הספר שחזה את 7 באוקטובר, התוכחה העל-זמנית של מייסד 'דבר' ועורכו הראשון ברל כצנלסון, רוח האדם לפני ואחרי אושוויץ מפי אתי הילסום וז'אן אמרי, ציונות, מגפות וסוגה ישראלית חדשה – אלה הספרים שחברי מערכת 'דבר' ממליצים להוסיף לרשימת הקריאה בשבוע הספר העברי.

שכול וכשלון וזומבים, אמיר חרש (עם עובד, 2025)

ספר שמערבב את סופר העלייה השנייה י"ח ברנר עם אפוקליפסת זומבים, נופל תחת ההגדרה של 'קאמפ'. ובכל זאת, מי שמחפש ספר קליל או מטופש – זה לא הספר בשבילו. אמיר חרש התייחס לעניין ברצינות גמורה.

זהו ספר המקים לתחייה, תרתי משמע, את החבורה שהתבצרה ובסופו של דבר נרצחה במאורעות תרפ"א בבית האדום בין הפרדסים בפאתי תל אביב, במקום שבו שוכן כיום מרכז הנוער העובד והלומד על דרך קיבוץ גלויות. כחניך לשעבר בתנועה, זכורות לי ישיבות ופעולות שעברתי בחדר הזיכרון, כשדמויותיהם של ברנר, צבי שץ, צבי גוגיג, יוסף לואידור, יהודה ואברהם יצקר ניבטות עליי. קטעים מכתביהם מעטרים את הקירות.

הספר, שזיכה את כותבו בפרס ספיר ל-2025, כתוב כך שאמיר חרש משמש רק 'המביא לבית הדפוס' של כתב יד מסתורי שהגיע לכאורה לידיו. של ברנר – לא ברנר שלנו, אבל ברנר 'כלשהו'. והכתיבה אכן ברנרית מאוד, בשפה ובתכנים. מלאה בהתלבטות קיומית, ביקורת עצמית ולאומית, שאלות על מהות החיים – וגם על חיים ראויים, חיים שאינם חיים, חורבן, ניוון ותחייה. דברים שזומבים בהחלט יכולים להשתלב בהם, גם אם באופן מפתיע, הם עוד דרך לבחון את הגבול שבין חיים למוות, בין קיום ריק לבין חיים בעלי משמעות.

אחת הביקורות הקבועות על ז'אנר הרומנים ההיסטוריים הוא הערבוב בין בדיה למציאות – החירות שנוטל הסופר להכניס מילים בפיהם של אנשים אמיתיים שכבר אינם, או לרקום תוכן למערכות יחסים שלא היה חלק מהן ולא הכיר באמת. במובן הזה, אני חושב שחרש עלה כאן על משהו – הוא עוסק בדמויות היסטוריות שניכר שהוא אוהב ומעריך, ומכניס מילים לפיהן, אך ברור לקורא שהכול בדיה ושהצמידות לאמת ההיסטורית מוגבלת לנקודות ולאנקדוטות מסוימות, פשוט משום שמאורעות תרפ"א לא נגרמו בשל מתקפה של מתים-חיים.

בסופו של דבר, נדמה שהזומבים הם רק התירוץ. מתחת לדם ולאימה מסתתר עיסוק בשאלה הברנרית הגדולה של ה"אף על פי כן" – איך ממשיכים לחיות, ליצור ולקוות למרות הכישלונות, השכול, הייאוש והספקות. אולי משום כך, מופרך ככל שיהיה, החיבור בין ברנר לזומבים דווקא עובד.
ניצן צבי כהן

אגדת עטרה, דפנה ברשילון (התחנה, 2026)

מי העלים את עטרה שטורמן מדפי ההיסטוריה? את התעלומה הזאת מנסה לפתור שחר, מדריכה במוזיאון בעין חרוד, ברומן החדש של דפנה ברשילון, "אגדת עטרה". שחר היא לא צעירה טיפוסית של ישראל 2023, היא מתעניינת בחיי החלוצים שבנו את המדינה, שרה בקריוקי שירים של דורית ראובני והחברים שלה הם אנשים מבוגרים משולי החברה.

ברשילון כתבה דמויות מצחיקות ולא שגרתיות, קוסמטיקאית מבית שאן, מורה לנהיגה שהוא גם מנהל המוזיאון ואקדמאיות שכל עיסוקן הוא פוליטיקת זהויות וגם כתב 'דבר' אוריאל לוי. המסע של שחר לחקור את היעלמותה של שטורמן מציב מראה על מהי ישראל ואיך משכיחים בה דמויות שפחות נוח לזכור – ובאילו מניפולציות משתמשים כדי להזכיר אחרות.

הספר, שמתמקד בציונות, פמיניזם ושכול לא נופל לקלישאות, אלא דווקא מאיר נקודות שפעמים רבות אין להן מקום בספרות העברית, כי תמיד הציונות אשמה בכל הדברים הרעים, והאקדמיה ופוליטיקת הזהויות תמיד צודקות, וברשילון, באומץ, נכנסת חזיתית בהנחות המוצא האלה.

