בין מיליוני המוסלמים שנעו בשבועות האחרונים לעבר העיר מכה בערב הסעודית, לקיום מצוות החאג', יש גם ישראלים. כ-4,500 מוסלמים ישראלים מקבלים מדי שנה היתר לצאת למסע המורכב. לקראת חג הקורבן שוחחתי עם שני מדריכי קבוצות מנוסים, הנמצאים כעת בעיצומו של מסע בן 3 שבועות במכה, ועם אישה מבוגרת שיצאה לשם לראשונה בחייה, כדי להבין את סדר יומם של העולים לרגל, בין החוויה הרוחנית לאתגרים הלוגיסטיים.

"זה טיול שנערכים אליו שנה מראש", מסביר מוחמד סוואעד (55), שזו כמעט הפעם העשרים שהוא מוביל קבוצות לערב הסעודית, "מסע של כ-20 יום, שדורש רישום וניירת. אנחנו באים בחסות משרד הדתות הירדני. הדרכון, האוטובוס, כל הפרוצדורה היא בחסות הוואקף הירדני. ואני מזמין את הקבוצה בכל פעם למספר מפגשי הכנה, מציג כללים ודגשים ברורים".

סוואעד (55), נשוי עם שבעה ילדים משפרעם, הוא אימאם הנותן דרשות במסגדים, ואיש סולחה המשתתף בפרויקט "סולחאים מצילים חיים". "הובלת הקבוצה היא לא העבודה שלי ביומיום, ולמרות שאני מכיר את כל פרטי הטיול, כל קבוצה מביאה אתגרים חדשים. מגיעים אנשים מכל מיני תרבויות, ואני מנסה להבנות הסכמות וסדר".

סוואעד העלה על הקו איתי במהלך שיחתנו את רימה, בת 60 מהכפר שבלי בגליל התחתון. עבורה זו הפעם הראשונה במכה. רימה מספרת בקצרה כיצד היא חווה את המסע המיסטי: "זאת חוויה עצומה, אי אפשר להאמין בכלל, הכול מאוד יפה. בעלי נפטר, אז הגעתי לכאן עם חברים מהקבוצה. ההרגשה מעולה, ואין לי מה לפחד. הילדים בבית כבר גדולים, הם יכולים להסתדר לבד".

יציאתם של אזרחי ישראל למדינה שאין לה יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל כרוכה בבירוקרטיה מורכבת. סוואעד: "אני חייב לעשות את זה מול העמותה שאחראית לנושא בארץ, אלעוליא לחאג', שמסנכרנת הכול מול ירדן".

גם השייח' ד"ר איאד עאמר (62), מלווה ומדריך הלכתי במסעות למכה, מתאר את אתגרי ההכנות. "נוסעים באוטובוס או במטוס דרך ירדן. אם נוסעים באוטובוס, זה מוסיף יומיים לכל כיוון. צריך להסדיר ויזה, תחבורה וחיסונים בין ישראל, ירדן וסעודיה, זה מורכב, לכן צריך עמותה ולא סתם חברת תיירות".

סוואעד פירט על תולדות ההסדר עם ירדן: "המלך חוסיין הקדיש לפני חמישים שנה את החסות הזאת לערבים שחיים בארץ, כדי שתהיה להם ההזדמנות לעלות לרגל ולקיים את המצווה. מאז המספר 4,500 נשאר. הקבוצה הראשונה שעלתה לרגל ועשתה את החאג׳ ב-1977 הייתה קבוצה קטנה ומאז המספר של מי שעולים לרגל בפועל גדל".

הרקע הדתי: מצווה ששורשיה בעקדת ישמעאל

כדי להבין את עוצמת ההשתוקקות של המאמינים להגיע למכה, יש להכיר את המעמד הדתי של החאג', מנהג העלייה לרגל בשבוע של חג הקורבן. השייח' עאמר, מנהל בית ספר לשעבר ובעל דוקטורט ביחסים בינלאומיים, מסביר: "יש חמישה עמודי תווך באסלאם. הראשון הוא העדות, שאין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו; השני הוא התפילה; השלישי הוא הצדקה, מס של 2.5 אחוז ממה שאספת בשנה; הרביעי הוא צום הרמדאן; והחמישי הוא החאג', העלייה לרגל למכה".

סוואעד אומר ש"העלייה לרגל למכה נעשית בעקבות תחנות בחייו של אברהם אבינו. לפי המסורת, אלוהים ציווה עליו להשאיר את אשתו הגר ואת בנו ישמעאל בעמק שומם ונטוש בין הרים וסלעים, מקום חשוך ומפחיד ששיירות מסחר מתימן, מדמשק ומאזור איראן היו חוששות לעבור בו. בהמשך המקום הפך שוקק חיים, כאשר נבעו בו מים; שבטים ערבים נודדים ראו ציפורים חגות בשמיים, הבינו שיש שם חיים, ומצאו שם את האישה ובנה והחלו להתיישב במקום".

