לאחר הכנות ארוכות למסע אל הארץ המובטחת, בני ישראל יוצאים לדרך. הצבא מחולק למחנותיו ומטותיו, המשכן נבנה והעובדים בקודש הוכשרו, טקסי הטהרה נערכו וחוקים חשובים הובהרו. אך נראה שמיד עם תחילת מסעם, החלו התלונות: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (במדבר י"א א). האל זועם על כך ומבעיר את המחנה באש, שכבתה רק לאחר תפילות משה. גם לאחר מכן, נאספים מן העם "הָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ" אשר "הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר".

אמנם זו ממש לא הפעם הראשונה שבה בני ישראל מתלוננים, ואפילו לא הפעם המרכזית שבה הם מלינים על איכות המזון שסופק להם במדבר. אך משהו חדש קורה בפרשת בהעלותך: משה נשבר. הוא קורא לאל: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי" (במדבר י"א יא).

משה ניצב חסר אונים מול דרישת העם, ואומר לאלוהיו שהוא מעדיף שיהרוג אותו מאשר שיראה אותו בכשלונו. "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי", הוא זועק, ומוסיף: "וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג–אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי".

ברגע משבר תהומי זה, האל נענה. אם משה לא יוכל לבדו לשאת בעול ההנהגה והנבואה, אפשר שעוד אנשים יישאו בנטל איתו. ה' מורה למשה לאסוף שבעים מזקני ישראל, שעליהם אמר: "וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".

"הבא אחרים שישמרו עימי"

מה פירוש "ואצלתי"? כיום השורש א.צ.ל משמש בעיקר בשני הקשרים מרכזיים. האחד, "האצלת סמכויות", כלומר העברת סמכויות של אדם בכיר לבעל סמכות זוטר יותר, למשל במדינה או בחברה עסקית. השני הוא בתיאור המעמד האריסטוקרטי של דוכסים, רוזנים, ברונים וכן הלאה.

כיום המונח "אצולה" קיבל משמעות נפרדת, שכן התארים והנכסים של האצולה עוברים בירושה מהורים לילדיהם. אך במקור המשמעות הייתה האצלת סמכויות המלך או הקיסר למי מנתיניו, כך שיוכל לשלוט בחלק מסוים ממלכתו. הם בתורם יכלו להאציל חלק מסמכויותיהם ושטחם למשרתים זוטרים יותר ולהופכם לאצילים פחותים, וכן הלאה.

חלק מן הפרשנויות אכן מפרשות באופן הזה את "האצלת" רוחו של משה לזקנים. כך לדוגמה נכתב במדרש במדבר רבה "מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שְׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְשָׂכַר לְתוֹכָהּ שׁוֹמֵר, וְנָתַן לוֹ שְׂכַר שְׁמִירָה לִשְׁמֹר אֶת הַפַּרְדֵּס. לְאַחַר זְמַן, אָמַר לוֹ הַשּׁוֹמֵר, אֵינִי יָכֹל לִשְׁמֹר כֻּלּוֹ לְבַדִּי, אֶלָּא הֲבֵא לִי עוֹד אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמִּי".

כלומר, משה קיבל סמכות ואחריות על אחת מחלקותיו של האל. כאשר אינו מרגיש מסוגל לשמור עליה לבדו, ניתן למסור חלק מהאחריות לנביאים נוספים. פירושים דומים מופיעים גם במדרש תנחומא, כמו גם אצלרבנו בחיי אבן פקודה, הרמב"ן ואחרים.

האל המאציל: מיוון ללב היהדות

מעבר לסוגיה של חלוקת סמכויות שלטון, למושג ההאצלה יש גם משמעות יסודית הרבה יותר במחשבת ישראל, שעשויה לסייע בהבנת סיפור הפרשה ומשמעויותיו. בימי הביניים, פילוסופים ומתרגמים יהודים תרגמו את כתביהם של הוגים יווניים כגון אפלטון, אריסטו ופלוטינוס, לצד כתביהם של פילוסופים מוסלמיים שהסתמכו על חכמת יוון כגון אבו נצר אל-פראבי ומוחמד אבן רושד. המתרגמים השתמשו במילה 'האצלה' כדי להסביר את תהליך האמנציה (emanation), שהוא מושג חשוב מאוד בפילוסופיה היוונית.

פלוטינוס, החשוב בין ההוגים הניאו-אפלטוניים, תיאר זאת כתהליך שבו העולם נוצר מתוך "האחד" – שהוא מושלם ונמצא מעבר לקיום או אי-קיום – שהאציל ממנו אל ישויות פחות מושלמות, ומהן לישויות מושלמות עוד פחות. כך ברציפות מדורגת של האצלה, נוצרים גם העצמים הגשמיים בעולמנו. קצרה היריעה מלהקיף את תורתו כאן, אך היא השפיעה על חשיבתם של גדולי הפילוסופים היהודיים בימי הביניים, בהם הרמב"ם, רבי שלמה אבן גבירול ורבי אברהם אבן עזרא.