בישראל של אחרי 7 באוקטובר, לצערנו הגדול מאוד, הסיפור של עטרה שטורמן, ששכלה בעל, ילד ושני נכדים אינו חד-פעמי, אחרי שמשפחות שלמות נרצחו באכזריות. הספר נגמר ב-6 באוקטובר 2023, רגע לפני שכל העולם השתנה, והקריאה בו עם הפרספקטיבה של עטרה, ושל מה שאנחנו יודעים שקורה יום אחרי, הוא עוד אופן להעמיק ולהאמין בציונות שלנו.
טל כרמון

אל המעין, אמיר מנשהוף (בלימה, 2025)

בהערות ל״יללה״ כתב אלן גינזברג את אחת משורות השיר האהובות עליי: ״כל יום הוא נצח! כל אדם הוא מלאך!״ איני יודע אם כאשר המשורר אמיר מנשהוף כתב את השורה ״כל העולם היו לפניי מלאכים״ דווקא גינזברג ישב לו בראש, אך התחושה היא שהחומר שממנו שיריו קורצו מתבסס על אותה האתיקה – כל יום הוא נצח! כל אדם הוא מלאך!

ספרו האחרון של אמיר מנשהוף, ״אל המעין״ (בלימה, 2025), הוא מופע סוער ומקורי של פואטיקה אוהבת אדם וטבע. מצד אחד מנשהוף, שזהו ספרו החמישי, קנה את מעמדו כמשורר מוערך בעל קול ייחודי וברור, והקול נוכח בכל אחד מן השירים השזורים בספר ומחבר אותם זה לזה. מהצד השני, זוהי יצירה רב-קולית ומלאת מחוות למסורת שירית מגוונת, המשוררות והמשוררים שקדמו לו נוכחים ומגולמים בתוך השירים עצמם, כאילו הם זמרים שהתייצבו לבצע את השיר שהלחין עבורם המשורר במעין We Are the World פרטי משלו.

החל מהביטניקיות הגועשת של הפואמה המבריקה ״אל המעין״ עם השורות הרחבות והיפהפיות המושפרצות ונשפכות ממנו, דרך שורות המהדהדות משוררים כמו חלפי וזך (״איש וצערו בבוקר קם״) או זלדה (״זוהי השמש שככה / תחת ליבה כרוך / חוט בשר ישר אל שלומי״). ניתן בקלות למצוא בספר גם מטאפורות אלתרמניות עסיסיות או דהירה אל תוך חושך שמהדהדת באיכותה את פוגל, אבל הכול מצליח להסתכם ליצירה קוהרנטית ואישית מאוד שמזהה ומצביעה שיר אחר שיר על מלאכיותו של העולם ועל נצחיותו של הטבע. שיאו של הספר הוא שיר קצר המוקדש לחמוטל, אישתו של המשורר:

נעם בן דוד

לינדנברוק, ירמי פינקוס (כתר, 2026)

מיקי לוינסון זוכה בלוטו ויוצא לכבוש את העולם. עם הון חדש בכיס ותחושה שהחיים סוף-סוף נפתחים בפניו, הוא בטוח שהשמיים הם הגבול. אלא שלעולם יש תוכניות אחרות לחלוטין עבורו. לוינסון נוחת בשדה התעופה הקטן רודולף שול בלינדנברוק בדרום גרמניה, תחנת ביניים קטנה בדרך אל היעד הגדול. אך מה שאמור היה להיות עצירה קלה הופך למלכודת של בירוקרטיה וחוסר מזל: אחרי סדרה של דחיות מרגיזות, מורטות עצבים ומצטברות בטיסת ההמשך, הוא נרדם באפיסת כוחות על כורסה בטרמינל.

כשהוא מתעורר, המציאות משתנה באחת. שדה התעופה נטוש לחלוטין, האורות מעומעמים, השערים נעולים, והמקום הופך מתחנת מעבר חולפת לאזור ההתרחשות העיקרי, הכמעט סוריאליסטי, של העלילה. השדה אולי נטוש מנוסעים, אבל מיקי מגלה מהר מאוד שהוא לא לגמרי לבד בממלכת הרפאים הזו. המפגשים שלו עם הדמויות הספורות שנותרו מאחור – עובדים אבודים או תקועים כמותו, שכל אחד מהם מחזיק באובססיות ובסודות משלו – הופכים את הטרמינל לזירה של סיטואציות אבסורדיות, קפקאיות ומפתיעות. חוקי המציאות הרגילים קורסים, ובמקומם נולדת מערכת חוקים חדשה ומוזרה של הישרדות בתוך שטח הפקר. מתוך הריקנות הזו נאלץ לוינסון להתמודד לא רק עם היעדר המענה החיצוני, אלא גם עם עצמו, עם בדידותו ועם חרדותיו הקיומיות.

