"וּמֹשֶׁה הִכָּה עַל צוּר / בַּמַּטֶּה הִכָּה עַל סֶלַע / בַּמַּטֶּה הִכָּה עַל סֶלַע / וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם": את מילות השיר האלמותי 'הפלא ופלא' של המשורר יעקב דוד קמזון שרו דורות של ילדים ומבוגרים מאז שפורסם באפריל 1947 ב'דבר לילדים' (נקודות בונוס למי שחזר בליבו על המילים 'סלע' ו'מים' כשקרא את הפזמון). סיפורו של השיר פתלתל ורב משמעות, וניתן לקרוא עליו בהרחבה בבלוג 'הספרנים' של הספרייה הלאומית. בתמצית, המשורר קושר בין תלאות עם ישראל במדבר וגאולתו, לקוממיות ישראל בעת החדשה ולתהליכים ההיסטוריים של שואה ותקומה.

קמזון משתמש במקרא ובמספר מדרשים מאוחרים יותר כדי לתאר את כיצד משה מוציא מהסלע מים, ומביא אליו גדי קטן ומשקה אותו דבש, והגדי מתחזק ומנגח 70 זאבים שבאים לטרפו, ועובר באש ובמים. כשמשה מכה בסלע עם ישראל לא רק ניצל מיובש המדבר, אלא גם מתחזק להילחם באויבים אינספור ולעבור תלאות כדי להגיע לארץ המובטחת.

המשורר, ששכל את רוב משפחתו בשואה, כותב את שיר הילדים הפדגוגי הזה כשנתיים לאחר תום המלחמה כדי לגדל דור גאה, אקטיבי, המוכן להילחם על עמו ועל זכות קיומו. עם זאת, משה לא מכה בסלע פעם אחת בנדודי עם ישראל במדבר, כי אם פעמיים – ויש הבדל גדול בין שני המקרים.

הפעם הראשונה, שככל הנראה היא זו שמהוללת בשיר, התרחשה זמן קצר לאחר יציאת עם ישראל ממצרים. זה קרה בימים הראשונים לאחר חציית ים סוף, לאחר פרקים שנדמה שאינם עוסקים בדבר מלבד צמא ורעב. ברפידים, צועק משה לאל ומבקש את עזרתו וזה עונה לו: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם" (שמות י"ז ו). משה עושה כך, ואכן, מים יוצאים מהצור והעם מרווה את צימאונו.

לבד במדבר

הסיפור המאוחר יותר של הכאת הסלע, התופס חלק מרכזי בפרשת חוקת, הוא דווקא קשה וכואב. הוא מתחיל באופן טראגי ומשם רק מידרדר. בני ישראל מגיעים לקדש שבמדבר צין, ושם מתה מרים, אחותו הגדולה של משה, שהשגיחה עליו מאז שהיה תינוק והונח בתיבה על היאור. מיד אחרי מותה נכתב: "וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן" (במדבר כ' ב). למשה אין שהות להתאבל, כי הוא נדרש מיד לדאוג לצרכי העם.

העם מאשים את מנהיגיו, לא בפעם הראשונה, על שהוציאו אותם ממצרים כדי שימותו במדבר, ומשה ואהרן מגיעים לפתח אוהל מועד ונופלים על פניהם. ה' מעניק למשה את הפתרון לבעיה: "קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם" (במדבר כ' ח).

משה לוקח את המטה ואוסף את העם, כפי שצווה. הוא מכה בסלע ויוצאים ממנו מים רבים, העדה כולה שותה ובא לציון גואל. האמנם? המשבר הרגעי אכן נפתר, בני ישראל הרוו את צימאונם וגם תלונותיהם שככו: חיים בתקופה של נס. אך מיד לאחר מכן, אומר האל למשה ואהרן: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ' יב).

אחרי שהוציאו את עם ישראל ממצרים והנהיגו אותו לאורך עשרות שנים במדבר, אחרי ניסים ונפלאות כמו המכות וחציית ים סוף, אחרי מעמד הר סיני וההתמודדות עם חטא העגל, אחרי משברים אינספור: האל מחליט להעניש את משה ואהרן ולאסור עליהם את הכניסה לארץ, בגלל חוסר האמונה שלהם במקרה הספציפי הזה.

אם המצב לא היה קשה דיו, אהרן נשבר מהגזירה ומת: "יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל-עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (במדבר כ' כד). הכהן הגדול שלא פצה את פיו כששניים מבניו נשרפו באש האלוהים, פשוט מת למשמע הבשורה שלא ייכנס לארץ המובטחת. משה, מצידו, שוכל את שני אחיו כמעט במקביל ונשאר לבד במדבר, עם הידיעה שנמנע ממנו השכר האולטימטיבי על שנות מסירותו – חיים בארצם של אברהם, יצחק ויעקב.

מי שמאמין לא מפחד

פרשנים רבים ניסו לענות על השאלה: מה היה חטאם של משה ואהרן ומדוע הוא הצדיק עונש חמור כל כך? הרי על פניו, הם הגיעו לאוהל מועד כמו פעמים רבות לפני כן וביקשו את עזרתו של ה', שנתן את הנחיותיו והציל את המצב. במובן זה, איך הסיפור שונה מהסיפור הקודם בספר שמות, שגם הוא כלל צמא, תפילה לאל, הנחייה אלוהית, מכה בסלע ומים.

