שלל סוגיות שעוסקות במערכת היחסים בין רשויות במדינה על רקע המשבר המשפטי ושבעה באוקטובר, מככבות בתקשורת מזה חודשים: זהותה של ועדת חקירה, אם תקום כזאת; אופן פעולתו של הייעוץ המשפטי; סמכות השרים; כשרות מינויים; חוקתיות חוקים וכן הלאה. אך העתירה שמבקשת לעצור את חקירת מבקר המדינה לגבי מחדלי הביטחון בשבעה באוקטובר ולגנוז אותה, שונה.

מוסד המבקר הוא חיצוני למדינה, והמבקר, רואה חשבון במקצועו, אינו בעל סמכות להורות לממשלה מה לעשות או כיצד לנהוג. מוסד מבקר המדינה נחשב לניטרלי והקונצנזואלי שבמוסדות הלאומיים. לאיש, ברחוב או בשלטון, לא ברורה מידת השפעתם של דוחותיו המשתרעים על פני אלפי עמודים – אך אין חולק על חשיבותם ועל האור הייחודי שהם מאירים על התנהלותם של המוסדות שמעצבים את חיינו. לאור זאת, היה מוזר לראות בחצי השנה האחרונה איך במחי יד הפך המבקר היבשושי, האנליטי, בעל המבטא היקי, לחסיד חקירת המחדל ובו זמנית לאויבה המר.

בבסיס המחלוקת סביב פעולת המבקר נמצא תחום אפור שנוי במחלוקת, שלו אבא ואימא – ממשלת ישראל, שבכהונתה אירע המחדל, מסרבת יותר משנתיים וחצי להקים ועדת חקירה. ובהיעדר ועדת חקירה עם מסגרת חקירה ברורה, המרחב שבו אמורות להתגלות העובדות לגבי מה באמת קרה באותו יום, נותר פרוץ: מצד אחד של הפרצה נמצאות המשפחות השכולות שחלוקות על אופייה של הוועדה, זועקות לתשובות ומשליכות את האחריות להיעדר חקירה על המבקר. מצד שני נמצא מוסד ותיק שטוען לניטרליות ואינו מבין מדוע מתעקשים לצבוע את עבודתו החוקית בצבעים פוליטיים. מי צודק?

אין עוררין על הסמכות שיש למבקר לערוך ביקורת

לפי חוק מבקר המדינה – וכפי שהדגישה גם שופטת בית המשפט העליון דפנה ארז ברק – אין עוררין על הסמכות שיש למבקר לערוך ביקורת, גם של סוגיות ביטחוניות רגישות. כך נעשה באירועים ביטחוניים לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, כולל אירועים שתוחקרו על ידי ועדת חקירה ממלכתית והמבקר במקביל, כמו למשל מלחמת יום הכיפורים.

לדברי המבקר, כל מבוקשו הוא לבחון את המחדלים המנהליים של אותו יום (והימים שקדמו לו), בכפוף למה שהחוק או ההתנהלות המקובלת מגדירות 'תקינות מנהלתית', כלומר "לחקור כדי שלא יקרו עוד מעשי טבח במסיבות", לדבריו. אם ניצמד ללשון החוק, מה שמעניין את המבקר הוא מי אישר את הטפסים של קיום מסיבת הנובה, האם הפעולות של הצבא טרם שבעה באוקטובר תאמו את הנוהלים המקובלים בשגרת הביטחון בעוטף, והאם אופן קבלת ההחלטות בין אגפי הצבא השונים באותו יום היה סביר. את הביקורת, אומר המבקר, לא מעניינת המדיניות – אלא יישומה ואי-יישומה.

אך איפה מסתיימת הביקורת ומתחילה החקירה? הצדדים שטוענים נגד המבקר – הצבא, התנועה לאיכות השלטון ומועצת אוקטובר – מדגישים שהבעיה עם המבקר אינה 'מה' אלא 'איך'. לטענתם, הנושאים כשלעצמם חסרי משמעות במקרה הזה. הביקורת כבר מזמן הפכה לחקירה, ובפועל היא מחליפה וועדת חקירה בלי כלים והסמכויות שנלווים בדרך כלל לוועדה כזאת – מה שמכונה 'חקירה רזה'.

