המציאות שהדו"ח האחרון של מבקר המדינה מציב מולנו קשה לעיכול: תארו לכם אדם מבוגר שיושב בביתו יום אחרי יום, בלי צלצול טלפון, בלי דפיקה בדלת, בלי שמישהו בכלל יודע שהוא לבד. לא מדובר בתרחיש דמיוני אלא במאות אלפי קשישים בודדים – והנתון המדאיג הזה לא זכה לשום כותרת.

דו"ח המבקר שפורסם השבוע הספיק להצית דיון ציבורי על הגירעון שמאיים על הביטוח הלאומי, על המחסור ברופאים גריאטריים ועל היעדר ההיערכות להזדקנות האוכלוסייה. אלה נושאים חשובים, אולי אפילו בוערים. אבל בתוך כל הרעש הזה מסתתר ממצא שקט אחד, ודווקא משום כך, מטריד הרבה יותר.

לפי נתוני הלמ"ס, אחד מכל ארבעה אזרחים ותיקים בישראל מרגיש בודד. על פי 'סקר בריאות, הזדקנות ופרישה באירופה' (SHARE), פרויקט כלל-אירופי וישראלי שכולל 28 מדינות וחוקר את ההזדקנות הדמוגרפית, הנתון מטפס ל-31%. זה שיעור גבוה בהרבה ממדינות כמו דנמרק (12%), שווייץ (19%) ואוסטריה (20%). אבל המספר הזה, חמור ככל שיהיה, אינו הבעיה המרכזית. הבעיה האמיתית היא שהבדידות שלהם שקטה כל כך, עד שהמדינה לא מבחינה בהם.

אין תוכנית סדורה

מבקר המדינה מצא כי משרד הרווחה, הביטוח הלאומי והמשרד לשוויון חברתי הצליחו לאתר רק כשבעים אלף אזרחים ותיקים בודדים, 18% בלבד מכל מי שמדווחים על בדידות. המשמעות פשוטה וקשה: מאות אלפי בני אדם חיים בינינו, בודדים ושקופים.

כשמתבוננים באוכלוסיות הפגיעות ביותר, התמונה נעשית קודרת עוד יותר. בקרב אזרחים ותיקים עריריים, אלה שאין להם אפילו בן משפחה אחד, אותרו רק כ-70%. ובחברה הערבית, שבה 53% מהאזרחים הוותיקים מדווחים על בדידות, המדינה הצליחה לאתר רק 8% . זהו פער שאי אפשר להסביר רק בהיעדר משאבים – זהו פער של מדיניות.

כי בישראל של 2026 אין גוף אחד שאחראי על איתור בדידות. אין יעד לאומי לצמצומה. אין תוכנית סדורה להתמודדות עם אחת התופעות המשפיעות ביותר על בריאות, איכות חיים ורווחה נפשית בגיל השלישי.

אולי זו גם הסיבה שהנושא לא מצליח לעורר סערה ציבורית. בדידות היא משבר שקט. אנשים בודדים לא יוצאים להפגין, לא מקימים מטות מאבק ולא חוסמים כבישים. ברוב המקרים הם אפילו לא מבקשים עזרה. הם פשוט נשארים לבד.

אבל האחריות לאיתורם לא יכולה להיות שלהם. בדיוק כפי שמערכת הבריאות אינה מחכה שאדם יעבור התקף לב כדי להתחיל לטפל בגורמי הסיכון, כך גם המדינה אינה יכולה להמתין שאזרח ותיק ירים טלפון ויצהיר שהוא בודד.

נדרשת תוכנית לאומית אמיתית

לכן הפתרון לא יכול להיות עוד קו סיוע, עוד פרויקט נקודתי, עוד פיילוט שנעלם אחרי שנתיים. נדרשת תוכנית לאומית אמיתית שתעביר את מרכז הכובד מטיפול פסיבי לאיתור יזום. המדינה צריכה לקבוע יעד לאומי לצמצום הבדידות, להטיל אחריות ברורה על גוף מתכלל, ולאפשר לרשויות המקומיות למפות אזרחים ותיקים בסיכון, ליצור איתם קשר רציף באמצעות עובדים קהילתיים ומתנדבים, ולהבטיח שאף אדם לא יישאר לבד מבלי שמישהו יידע על כך.

דו"ח המבקר עצמו מצביע על הכשל: החלטת הממשלה מ-2021, שאימצה את מפת המדדים הלאומיים להזדקנות מיטבית, לא הטילה על אף משרד אחריות מפורשת לאיתור ולטיפול בבדידות ולא קבעה יעד כמותי להפחתתה. התוצאה היא מערכת מפוצלת, שבה כל גוף מחזיק חלק מהמידע, אבל אף אחד לא רואה את התמונה כולה.

נהוג לומר שבדידות הורגת בשקט, דו"ח מבקר המדינה חושף שההתעלמות מבדידות שקטה לא פחות. ולכן, בתוך כל הרעש סביב תקציבים וגירעונות, אסור לאפשר למשבר האנושי הזה להמשיך להישאר בלתי נראה.

בסופו של דבר, חברה נבחנת לא במספר השנים שהיא מוסיפה לחיי אזרחיה, אלא באופן שבו היא מוודאת שאיש מהם לא יעבור את השנים האלה בבדידות.

ליאת עילם היא מנכ"לית עמותת 121.