פחות מחמש שנים אחרי שמגפת הקורונה שיתקה את העולם, סגרה גבולות והפרידה בכוח בין תושבי מדינות שונות, ירמי פינקוס טווה סיפור מקורי ומבריק שמהדהד בעוצמה את אותה טראומה קולקטיבית של ניתוק ובידוד. פינקוס מפליא לתאר את המרחב הציבורי שהפך לשממה, ומציע לקוראים ריאליזם צורב וחד, שלפרקים ממש כואב פיזית ומעורר תחושת מחנק מוכרת. ואולם, זהו אינו רק סיפור על בדידות; דווקא מתוך הסיוט הבירוקרטי והחשיכה של הטרמינל הסגור, פינקוס מצליח להוכיח שוב את הרגישות המופלאה שלו לאנושיות. בין סדקי הקירות המנוכרים של שדה התעופה מחלחלים אט-אט גם חסד, אהבה ויופי בלתי צפוי, שמזכירים מה מחזיק בני אדם בחיים כשהעולם בחוץ עוצר מלכת.
מאור הוימן

בזכות המבוכה ובגנות הטיח, ברל כצנלסון (אופק, 2026)

ביולי 1940, בעוד צרפת כורעת תחת הבליצקריג ובישראל מתחילים להרהר באפשרות של פלישה נאצית, הגיע ברל כצנלסון לכינוס מדריכים של תנועת 'עליית הנוער'. המפגש הזה הוליד את המשפט האייקוני 'בזכות המבוכה, בגנות הטיח', שתופס הרבה מרוחו הייחודית של ברל ושל הדברים. אבל מי שניגש לטקסט המלא צפוי למצוא בו גם הצצה בלתי אמצעית לרגע היסטורי קשה ביותר בתנועה הציונות, ולהתמודדות אינטלקטואלית עמוקה ומורכבת עימו.

"לכוּלנוּ אוֹרבת הנטיה לראוֹת בּמאוֹרעוֹת עוֹלם מהרהוּרי לבּנוּ", כותב ברל לפני שהוא ניגש להפריך את הטענה שרק הימין אחראי לעליית משטר וישי בצרפת. "והאם בּקרב מעמד הפּוֹעלים הצרפתי לא היה מי שידיו עזרוּ לקרוֹע את יריעת החירוּת הצרפתית, האם לא נגלָה שם פֶּטֶניזם שמאידך גיסא?"

בחדות ובשיטתיות הוא מפרק מוסכמה אחר מוסכמה. הוא מערער על הזיהוי (המקובל בחוגיו) בין פשיזם לבורגנות ובעלי הון: "האם לא נתפּתוּ לוֹ קוֹדם כּל המוֹני פּוֹעלים, מוּבטלים, אִכּרים, פּקידים, בּעלי-מלאכה, וּמשוֹררים וסוֹפרים פּרוֹליטריים ונוֹער שוֹאף-מהפּכה?" הוא מברך על הבחירה ללמוד על תנועות במחתרת, אבל מעיר על כישלונן של מחתרות להבטיח עתיד אחר לאירופה. בפסקה אחת הוא מדבר על הסכנה שבהערצת הכוח, בפסקה שאחריה על הסכנה שבסלידה מהכוח והעדפת הרוח. הוא תוקף את ספרי הלימוד הסוציאליסטיים: "הימָצא בּהם חוּט המוֹביל בּמבוֹך האוּמלל של המאה העשׂרים, הימָצא בּהם פּירוּש והסבּר למאוֹרעוֹת הדוֹר האחרוֹן, לתבוּסת הדמוֹקרטיה, לתבוּסת הפּוֹעל, לגלגוּלי המהפּכוֹת, עד להסכּם סטאלין-היטלר?"

המהלך הביקורתי שלו מערער, לא צפוי וחסר גבולות. הוא לא זורק קרש הצלה רעיוני, או תורה לנחמה. בניגוד לשימוש המקובל במושג 'חשבון נפש', הוא לא מבקר כדי להוכיח שצדק, אלא כדי לדרוש אמת. בכך הוא לא מותיר ברירה לקורא אלא להרים עיניו מהכתוב ולחשוב בעצמו. ברל נפטר ב-1944 בעצב, באמצע מלחמת עולם ובצל פילוג מעמיק בהנהגה הציונית. מותו הותיר חלל שלא התמלא מאז לחלוטין. לתנועה הציונית קמו מאז מנהיגים, מצביאים, טכנאים והוגים. אבל יש עומק רעיוני שכדי למצוא אותו, אין מנוס מלחזור לכתביו.
טל כספין

השמיים שבתוכי, אתי הילסום (כתר, 2022)

הספר ׳השמיים שבתוכי׳ הוא יומנה האישי של אתי הילסום, צעירה יהודייה שחיה בהולנד בתקופת השואה. הוא מבוסס על רשימות שכתבה לפני שנשלחה לאושוויץ, שם נרצחה. ביומן היא מתארת לא רק את הפחד והאימה של התקופה, אלא בעיקר את מה שמתחולל בה בפנים. אתי מנסה לשמור על אמונה, אהבה, חמלה וחופש פנימי בזמן שהעולם סביבה נעשה אלים ואכזר.