לוח הזמנים: "התפילה ב-04:30, נשארים עד הזריחה"

החיים במכה במהלך ימי החאג' מתנהלים בלוח זמנים תובעני, שונה מכל שגרה מוכרת. "אין כמעט הבדל בין יום ולילה", מספר השייח' עאמר. "קמים סביב 02:30 בלילה ומתארגנים לתפילה, כי מיליונים נמצאים באותו מקום, וכל אדם שרוצה לבקר את הכעבה צריך לקום מוקדם כמה שאפשר. התפילה מתקיימת ב-04:30 ונשארים עד הזריחה. התפילה השנייה ב-12:30, השלישית ב-15:30, הרביעית ב-19:30 והלילית ב-20:30".

סביב הכעבה עושים 7 הקפות בדיוק נגד כיוון השעון, כאשר כל הקפה מתחילה ומסתיימת מול 'האבן השחורה' בפינה המזרחית של הכעבה. "אם לא מוצאים מקום בתוך מתחם הכעבה, אז מתפללים מסביב, אפילו בבתי המלון באזור. אנשים פורסים שטיחים ומתפללים ברחובות, בכל מקום שמתאפשר".

יש הפסקות?
"כן, הולכים לבתי מלון לנוח, כי זו מעמסה. ברור שיש גם הפסקות לאוכל, ולשופינג במקומות ממוזגים. התפתח מסביב מסחר, כולל אנשים מאפריקה שמוכרים צמידים ותכשיטים".

לדברי עאמר, ״לאורך המסע מבקרים המאמינים בשלושת המקומות הקדושים ביותר לאסלאם: מסגד אל-חראם במכה שבו נמצאת הכעבה; המסגד שבעיר אל-מדינה – שהיא רגועה וצפופה פחות ממכה ואין בה טקסים סביב האבן הקדושה; ומסגד אל-אקצא בירושלים.

"התחנה המרכזית, החשובה והמשמעותית ביותר עבור עולי הרגל מתרחשת בהר ערפה ('הר הרחמים'), ביום התשיעי של חודש אל-חיג'ה (החודש השנים-עשר בלוח השנה ההג'רי-המוסלמי, י.א.), בדיוק יום אחד לפני תחילת חג הקורבן. המשמעות של המילה 'ערפה' בערבית היא להכיר; לפי המסורת, זהו המקום שבו נפגשו והכירו מחדש אדם וחווה לאחר שגורשו מגן עדן, ושם גם הורה אברהם אבינו כיצד לעבוד את אללה ולעלות לרגל. זהו רגע שיא שבו מיליונים – לעיתים קרוב לחמישה מיליון איש – חייבים להימצא כולם באותו השטח ובאותו הזמן בדיוק, כשהם גודשים את ההר והמרחב שסביבו. מעבר למעמד הדתי, ברמה החברתית, כך אנשים מכל קצוות תבל זוכים להכיר זה את זה".

העלות: עד 100,000 שקלים לזוג

העלייה לרגל לא דורשת רק הכנה נפשית ובירוקרטית, אלא גם משאבים כספיים, כאשר רמת הנוחות נגזרת ישירות מהמחיר ששולם. סוואעד אומר שהאסלאם מתנה את המצווה ביכולתו הכלכלית והפיזית של המאמין: "בקוראן אלוהים מצווה לעלות לרגל אם אנחנו יכולים מבחינה כספית לשלם על ההלוך וגם החזור. זה גם תלוי בכך שאנחנו לא מפחדים בדרך, ושיש לנו את הכוח והבריאות".

כמו במסעות וטיולים, מסוגים אחרים, עלויות המסע משתנות באופן משמעותי בין החבילות השונות. סוואעד: "אם מדובר במלונות שלושה כוכבים, רחוקים מהכעבה ומהמסגד הראשי, אפשר לשלם כ-18 אלף שקלים, בלי אוכל והוצאות מחייה. מי שבוחרים מלונות חמישה כוכבים עם כלכלה, זה עולה כ-40,000 ש"ח". השייח' עאמר מוסיף: "בגלל הצפיפות נהוג לישון ארבעה בחדר. זוגות שרוצים חדר רק לשניהם, ישלמו 100 אלף לזוג".

מה עם מי שידו לא משגת?
"יש את העומרה, שהיא העלייה לרגל שקורית כל השנה ולא במהלך תקופה מסוימת, למי שאין לו כסף לשלם", משיב עאמר, "היא יכולה לעלות רק 7,000 ש"ח".

תלאות הדרך: "המבוגרים סובלים מהחום והצפיפות"

לצד חשיבותו הדתית, החאג' נודע גם כמסע מסוכן, בשל אסונות צפיפות וחום. רק לפני שנתיים, ב-2024, המסע גבה יותר מאלף קורבנות בנפש. לטענת המדריכים, הסעודים השתפרו באופן משמעותי בניהול הסיכונים.

"בעבר המקומות לא היו מפותחים, ואנשים היו אפילו נופלים מהגשרים", אומר שייח' עאמר, "היום הרשויות הסעודיות מארגנות מבנים וקומות לתפילות, שבילים מאוד גדולים. הצבא הסעודי, המארגנים והמתנדבים עושים סדר. במקום ללכת באותו נתיב הלוך חזור, כיום נתיב היציאה שונה מנתיב הכניסה".