בית המשפט השתכנע באופן תקדימי (סמכותו של המבקר המדינה מעולם לא נידונה עד כה בבית המשפט) שנכון יהיה להקפיא את החקירות משום שמדובר באירוע יוצא דופן שהממשלה מסרבת לחקור אותו, אך נראה כי בדומה למחלוקת על הקמת ועדת חקירה, השופטים מסתייגים מהכרעות חד משמעיות.

לטענת מתניהו אנגלמן, דין בדיקת כשירות המקלטים, מוכנות העורף ואופן התנהלותו של הדרג המדיני, צה"ל ושב"כ באותו יום נוראי, אחד הוא – וכל התערבות בפעולת המבקר תפגע לא רק בחקירת שבעה באוקטובר, אלא בכל החקירות שיבואו בעתיד.

לא מומלץ להסיק מסקנות מתגובותיהם של שופטי בית משפט. דעתם נשמעת באמת רק בפסק הדין. עם זאת, קשה היה שלא לחוש במבוכה המסוימת בדיון סביב חקירות המבקר, שמקורה לא רק בקושי להגיע להכרעה משפטית בסוגיה הדחופה, אלא באפשרות שבית המשפט, שנמצא כבר יותר משלוש שנים תחת מתקפה פופוליסטית חסרת תקדים, יהיה זה שיצטרך שוב להכריע בסוגיה לאומית.

עצם ההכרעה – לכאן או לכאן – רק תחריף את המצב. לאור גודל המחדל, הן של השבעה באוקטובר והן של מריחת הזמן בדרך להקמת ועדת חקירה, קשה לא לחשוד שגם אם הוא אינו מתכוון לכך, החקירה שמבצע המבקר מחריפה את הוויכוח ומרחיקה עוד יותר את הציבור מהאמת.

גם פדויי השבי הם חלק ממערך טיוח?

בזמן שבקדמת האולם ניצח ויכוח משפטי-מנהלתי, חלקו האחורי והמרחב החיצוני הפכו לזירת התגוששות מחנאית רעילה וכאוטית. הורים שכולים הולכים מכות עם מאבטחים; חברי כנסת מגיעים בכוונה לעשות קמפיינים לפריימריז; אם אתה "נגד" המבקר – אז כנראה שאתה בעד הצבא, או אף גרוע מכך – הרמטכ"ל לשעבר (שמיוצג באופן פרטי בטענה שהמבקר פוגע בזכויות החקירה שלו). הבטן מתכווצת כששורד השבי איתן מור דורש שהמבקר ימשיך לחקור כדי שיעשה עמו ועם החטופים האחרים צדק. לאן הגענו? עכשיו גם פדויי השבי הם חלק ממערך טיוח?

המדינה התחייבה להקים ועדת חקירה בעוד חודש וחצי. אם לא תעשה זאת, בית המשפט יחייב אותה. עם זאת, הוויכוח הפוליטי הרעיל והלא ענייני לא צפוי לעזוב אותנו בקרוב. על כן ראוי לשאול: האם בשל היותו מוסד ניטרלי וממלכתי שעוסק בנושא הכי פחות פוליטי וכשרמת הדחיפות אינה זועקת לשמיים, יש למבקר את היכולת להחזיר את הנצרה לרימון ולו לפרק זמן קצר? אם יקח צעד אחד אחורה, ויכריז כי על אף שיש לו את הסמכות המלאה לחקור, הוא מעדיף להשאיר את הנושא השנוי במחלוקת בידי ועדת החקירה – יהיה זה אסון להמשך בירור האמת? או שאולי פשרה ממלכתית פרוצדורלית זו, הפסקת ההתכתשות הנצית בנושא לאומי אחד פחות, יכולה לטמון בחובה צעד קטן להבראת השיח?

אם ועדת החקירה שתקום תזכה לאמון ציבורי רחב, אין סיבה שהתומכים כיום בהמשך חקירות המבקר לא יהיו שבעי רצון אם הן יעברו לוועדה. הממשלה הנבחרת – ולא בית המשפט העליון – היא שקובעת את גבולות הגזרה של החקירה, ואם זאת לא תספק מישהו מהצדדים, תמיד אפשר יהיה לחזור לבית המשפט .כך או אחרת, הסוגייה הנוכחית אינה משפטית או פרוצדורלית. אם, לפי דבריו, המבקר נפל לתוך האירוע שלא מיוזמתו או טובתו – שיהפוך את הקערה על פיה, וינצל את האירוע ליזום משהו טוב.