תפיסת האלוהות שלה אינה מתמקדת באל שמציל מבחוץ, אלא בנוכחות פנימית שיש לטפח ולשמור עליה גם מול רוע קיצוני. בזמן אסון היא לא שואלת איפה אלוהים, אלא מבקשת לשמור על המקום האלוהי שבתוכה. ״יש בתוכי בור עמוק עמוק. ובבור הזה נמצא אלוהים. לפעמים אני מצליחה להגיע אליו, אבל לעיתים קרובות יותר הבור מכוסה באבנים".

בלי להתכוון התחלתי לקרוא את הספר ימים בודדים לפני 7 באוקטובר. זה היה בטיול בסרביה. הספר ליווה אותי לתוך עצמי ולתוך הנוף היפה שפגשתי. לא ידעתי כמה הוא יהפוך אמיתי, ולא יישאר רק דמיון רחוק. ב-7 באוקטובר הפסקתי לקרוא בו. פחדתי שיש בו משהו שמספר על ההמשך שלי ושל המדינה שלי. ניתקתי אותו ממני.

לאחרונה חזרתי אליו, עדיין לא ממקום שמביט קדימה, אלא ממבט קטן, כמעט מזערי, שמחפש משהו להיתפס בו, אבל שלא יספר לי יותר ממה שאני מוכנה לשמוע. מול הרוע והאכזריות שיש בעולם, כשאני עדיין חסרת מילים, אני מוצאת הזדהות במילים של האישה הזאת.

אני חווה את עצמי כאדם שקט, ולא פעם אני מתקשה עם התכונה הזו שלי. כשכולם צודקים, חכמים, יודעים ומדברים, קשה לא להתערער מהמחשבה שאולי הכול נסגר בתוכי ולעולם לא ייראה.

ביומן שלה אתי מזכירה לי שמול האינסוף מותר לשמור מילים, שיש שמיים בתוכי. לפעמים רק קומץ מילים מאפשר להביט במציאות הרחבה והאינסופית, במיוחד בתקופות שבהן יש רק בהלה והשתהות.

מתוך הספר: "אחר הצהריים עיינו גלסנר ואני בציורים יפניים. ופתאום ידעתי: כך אני רוצה לכתוב. לתת מרחב למילים. אני שונאת ריבוי מילים. הייתי רוצה לכתוב אך ורק מילים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה, ולא מילים שכל מטרתן להחריש את השתיקה ולנפץ אותה. המילים צריכות להדגיש את השתיקה… יהיה עליי למצוא את היחס הנכון שבין המילים לשתיקה, השתיקה שמתרחש בה יותר מאשר בכל המילים שהאדם מסוגל לקשור יחד".
בר עוז

לבו ער: מסכת חייו של יריב בן אהרון, תום נבון (הקיבוץ המאוחד, 2026)

הספר החדש 'לבו ער' הוא בו זמנית פרויקט אישי ומשותף – כמו רבים ממפעליו של גיבורו, יריב בן אהרון. המחבר ד"ר תום נבון, היסטוריון וחבר קיבוץ עירוני, הציג את טיוטות פרקי הספר ב"בית מדרש" שהיה לי הכבוד לנכוח בחלק ממפגשיו, והדיונים שעלו במפגשים מהדהדים בדפיו.

קשה לשייך את הספר לז'אנר ברור. מדובר בביוגרפיה מפורטת הכתובה בסגנון חופשי ואישי, לעיתים על סף זרם תודעה, וכוללת חלקים הגותיים-שיריים וסכסוך משפחתי כמעט מלודרמטי – אך כל זאת בהתבסס על תיעוד היסטורי, ועם הערות שוליים המפנות למקורות ראשוניים.

בן אהרון היה בין היתר מיוצרי הקובץ 'שיח לוחמים', וממובילי ההתחדשות היהודית-החילונית בכלל והקיבוצית בפרט. דמות מורכבת עולה מבין דפי הספר: אמן והוגה אינדיווידואליסט שנושא תפקידים ארגוניים-תנועתיים; מילואימניק ציוני הומניסט שנלחם ועומד על טוהר הנשק; נצר ל'משפחת אצולה' של תנועת העבודה שממשיך את דרכה וגם מורד בה, בין היתר באמצעות חיבור לדורות קודמים של המורשת היהודית; איש קיבוץ נאמן שזעק נגד ניצול העובדים החיצוניים בקיבוצו ונגד התאבנות ההנהגה הקיבוצית. הקריאה פותחת אופקי מחשבה חדשים לגבי מתחי-חיים יסודיים בישראל ובעולם: פרט וקהילה, מסורת וקדמה, שלום וביטחון.
נוי קוגמן

ברונז: פנטזיה כנענית, אמיר חרש (כתר, 2019)

איך תראה פנטזיה יהודית? כשהייתי ילד לא הפסיקה להעסיק אותי השאלה. הטריד אותי המחסור בספרים בנושא. אף שהיו פה ושם חריגים, אף אחד מהם לא הצליח לעשות את הדבר המהותי שעושה פנטזיה – להציג לך עולם לגמרי אחר, לנער אותך, לקחת אותך למסע.

