בקצהו של עמק מדברי בדרום־מזרח השומרון, מרחק כחצי שעה נסיעה רצופת טלטלות מהיישוב הסמוך – מושב בקעות, שוכן מאהל קטן. יש בו חמישה אוהלי שינה, שני אוהלי מרעה ואוהל גדול להתכנסות. במרכז המאהל, תחת כיפת השמיים, מיטות קרשים ומזרן. בשוליו מיכלית חלודה למי שתייה ורחצה, ולידה מקלחת מאולתרת. זה כמעט כל רכושה של משפחת אבו כבאש, המתגוררת בוואדי חומסה — מרחב מדברי רחב ודל באנשים, שעל אדמתו היא רועה, לטענתה, כבר לפחות עשרים שנה.

כשני קילומטר משם בקו אווירי עומדים שלושה קרוואנים, ומעליהם מתנוסס דגל ישראל. בחודש מרץ האחרון, לצלילי נביחות כלבים, פשטה על המאהל בחומסה כנופיה שהגיעה מכיוון הקראוונים.

הפרעות, שכללו לפי עדויות תקיפה מינית ומכות בפניהם של ילדים, הביאו לוואדי הקטן כלי תקשורת רבים מהעולם. במשפחה משוכנעים שאם הלילה היה מסתיים "רק" ברצח של אחד מהגברים – לאיש לא היה אכפת. כ-100 תקריות נוספות רק באותו החודש, בהן נהרגו לפחות שישה פלסטינים, מראות שיש בסיס לדבריהם.

הצבא והמשטרה משקיפים מסביב לשעון על חומסה, ממספר בסיסים הממוקמים באזור, ולמרות זאת, לקח להם כשעה וחצי להגיע, לטענת בני המשפחה. משטרת ש"י פתחה בחקירה, ובניגוד למקרים אחרים היו עצורים, אך טרם הוגש כתב אישום. עדר ענק של מאות כבשים, שרועה על פני אחד השטחים המצולמים והמתועדים בישראל, טרם אותר.

את ההיכרות עם סיפורה של משפחת אבו כבאש, ועם עוד עשרות מקרים דומים במרכז השומרון, עורך אלוף במיל' יעקב אור (מנדי). הוא מזמין עיתונאים, פעילים חברתיים וסתם ישראלים, שיוכלו לראות בעצמם את המתרחש באזור. אור, שבעבר כיהן כמפקד אוגדת עזה וכמבקר מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה, מקיים בתקופה האחרונה את הסיורים הללו מדי שבוע, כדי לשבור את חומת הזרות. להראות שלמרות הנוהג לייחס את התקריות לקבוצות שוליים ולקיצוניות דתית – גם לריבונות הישראלית, בנוכחותה ובהיעדרה, יש תפקיד מרכזי.

עוד דונם ועוד כבשה

כדי להיווכח בכך, אנחנו נוסעים צפונה כרבע שעה. מחומסה לכיוון דאדיה, מאהל בדואי הצמוד למושב רעי, שבו חיה משפחת בשאראת. שם, קרוב יותר לכביש, כל יום הוא יום העצמאות: דגלי ישראל מסודרים בשורות ובמעגלים, ברווחים סימטריים לצדם של שבילים לא סלולים המפרידים בין המאהל לקרוואנים הישראלים שממולו. בניגוד לחומסה, הנמצאת עמוק יותר במרחב המדברי, כאן החווה הישראלית (הלא חוקית, בינתיים) יושבת בכוונה צמוד לבדואים.

מי שאחראי למפעל הדגלים הענק הזה הוא איל שפיגל, תושב אריאל בן 19 ותלמיד ישיבת אביתר. בכתבה מצולמת ב'כאן' טען שפיגל ש"אין שום הבדל בין לתל-אביב לפה", ואמר שמטרת העל של הפרויקט היא להגביר את תחושת הנוחות של נוסעי הכבישים ביו"ש, "למען ידעו וייראו – שיבינו למי הארץ הזו שייכת".

אלא שבדאדיה הדגלים אינם פונים רק לנוסעי הכביש – הם מקיפים את המרחב שבו רועה משפחת בשאראת. בני המשפחה, שלטענתם מתגוררים ורועים באזור עשרות שנים, אומרים שאם הכבשים שלהם נכנסים בטעות לאחד השטחים המסומנים בדגלים, דיירי הקרוואנים מתקשרים לצבא וכוח מגיע בתוך דקות. לדבריהם, האירועים הללו מסתיימים לא פעם בעיכוב, במעצר או באלימות.