על פניו, התשובה יכולה להיות פשוטה: האל מאשים את משה ואהרן בחוסר אמונה. אמונה היא עניין שבלב, ולכן גם אם המעשים ייראו אותו הדבר, החטא יכול להיות פנימי. ניתן להזכיר פה את ספרו המופתי של רבי בחיי אבן פקודה, 'תורת חובות הלבבות', המציע הבחנה בין "חובות האיברים" כלומר מצוות הנוגעות למעשים, לבין "חובות הלב" הנוגעות לתחושה פנימית, לאמונה ולתביעה מוסרית.

מקריאת פשט הפסוקים ניתן לזהות כמה רמזים לבעיית האמונה שעבורה נענשים משה ואהרן. כך לדוגמה, ישנם פרשנים, בהם גם מפרשים מאוחרים ופחות קונבנציונליים כגון משה מנדלסון, שפירשו שמשה ואהרן חטאו בעצם זה שרצו לאוהל מועד למשמע תלונות העם. עצם המחשבה שלולא יבקשו מהאל שיצילם, הוא ייתן לעם ישראל למות בצמא במדבר, היא ביטוי של חוסר אמונה בה', בבריתו ובהבטחתו להביאם לארץ.

פירוש נוסף, המובא בין היתר אצל רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), נוגע לעובדה שבספר במדבר נכתב כי משה הכה בסלע פעמיים ורק אז יצאו מים. אפשר לדמיין את משה, עומד מול הקהל הכועס: הוא מכה על הסלע פעם אחד ודבר אינו קורה. בטקסט המקראי מתוארות פשוט שתי מכות, אך הרמב"ן מסביר כי משה לא הסתפק במכה אחת, וחשש כי האל לא יקיים את דבריו ולכן הכה שוב. כאן, לדידו, מתבטאת חוסר האמונה.

מכות במקום דיבורים

דווקא משום שסיבת העונש איננה ברורה לחלוטין, רבו מאוד ההסברים. פרשן המקרא שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) מצא לא פחות מ-13 פרשנויות שונות לחטא ועונשו, וקוראים מאוחרים יותר נמנעו לעיתים מלהוסיף פירושים נוספים כדי לא להעמיס עוד חטאים על דמותו של משה.

בין הנימוקים השונים לגזר דינו של משה, ישנו פירוש אחד בולט וחשוב, המובא על ידי גדול פרשני המקרא – רש"י. הוא מסביר כי משה ממרה את פיו של האל באופן מפורש. כדרכו של רש"י הוא מפנה אותנו אל פשט הטקסט, ומסביר כי האל שולח את משה לדבר עם הסלע, ומשה מכה אותו.

אין זה עניין של מה בכך. אמנם השיטה של הכאת הסלע עבדה עוד בתחילת דרכם של בני ישראל במדבר. אך זו איננה הוראת האל. בכך שמשה בחר להכות את הסלע, מסביר רש"י, הוא מביע חוסר אמונה בהוראות האל וביכולת להוציא את המים מהאבן באמצעות מילים.

רבי יוסף אלבו מסביר: "וסיבת החטא היה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו המים ע"י הכאה, גם בפעם הזאת לא יצאו אלא על ידי הכאה. וה' צבאות לא כן יעץ, שבפעם הראשונה עדיין לא נתנה התורה ולא היה הטבע משועבד לישראל כל כך, אבל עכשיו בשנת הארבעים, ראויים הם שיעשה להם נס, ושייכנע הטבע מפניהם בדיבורו של משה בלבד". ניתן להביט על חטאו של משה ככישלון להעביר את עם ישראל לשלב גבוה ומפותח יותר באמונה. במקום נס של ניפוץ סלעים, המחובר להפעלת כוח פיזי, מוצע נס שהוא אולי גדול יותר, ובוודאי עדין יותר: נס של מילים שמתגשמות.

מגבלות הכוח

ייתכן כי בפסוקים יש גם מסר יותר כללי, המורה על עדיפות הדיבור על המלחמה. האל מורה למשה לדבר, והוא בוחר באלימות. הוא אבל על אחותו, הוא נתון ללחצים ופחדים מהעם שמתקהל סביבו, הוא שחוק מקריאות תגר חוזרות ונשנות על מנהיגותו ומחוסר האמונה של העם, הוא וודאי צמא בעצמו. אז הוא מחליט להכות בסלע, שכן דרך הכוח הוכחה בעבר. קשה לשפוט את משה האנושי, אך משה שליח האל לא עשה כדברי ה' – הוא לא דיבר.

סימוכין נוספים לגישה זו של המקרא אפשר למצוא בפסוק שמגיע מיד אחרי עונשם של משה ואהרן: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ" (במדבר כ' י"ד). בני ישראל צריכים לעבור במסעם דרך ארץ אדום ומשה שולח שליחים למלך אדום לבקש ממנו לעבור בארצו. המילים "אחיך ישראל" מעידים על ניסיון ליצור קרבה. המלך מסרב ומאיים לשלוח את צבאו, ומשה מחליט לעקוף את ארץ אדום במחיר של מאמץ וזמן יקר.

בהמשך הפרשה עוד יילחמו ישראל בעמים אחרים ואף יהרגו רבים מהם. אך מיד לאחר חטאו של משה הוא זהיר יותר, ומבין כי עליו למצות את דרך הדיבור בטרם יכה.