ואז הגיע ברונז. במובנים מסוימים, הוא לא היה מה שרציתי. הוא היה קצת מד"ב וקצת פילוסופיה, לא פחות משהיה פנטזיה. במובנים אחרים, הוא היה הרבה יותר. באותם ימים, אמיר חרש, כותב הספר, היה בעיקר משורר לא מאוד מוכר, וחבר אגודת הכתבנים, שלימים למדתי להעריך. אבל אז, לא היו לי המון ציפיות מהספר, חוץ מהתיאבון שלי לתקופה הנשכחת ההיא בהיסטוריה. אבל כשקראתי את הספר, הופתעתי מהעוצמה.

בלי יותר מידי ספוילרים, הספר, שמתרחש בעולם פוסט-אפוקליפטי בהשראת תקופת עולמו של התנ"ך, לוקח את הקורא למסע מרתק בין ערי-מדינה ותרבויות שמרגישות מוכרות מאוד, אבל בעצם אחרות לגמרי; ובו זמנית בין אנשים עם חברה קיצונית ומוזרה, שאיכשהו עדיין מעוררים הזדהות. כל פרק בספר מספר על דמות אחרת, מחברה אחרת, והוא ייחודי ומוזר. ברונז שואב אותך לעולם אחר אבל מוכר, והוא משלב בין תחומי המדע הבדיוני והפנטזיה באופן יוצא דופן.

בחצי הראשון של הספר, שמבחוץ נראה יותר כמו פנטזיה, אנחנו במידה רבה בתעלומה: אנחנו מכירים את הסדר החברתי הקשה בעיר מדינה קדמונית, ומנסים להבין מה בעצם מציע נביא התאנה, שמנסה לשנות את העולם האכזר שבו הוא חי, ואיך לעזאזל הכול נהיה מוזר כל כך. תוך כדי תנועה, הקורא נקרע בין הצדדים בסכסוך שמרעיד את הסדר החברתי, ובכנות, לפעמים מרגיש כאב לב אמיתי על הסכנה לעולם הזר שהוא הכיר, על כל מגרעותיו. אף שהקורא יודע שהוא בעצם בעתיד, חרש מצליח לשבות אותו בעזרת עברית מיוחדת שהוא יצר לכל אחת מהתרבויות השונות, תנכ"ית אבל גם דיסטופית, ולגרום לו עצמו לפקפק שוב ושוב בתחושת הזמן שלו.

בחציו השני של הספר משתנה הפרספקטיבה, והספר לפתע מרגיש מד"בי יותר מבחוץ, אבל פנטסטי יותר מבפנים. הקורא מקבל יותר תשובות, אבל יוצא למסע אחר, רגשי יותר. יש קוראי ברונז שיגידו שהחלק הראשון עומד היטב גם בלעדיו. אחרים יגידו שהוא משלים מעגל. אני מרגיש שזזתי עם השנים מהעמדה הראשונה לכיוון עמדה קרובה יותר לשנייה. העובדה שחרש בוחר להפתיע את הקורא בפרספקטיבה חדשה לגמרי, והעובדה שהוא מצליח בכך גם כשהקורא כבר חשב שהוא מבין איפה הוא נמצא, מרשימה בפני עצמה. והטעם שמותיר הספר בסיומו משאיר את הקורא עם לא מעט מחשבות והרהורים, לפעמים אפילו כעסים. בין היתר, עולה השאלה אם הטון שבו מסתיים הסיפור הוא כוונת המשורר, או רק של התרבות המתוארת בו.

זהו ספר לא מושלם, אבל מרתק, יוצא דופן; כזה שאפשר לגלות בו דברים חדשים גם בקריאה שנייה ושלישית, ושמשאיר אותך עם תחושה עזה שהגיע לך לקרוא עוד מהעולם המופרע והמוזר הזה. כנער, משהו בזה הכעיס אותי. כאדם בוגר, אני מרגיש שבמידה רבה, ברונז מצליח בכך לתת את התשובה שלו, החלקית, לשאלה שהעסיקה אותי אז.