כך, עוד דונם ועוד כבשה, קהילות רועים פלסטיניות נדחקות בהדרגה מהמרחבים שבהם חיו ורעו אל שולי הערים והכפרים הפלסטיניים בשטחי A ו-B, שם הן מוגנות יחסית מתקיפות מצד ישראלים. על פי נתוני האו"ם, כ־30 אלף פלסטינים נדחקו בשנים האחרונות מבתיהם בגדה המערבית.

הבעיה היא לא מחסור באדמה. על שטחי המריבה העצומים ניתן היה לבנות ערים שלמות, ליהודים ולערבים, ביחד או בנפרד. בפועל האלימות הישירה והיזומה נגד קהילות רועים הפכה לכלי משמעותי בשירות מדינת ישראל למאבק על שטחי C. זאת למרות שהצבא מגדיר אותה, לפחות בחלקה, כטרור וקורא לחייליו לפעול נגדה, וגם אנשי ימין ומתנחלים החלו בחודשים האחרונים לגנות אותה יותר ויותר.

דגלי ישראל שמופיעים שוב ושוב במרחבי האלימות הללו ממחישים שלפני שהעוול הזה הוא דתי או מגזרי, הוא לאומי. אזרחים ישראלים פוגעים באנשים חסרי הגנה בשטח הנתון לשליטה ישראלית, תחת סמלי המדינה, סמוך לכוחות הביטחון ולפעמים אף בהשתתפותם הפעילה. הם עושים זאת לא רק בגלל פרשנותם לתורה ולמצוות, אלא גם משום שהמנגנון המדינתי מאפשר, בנוכחותו ובהיעדרו, את התנאים לכך.

"יש חוק, ויש מה שקורה בפועל"

יש לומר: בניגוד למה שיכול להצטייר מרחוק, מספרם של מחוללי האלימות הזו אינו גדול. ברוב חוות הקרוואנים שמוצגות בסיור של האלוף אור, יש שניים עד ארבעה מבנים בלבד, שבהם מתגוררים בודדים, או לכל היותר עשרות. בצבא מעריכים שמספרם של כלל הפורעים ביהודה ושומרון הוא אלף איש לכל היותר. אם ההערכה הזו נכונה, זה רק מחדד את הכשל.

לפי נתוני צה"ל והמשטרה, במהלך 2024–2025 נרשמו כ־1,550 תקריות פשיעה לאומנית, כ־200 מהן הוגדרו חמורות. מדובר בעבריינות שמספר מחולליה קטן יחסית, אך נזקיה עצומים ובעלי השפעה על כלל החברה הישראלית. במאמץ משולב סביר של הצבא, המשטרה, הרווחה ורשויות אזרחיות נוספות, המצב הזה יכול היה להיות מטופל מזמן. 

רוב הישראלים, בלי קשר לעמדתם על מפעל ההתנחלויות או על עתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא היו מוכנים לקבל רמת אלימות כזאת ביישובם. לא רק מסיבות מוסריות, אלא גם מסיבות מעשיות: אלימות שלא מטופלת אינה נשארת במקום אחד.

על פי הדין החל באזור, ישראל אחראית לביטחונם של כלל התושבים בשטחי C. לרוע המזל האחריות הזו כמעט לא ממומשת, כפי שחווה על בשרו מועתסם עודה מהכפר קוסרה. על פי תחקיר 'זמן אמת' ששודר בשבוע שעבר ב'כאן', בנו של מועסתם, אמיר עודה, נורה למוות בחודש מרץ בידי ישראלי במדים ובנשק צה״לי, במהלך פשיטה אלימה על הכפר. מועתסם עצמו נפצע קשה בתקיפה בסכינים. בעדות שנתן לתחקיר סיפר מועתסם כי התקשר כמה פעמים למשטרה עוד לפני שהתקיפה החלה, משום שהרגיש שמשהו רע עומד לקרות, והם “אמרו שבדרך, בדרך, אבל אף אחד לא בא”.

באופן אירוני, את התשובה התמציתית ביותר לסיבת המתקפות על משפחת עודה, בשאראת, אבו כבאש ואלפים נוספים, מספקת דווקא רבקה לפאיר, תושבת חוות 'שומרי העמק' שבמרחב שילה. "יש חוק, ויש את מה שקורה בפועל", אמרה לפאיר באותו תחקיר של 'זמן אמת'. היא ניסתה להכשיר בכך את האלימות היזומה, להציגה כפעולת מנע שמציעה מענה ביטחוני בהיעדר נוכחות צבאית. אבל בדבר אחד היא צודקת: את הדגלים, הכבישים, הנשקים והמדים – ישראלים כבר הביאו למרחבים האלו. עכשיו הגיע הזמן שהם יביאו את החוק.