ההגעה דורשת אישור, ואינה מותרת למי שאינם מוסלמים. "שוטרים בודקים ברקוד, למי יש אישור לקיים את מצוות החאג', מי שנתפס ללא אישור עלול להיעצר ולהיות מורחק מהמדינה".

למרות התשתיות המשודרגות, החום הקיצוני והמאמץ הפיזי עדיין מהווים מכשול, במיוחד עבור הדור המבוגר שחסך כסף לנסיעה הזו כל חייו. לדברי עאמר, "יש נטייה הולכת וגוברת אצל צעירים לקיים את מצוות החאג' כל עוד הם בשיא כוחם הפיזי. הצעירים רואים את המבוגרים סובלים מאוד מהחום הכבד, מהצפיפות, מההליכות הממושכות, מהצורך לבצע אקטים פיזיים כמו יידוי אבנים בטקס סקילת השטן. חלק מהקשישים מגיעים לשם עם כיסאות גלגלים. אני מבין את המבוגרים שחסכו שקל לשקל במשך עשרות שנים כדי להגשים את החלום, אך המצב הפיזי שלהם מקשה על המלווים ועל המדריך שנושא באחריות אישית עליהם, ולכן אנו רואים יותר ויותר צעירים שמצטרפים למסע".

המשתתפים עוברים סינון. "נדרשת משמעת, ציות להוראות הבטיחות והביטחון", מסביר השייח' עאמר, "לא מקבלים חס וחלילה אדם שיש לו כוונות להתארגנות עוינת, או מי שרוצה לנצל את המסע הרוחני לדברים אישיים". הסינון מתאפשר לדבריו משום ש"בחברה הערבית מכירים אחד את השני, במיוחד ביישובים שיש בהם קרבה משפחתית וחברתית".

מקומן של הנשים: "מקיימות אותם טקסים"

נוכחותן של נשים במסע מקובלת במסורת, ומדריכי הקבוצות אומרים שהם נערכים לכך. סוואעד: "בקבוצה שלי יש השנה 20 גברים ו-23 נשים. מדובר בנשים מבוגרות, מעל גיל 60, שנוסעות עם בן הזוג, עם אח או לבד. "מאז שחודשה האפשרות לעלייה לרגל בסוף שנות ה-70, נשים היו חלק בלתי נפרד מכל קבוצה שיוצאת", מסביר סוואעד, "זהו מקום קדוש, והוא בטוח לחלוטין עבורן".

השייח' עאמר מחזק את דבריו: "נשים מגיעות במיליונים כדי לקיים את המצווה. נשים וגברים מבצעים את אותם הטקסים בדיוק, תחת כללי צניעות קבועים. הגברים לובשים את בגדי האחראם – בגדי הלבוש הטקסי הלבנים, המזכירים שתי מגבות, אחת על החזה ואחת על המותן; בעוד שהנשים לובשות לבוש צנוע רגיל, ללא מחויבות לבגד ספציפי.

"בעבר נשים נסעו בעיקר בליווי בעל או קרוב משפחה (מחְרם), אך כיום יש משפחות שנוסעות יחד ויש נשים שנוסעות לבדן בקבוצות. כדי להעניק להן את המעטפת הבטוחה והתומכת ביותר, אנו משתדלים לארגן את קבוצות הנוסעים על בסיס קשר משפחתי, חברתי או גיאוגרפי, ומקבצים יחד אנשים מאותו הכפר".

חשבון הנפש: "חוזה חדש עם האל"

עאמר רואה את המסע כהזדמנות לחשבון נפש ול"חוזה חדש עם בורא עולם", כולל ביחסים בין אדם לחברו ובין קבוצות בחברה. לדבריו, "אנשים רבים חוזרים בתחושה שהם פתחו דף חדש ונקי עם אללה. כמו שאמר הנביא מוחמד, אתה יוצא משם כברגע היוולדתך, בלי חטאים. שבע ההקפות סביב הכעבה מזכירות למוסלמים שכולנו שווים לחלוטין, ללא הבדל של גזע, מעמד או מוצא. החאג' כופה עלינו להניח בצד את חילוקי הדעות והשנאה בין הקבוצות. הוא מלמד את האדם מהו טוהר לב אמיתי".

סוואעד מדגיש את הפער בין חוויית הביטחון במסע לבין הפחד בחיים בישראל: "בסעודיה מרגישים בטוחים בהרבה מאשר בארץ שלנו, שבה אנו חווים מדי יום מקרי רצח והרג בחברה הערבית". עאמר מקשר בין התהליך הרוחני בחאג' לצורך בריסון האלימות בחברה הערבית בארץ: "ארגוני הפשיעה רוצחים בלי למצמץ, והאלימות גואה, אז טוב שאנשים עושים את הניקוי הפנימי. כל אדם שמתקרב לאללה צריך לדעת שערך אדם הוא עליון".