למפעל הגדול, והם אומרים זאת. בקהל ישבו אנשים שמבחינתם, השלושה הציגו קו מתרפס מול האלימות הערבית (או הערבים בכלל), אך הם לא התקפלו לרגע מעמדתם הערכית. ובכל זאת, חשתי אי נוחות.

בתור איש שמאל חילוני, לא ברור לי כיצד שכבת ההנהגה מזמינה אותי לביתה, ל"בית מדרש", בעוד היא לא שולטת בו. נכון, מדובר בשכבת ההנהגה ה"בורגנית" והמיושבת יותר מבין המתנחלים, זאת שניכר שיש לה מה להפסיד מהאלימות. כפי שאמר זאת ולרשטיין עצמו: ספק אם הפורעים הצעירים יודעים בכלל לזהות אותו, בטח שלא לכבד אותו.

אך בכל זאת, האם כל מה שמסוגלים מייסדי המפעל הזה זה לגנות? יכול להיות שכל פועלם וזכויותיהם הרבות יודעות להסתכם רק בקריאה לרשויות לפעול? קשה לי להאמין שאם הרבנית פרומן, ולרשטיין, הרב מדן או כל דמות בכירה אחרת במגזר המתנחלי היו מגיעים לבקר את שכניהם הפלסטינים, וחלילה היו מותקפים – הדברים היו ממשיכים להיראות כמוקדם. בעצם, אני בטוח שלא.

בתוך גל הגינויים המעודד, לכאורה, חבויה התנערות עמוקה מאחריות, הן ברמה הערכית והן ברמה המעשית. התפקיד ההיסטורי והחברתי של הדוברים בכנס מחייב אותם לשאת את האחריות הזו. הרבנית הדסה פרומן, אני אגיע לבית המדרש שלך בחווה, אבל קודם תנקי אותו מהטרור היהודי.