איך נראית פנטזיה יהודית? רבת פנים, רבת שפות, וכוונתה מסתורית. מומלץ בחום למי שאוהב עברית, פנטזיה, תרבות ומה שביניהן.
אמיתי פרץ

מעבר לאשמה ולכפרה, ז'אן אמרי (עם עובד, 2000)

"באושוויץ הרוח לא הועילה כלום, או כמעט לא כלום… היא עזבה אותנו לנפשנו. שוב ושוב חמקה מאתנו ברגעים שעל הפרק עמדו הדברים שלפנים קראנו להם מוחלטים" (מתוך הספר)

כיצד יכול לשרוד אינטלקטואל שאינו מאמין באלוהים, באידאולוגיה פוליטית או חברתית או בכל גורם טרנסצנדנטי אחר, בעולם של רוע קיצוני בלתי ניתן לתפיסה שבו כל הערכים שבהם בחר להאמין – ערך החיים, התבונה והמוסר האנושי – חסרי תועלת ברמה הקיומית?

ב-7 באוקטובר הרגשתי שכך נראה העולם. באופן טבעי, חזרתי לספר הראשון שקראתי בחיי, שחקר את אותה תהייה בדיוק, וסיפק לי בכך את ההקלה בידיעה שאפשר לשרוד גם אחרי שהרוח נשברת.

"מעֵבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה" שכתב ב-1964 ז'אן אָמֶרִי, שם העט של הנס חיים מאייר, עיתונאי, סופר ומסאי יהודי-אוסטרי ניצול שואה ששרד בין היתר את אושוויץ, אינו ספר קל או מהנה לקריאה; אך חשוב מאין כמוהו עבור כל מי שמצא את עצמו במקום ששפה ולוגוס אנושיים לא מסוגלים להתקיים.

בחמש המסות בספר בוחן אמרי את ניסיון חייו במלחמת העולם השנייה ובשואה, ומנסה להתמודד עם התבוסה שגרמו הזוועות שחווה לרוח האנושית ולו כאינטלקטואל אירופאי ויהודי.

אמרי פורש בספר את הסיבות לכך שנאלץ לבחון מחדש באופן רדיקלי את האנושיות, את המוסר ואת הערכים שלאורם גדל, דרך כור ההיתוך של אושוויץ, שכל תפקידו למחוק כל זכר לרוח ולנפש האדם. והמסקנה הנוראית מכול לדידו: סבל קיצוני מסיר את האשליה של כבוד אנושי טבוע – וחושף את השאיפות האינטלקטואליות המסורתיות כחסרות אונים מול הרוע המוחלט.

מול אותו רוע הקיצוני, הרוח האנושית ההומניסטית שרואה ב'טוב אוניברסלי' ערך עליון והדרך היחידה לשמור על כבוד האדם, שוויון וחירות, נוחלת תבוסה; האמונה בערך החיים, התבונה, והמוסר האנושי, והחתירה לשיפור מצב האדם והחברה באמצעות השכלה, מדע ותרבות – מתרסקות לרסיסים קטנטנים.

באומץ רב הוא מנסה בכתביו להתמודד עם התבוסה, אך נאלץ להודות בעליבותה ומוגבלותה של הרוח האנושית מול המציאות: "המעונה אינו חדל עוד להתפלא על כך שכל מה שהאדם מכנה אצל עצמו – כל איש לפי נטיות לבו – נפש, רוח, תודעה או זהות, הופך ללא-כלום כשמפרקי הכתף מתפקקים ומתפצחים. זה שהחיים הם דבר שביר, את האמת הנדושה הזאת ידע תמיד… אבל שאת האדם החי אפשר להפוך עד כדי כך לבשָר ולתיתו כך אט־אט טרף למוות בעודו בחיים, זאת גילה רק כשעונה" (מתוך הספר).

באופן טרגי, אחת התובנות המעניינות שעולות מספר שמגולל אירועים מלפני עשרות שנים, הפכה לרלוונטית שוב בסיפורי החטופים ומשפחותיהם המיוסרות שנותרו מאחור. מפיהם שמענו כיצד האמונה הדתית של חלקם  – ללא קשר לדרגות עוצמתה – סייעה להם להתמודד עם מציאות שבה אין לאנושיות מקום ולהיגיון אין משמעות. באושוויץ הבין גם אמרי שהיכולת של אדם מאמין לשים את מבטחו בגורם חיצוני לו, שאותו הוא מקבל ללא עוררין, היא כלי רב-עוצמה שמסוגל לשמור אפילו לשמור על החיים.

"בתנאים שמאתגרים את הדמיון: הקתולים קיימו מיסה, יהודים אורתודוקסים צמו ביום הכפרה, המרקסיסטים התעקשו שברית המועצות תנצח וחייבת לנצח", כתב. היכולת לשאוב כוח מהאמונה, תהא אשר תהא, התגלתה כ'עזרה שאין לה תחליף' במחנה. מצד שני, חוסר היכולת של האינטלקטואל להפסיק לשאול למה הפכה מעמוד תווך לסכנה קיומית.