הוגים אלו כמובן לא קיבלו במלואה את תורת ההאצלה של פלוטינוס, שכן זו סתרה את סיפור הבריאה במקרא. אך הרעיון שלפיו האל המונותאיסטי, המקביל בתכונותיו במידת מה ל"אחד" של פלוטינוס, משפיע מהשפע שלו על העולם בסדרה של האצלות – הן למלאכים ולישויות נשגבות, והן לנביאים בשר ודם – הפך לחלק מהשיח הפילוסופי והתאולוגי היהודי, זה קרוב לאלף שנים.

אצילות הרוח

אם כן, למה מתכוון האל כשהוא אומר למשה שיאציל חלק מהרוח שעליו, וישימה על הזקנים? ואם הם התנבאו, מדוע לא שמענו את נבואותיהם? הפרשנויות רבות, אך אולי מוטב להסיט את המבט אל הנבואה עצמה, ואל הדבר המואצל ממשה לזקנים: הרוח.

פרופ' אנדרה נהר, הוגה דעות יהודי-צרפתי שעסק רבות בפרשנות המקרא, בפרט בנבואה, כתב: "הנביא הוא, לפי הדעה המקובלת, האיש הרואה עתידות או המגיד עתידות… אבל הנבואה, שאנו רוצים לגלות את מהותה, קשורה בהגדת עתידות קשר רופף בלבד".

נהר מסביר כי הנבואה איננה במהותה דרך לחזות במאורעות העתיד, אלא קשר עם האל: "החזון והמשא הנבואיים הם גילויים. אבל מה שהם מגלים אינו העתיד, אלא המוחלט… הנבואה תופסת את מקומה בין כל הניסיונות, האמיתיים או המדומים, ההיסטוריים או האגדיים, של יצירת קשר בין האלוהי ובין האנושי".

אך מבחינת נהר, יש תנאי נוסף שנדרש עבור הנבואה. "מה שמבדיל בין הנבואה ובין קונטמפלציה או תפילה, היא פנייתו של הנביא אל הזולת", הוא כותב. "הנבואה אינה מסתפקת בקשר האישי שבין הנביא ובין ה'; היא יוצאת לרשות הרבים". אין די בכך שהנביא עומד בתקשורת כלשהי עם המוחלט. הוא נתבע לאחריות כלפי החברה, והאחריות הזו היא שמבדילה בין הנבואה לבין תפקידים דתיים אחרים.

לאותה רוח המאפיינת את הנביאים, זו המואצלת ממשה לזקנים, נהר מתייחס כ"רוח הקודש" או "רוח ה'" השורה על אדם. אך הוא גם כותב כי "הרוח היא צלם החיים", וטוען כי "אדם מסוגל לרעוב זמן רב, לצמוא זמן רב, אבל המחנק ממית עד מהרה". הרוח, אם כן, היא גם היסוד הנעלה, הקדוש, החיבור למוחלט  – וגם האוויר שבני אדם זקוקים לו כדי לנשום, תנאי בסיסי לחיים.

הוא מסביר כי כפל המשמעות הזה מייצר קשר בין חיי האדם לבין הנצחי, למשהו שנמצא תמיד מעבר לו. במילותיו: "הרוח מצביעה על אותו חלק בהוויית האדם, שהוא פתוח לרוח אחרת, על חלקו הֶחָדיר, אשר בו הוא חדל להיות בעל משמעות רק כלפי עצמו והוא משתתף במשהו זולתו". הנביא נפתח למשהו שמעבר לו, ובכך הוא מקבל את ההזדמנות לקחת חלק בדבר מה שחורג מגבולות העצמי שלו. חוויה זו מרחיבה גם את גבולות האחריות והאתיקה של הנביא, שכן הוא איננו מסוגל להישאר עוד מגודר בד' אמותיו.

הרוח והזולת

מה ניתן, אם כך, ללמוד על האצלת הרוח ממשה לשבעים הזקנים? ייתכן כי מעבר לרצונו של משה לחלוק בעול ההנהגה, מציע לו האל לשתף עוד עשרות אנשים בהתנסות הייחודית שהיא מנת חלקו. לא מדובר רק בתפקיד ההנהגה, אלא גם בפתיחות אל מה שמעבר לגופו, לשדה ראייתו, למה שהוא "שלו". כמובן שבצד קבלת הרוח יש גם תביעה לאחריות, אך זו מגיעה משום שהמפגש עם המוחלט מייצר דמות אדם ומנהיג שהאחר אינו זר לנפשו.

אולי כך אפשר גם להבין את תפילתו של משה בשיחתו עם יהושע בהמשך הפרשה: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה, נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר י"א כט). מי ייתן וייפתחו כולם לרוח אחרת, אל הנצחי, ומתוך כך גם אל האדם האחר שלצידם.