באוקטובר 1978 סיים אמרי את חייו בנטילת מנת יתר של כדורי שינה. אך הקורא אינו נותר עם תחושת ייאוש או עם המסקנה שהעולם הזה, הווה אומר החברה האנושית, בלתי נסבל ומוטב לפרוש ממנו. משום שהיה זה אמרי, האינטלקטואל השבור, שאחרי המלחמה מצא כוח למתוח ביקורת חשובה ומוצדקת על המערב ועל נכונותו לבגוד בערכיו, במסורת צלם האל באדם ובאתיקה שנובעת ממנה. ממעמקי הטראומה, הוא לא ויתר על הניסיון לקבל בחזרה את הכבוד האנושי שנרמס באמצעות תביעתו המוסרית מהחברה ומהמענים להכיר באחריותם, בלי לאפשר להם לרגע נתיב מפלט.
טלי גולדשטין

צופן נתניהו, מזל מועלם (כנרת זמורה דביר, 2022)

בשיחה שניהלתי עם חבר מרכז הליכוד מוטי אוחנה, די מהר עלה שמה של מזל מועלם. במקרה, הספר שלה, 'צופן נתניהו', היה בתיק שלי ושלפתי אותו החוצה בגאווה. "אין מתחתיה ואין מעליה" פסק אוחנה. מועלם, שמלקרוא בספרה אי אפשר להגיד עליה שהיא אוהדת מושבעת של נתניהו או מפלגתו, בלשון המעטה, נחשבת בעיני אוחנה כאוטוריטה לנתניהו ולליכוד. ובצדק.

ספרה של מועלם הולך כל הדרך מסבו של ראש הממשלה, העסקן הציוני הרב נתן מיליקובסקי, דרך מעללי אביו בימין המוקצה של מדינת תנועת העבודה ועד לפרטים הכי קטנים בביוגרפיה של הפוליטיקאי הכי חשוב בדורנו. מי ידע שהיה זה בכלל יוני שהלך אחרי אחיו הצעיר לסיירת מטכ"ל? או שלמרות כל הדברים שנכתבו בעניין – נתניהו שומר על קשר קרוב עם בתו הבכורה עד היום, ובמשך כל ילדותה ונעוריה הקדיש לה אלפי שעות אבהות, בהסתרה, בין שלל ריצותיו בין תפקידים בכירים באו"ם, חברות ייעוץ וכיבוש הליכוד, שהיה רחוק מאוד מלרצות את נתניהו. בפואטיות אך לא בפומפוזיות, בדייקנות הפרטים הקטנים והתהיות הגדולות, מועלם מתארת אדם מלא סתירות, סערות וכוחות מנוגדים שמפעילים אותו. בכל פעם מחדש מצליחה לשבור סטיגמה או קיבעון. לא מרפה לרגע מלנסות לשבור מה שנתפס כאמיתות שאין בלתן לגבי האיש שנראה שיודעים עליו הכול, אך כפי שהיא עצמה כותבת – גם צילו לא מכיר אותו עד הסוף.

עוצמת כתיבתה של מועלם, שבה חייו של נתניהו, הימין והמדינה מוצגים כמו סרט אקשן עם מאות עליות וירידות, נשענים קודם כול על איכות החומרים – בראש ובראשונה מאות שעות שיחה אישיות עם האיש וראיונות עם מאות עוזרים, חברים, דוברים, שותפים ואויבים לאורך 70 שנה. דרכם היא מתעכבת על כל הצלחה שהשיג במוסר עבודה קיצוני, תעלולים ורמיות שאינם יודעים גבולות. מכל כישלון שנראה שישלח אותו לתהומות הנשייה, עלה כעוף החול. שוב ושוב ושוב.

אך לצד המקצועיות, מה שהופך את הספר הזה למצוין הוא מועלם עצמה. היא מסקרת אותו מאז היותה מעריצה צעירה במגדל העמק בסוף שנות ה-80, עד ההסתכלות הבוגרת והמורכבת שלה כיום. לעולם לא בבוז, טינה רוע – בהערכה רבה למכונה הפוליטית ולמנהיג הלאומי שכנראה אין שני לו בזירה כיום, ובביקורת בלתי מתפשרת על מה שהוא, מה שהוא עשה ומה שהוא ממשיך לעשות.
דוד טברסקי

פנטזיה ישראלית

סוגת הפנטזיה צוברת תאוצה בספרות הישראלית בשנים האחרונות. הספרים מקרבים בין מוטיבים מעולם הפנטזיה, כמו קסם או יצורים קסומים, לבין מוטיבים יהודיים וישראליים שקשורים למסורת היהודית ולחברה הישראלית. שני ספרים שממחישים את החיבור הזה היטב הם "חרשתא" של יהודית קגן (שתים, 2024) ו"שומרי הערים" של רותם ברוכין (כנרת זמורה דביר, 2022).

אחת ההבנות שנופלות ב"חרשתא" היא שכל המושגים של העל-טבעי בתרבות הפופולרית לקוחים מהנצרות. ההבנה הזאת מתגלה לאחר שלאורך כל הספר ההגדרה של מיהו שד והיחס בין עולמנו לעולם השדים שונים לחלוטין ממה שמוכר בסרטים ובספרים השונים, משום שהיא מבוססת על מסורת יהודית, שבה שדים עושים דברים רעים לבני אדם, אך לצד זאת מקיימים מצוות. כך למשל מתוארות הלוויה ושבעה יהודיות לחלוטין.

ב"שומרי הערים" הקשר הוא שונה: תפקידו של הגיבור הוא לשמור על היישובים בישראל, וכך לאורך הספר מתגלה האופי השונה של יישובים בארץ – ערים, קיבוצים ומושבים, דרך דמויות המגלמות אותם וההיסטוריה של ישראל. הספרים כתובים נהדר עם תפניות חדות ונקראים בנשימה עצורה.
מיכל מרנץ

צבא ההייטק וצבא הפרשים, גיא חזות (מערכות, 2024)

תא"ל במיל' גיא חזות השתחרר מצה"ל בקיץ 2023. הוא בדיוק סיים לכתוב את הספר הראשון שלו ולא הפסיק להטריד את הפיקוד הבכיר בצה"ל בשאלה: האם צה"ל ערוך למלחמה שתבוא עוד רגע? אחרי סיורים ופגישות שקיים בגזרות הצפון והדרום, הוא נפגש עם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף אבי גיל, והטיח בפניו את הממצאים הקשים שאומרים שהצבא אינו מוכן למתקפה. גיל הסכים איתו והציג מסקנות קשות אף יותר. הם סיכמו על הקמת "צוות אדום" שיאתגר את התפיסות הקיימות ויביא להכנה טובה יותר של צה"ל. השיחה התקיימה בצוהרי 6 באוקטובר, 2023.

בבוקר שלמוחרת, הספר שכתב חזות הפך לנבואה שהגשימה את עצמה. לא רק בשאלת ההתרעה על מלחמה בעזה, אלא גם על שורת הנושאים החשובים והכואבים שחזות מדבר עליהם בספרו: קיומם של שני צבאות שונים שמנציחים את הפערים בין חלקי האוכלוסייה. תושבי המרכז מתגייסים לצבא ההייטק – 8200, חיל האוויר, יחידות סייבר ועוד, בזמן שתושבי הפריפריה הולכים לצבא הפרשים – גדודי החי"ר, השריון, ההנדסה, התותחנים והחימוש, שמהווים את רוב הכוח הסדיר בצה"ל.

חזות מדבר על דמות המפקד, על המשפטיזציה של צה"ל, על הפוליטיקה שחדרה עמוק לפיקוד הבכיר, על אופן הלחימה של צה"ל ועל כמה וכמה סיפורים ששופכים אור על מה שלרוב נותר בצללים, כולל סיפורים על יאיר גולן ורומן גופמן, שהיו תמימי דעים בנוגע להפעלת כוחות היבשה.

הספר, שכבר הפך לרב-מכר, הוא קריאת חובה לכל מי שרוצה להבין איך פועל צה"ל מלמטה למעלה, על הבעיות שבו ועל הדברים הטובים שבו, ועל התיקונים שהציע חזות, שחלקם גם תוקנו במהלך המלחמה הארוכה בתולדות ישראל.
אור גואטה

פילוסופים ואנשי תיאטרון, פרדי רוקם (מוסד ביאליק, 2022)

מה קורה כשפילוסופים ואנשי תיאטרון נפגשים, מתווכחים, מתכתבים וחושבים יחד על החיים ועל האומנות? בספרו של פרדי רוקם המפגשים האלה נפרשים על פני קשת רחבה ומפתיעה: מהתחרות בין סוקרטס, אגאתון ואריסטופנס ב"המשתה", דרך המלט הקרוע בין הפילוסוף לאיש התיאטרון שבו, ועד ההתכתבות הסוערת בין ניטשה לסטרינדברג והשיחה בין וולטר בנימין לברטולט ברכט על קפקא. מתוך ארבעת המפגשים האלה בונה רוקם דיון רחב על המתח, הקרבה וחציית הגבולות בין הפילוסופיה לתיאטרון.

זה אחד הספרים המפתיעים, המגוונים והלא מובנים מאליהם שקראתי, והוא מעורר מחשבה מהעמוד הראשון. הופתעתי מכמה הוא סחף אותי, מכמה שכל פרק בו לקח אותי למקום אחר, ומכמה שהמפגש בין רעיונות מופשטים לבין אנשים, מחזות ורגעים ממשיים נעשה בו חי ומרתק. רוקם כותב על רעיונות מורכבים בלי לנתק אותם מבני האדם שחושבים, יוצרים, מדברים ומתעמתים זה עם זה.

זהו ספר תובעני, אבל הוא אף פעם לא נשאר סגור בתוך התאוריה: הוא פותח צוהר לעושר עצום של מחשבה, יצירה, היסטוריה ושיחה אנושית, ומזמין לחשוב מחדש על תיאטרון, על פילוסופיה ועל האופן שבו בני אדם מנסים להבין את החיים ואת עצמם. מבחינתי, זו קריאה שמרחיבה את העולם.
יונתן אטלס