כדי להציג את סיפורה של פרשת בלק, יש לחזור כמה פסוקים אחורה, אל סופה של הפרשה הקודמת, פרשת חוקת. בפסוקים אלו מתגלה סיפור הכיבושים של בני ישראל, עוד לפני כניסתם לארץ ישראל. לאחר שבחרו לעקוף את ארץ אדום הם כובשים את ערי הכנענים ואת ארץ האמורי. מיד אחר כך, הם ממשיכים ומנצחים בקרב את צבאו של עוג מלך הבשן, שעליו נכתב: "וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד; וַיִּירְשׁוּ, אֶת-אַרְצוֹ" (במדבר כ"א לה).
בלק מלך מואב שומע על מעלליהם של עם ישראל, החונים בפתח ארצו, והוא מבועת. עד כמה? הוא שולח את אנשיו להביא את בלעם בן בעור, שאותו תיארו חז"ל כ"נביא אומות העולם", וביקש ממנו לקלל את "עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" (במדבר כ"ב ה).
בא לקלל
בלעם אומר לשליחים שילונו אצלו, שבלילה הוא יתייעץ עם ה' וישיב להם למחרת. בלילה האל אכן מתגלה לבלעם, ששואל אותו האם הוא יכול לקלל את עם ישראל. ה' עונה כי אין לקלל את העם, "כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כ"ב יב).
בלעם מודיע לשליחים שלא יבוא איתם, כי האל אינו נותן לו לעשות את שבקשו. הם חוזרים לבלק, שאינו מתרצה. הוא שולח עוד ועוד שליחים והם מציעים לבלעם כל מה שיבקש אם יעזור להילחם בעם ישראל. בלעם פונה שוב לה', שמאשר לו ללכת עם אנשי מואב, בתנאי שיעשה בדיוק את מה שיגיד לו לעשות. ואכן, כאשר מגיע בלעם לבסוף למלך מואב, ואמור לקלל את עם ישראל, ה' שם מילים בפיו והוא מברך אותם במקום זאת. הוא מנסה לקלל את עם ישראל 3 פעמים, משלוש נקודות תצפית שונות, ובכל פעם מנבא להם נבואת ברכה.
בגויים לא יתחשב?
הסיפור של בלעם ובלק עשיר באתגרים ובשאלות שהעסיקו פרשנים החל מתקופת המשנה לפחות. עצם קיומו של נביא שמדבר עם ה' ומשתמש בשמו המפורש, על אף שאינו מעם ישראל; השאלה אם כוונתו האמיתית של בלעם הייתה לקלל את העם עבור בצע כסף, או שמא רצונו היה באמת למלא אחר הוראות האל; ועוד.
בתקופה הנוכחית, קשה לקרוא את הפרשה מבלי לתת את הדעת לנוסח שתי ברכותיו-נבואותיו הראשונות של בלעם, שמהדהד לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, ועד לשיח הציבורי בישראל כיום.
ראשית, הוא מברך "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כ"ג ט-י). לפי מירב הפרשנויות, מרכז הנבואה היא שעם ישראל יתיישב בעצמו, בארץ משלו, מבלי לסור למרותה של אימפריה זו או אחרת ומבלי להיות תלוי באחרים.
לאחר שבלק כועס על בלעם על שבירך את ישראל, הנביא מנסה בשנית, ושוב מילות האל יוצאות מפיו: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כ"ג כד). צמד המילים "עם כלביא" התפרסם בישראל כשהפך לשם סבב המלחמה עם איראן ביוני 2025. בהקשר של נבואת בלעם מואר הביטוי באור קשה יותר, לפחות עבור הקורא המודרני – העם הזה עתיד לקום ולא לחזור לשכב עד שיטעם את דם אויביו.
הגרוטסקיות אף גרמה לגדולי הפרשנים לנווט ביצירתיות לפירוש מעודן יותר. רש"י, לדוגמה, הקביל את הארי ללומד בבית מדרש: "כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין".
הביטוי "עם לבדד ישכון", המופיע בנבואה הראשונה, גם הוא נפוץ בשיח העכשווי במדינת ישראל. בהקשרים הללו הוא יכול להתפרש גם כקללה וכאסון, וגם כזיהוי מציאות מפוכח ואף כאסטרטגיה מדינית-ביטחונית.
לאחר כאלף ימי מלחמה, גובר גם השיח לגבי בעלות בריתנו ומבקשי רעתנו בין אומות ומדינות העולם. ניכר כי היכולת להגן על עם ישראל בארצו קשורה גם לזירה הבינלאומית, בין אם מדובר בסיוע ביטחוני אמריקאי, בחוף התנועה האווירית באזור, בקטרוגים וסינגורים מעל במת האו"ם והמוסדות הבינלאומיים, בקריאה לחרם זה או אחר ועוד.
סופר ספרטה?
ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא ספטמבר האחרון נאום בכנס החשב הכללי, שקיבל מאז את הכותרת "נאום הסופר-ספרטה". בדבריו הדגיש נתניהו את הצורך של ישראל בעצמאות, בעיקר בתחום ייצור ופיתוח הנשק, שכן התלות במדינות העולם ובדעת הקהל עלולה לפגוע במוכנות המדינה לאתגריה הביטחוניים.
לפי אסטרטגיה זו, שניתן להסכים איתה או לחשוש מפניה, הברכה השנייה של בלעם מחייבת את הראשונה. כלומר, היות "עם כלביא" מחייבת את התנאי הראשוני של עצמאות, נוסח "עם לבדד".
"שכב כארי"
קשר זה בין בידוד בינלאומי לצורך בעצמאות ובחופש פעולה בזירות הביטחוניות הוא סוגייה ארוכת שנים בפוליטיקה הישראלית. ניתן להזכיר את הוויכוח בין ראש הממשלה השני של המדינה, משה שרת, לבין דוד בן גוריון שחזר לתפקיד שר הביטחון בשנת 1955. שרת דגל בחיזוק הקשר עם מדינות העולם, דרך מיתון פעולותיה הצבאיות של ישראל, ובן גוריון התעקש על תגובה תקיפה על מתקפות, בעיקר מול מצרים.
אך גם בן גוריון, הניצי יותר, לא ראה הבטחה באידאל הספרטני: "איננו נושאים את עינינו להיות ספרטה, עם החי על חרבו… גם בכוננות הצבאית שלנו, וגם בפעולות מלחמתיות הכפויות עלינו, אסור לנו להסיח את דעתנו – שהמטרה הסופית שלנו ביחסים בינינו לבין שכנינו היא מטרה של שלום וחיים משותפים". גם לאחר מלחמת סיני, הדגיש בן גוריון, אז ראש הממשלה: “אין יעודה של ישראל להיות לספרטה חדשה. כוחנו ויכולתנו יתגלו במפעלי יצירה – בקליטת עולים, בהתעלות האדם והחברה, ובכך שנהיה למופת חי ליהודים ולעולם כולו".
אז האם "עם לבדד ישכון" היא קללה, ברכה, או פשוט נבואה חסרת עמדה? התשובה תלוית הקשר, פרשנות ונסיבות, בין אם בשנה הארבעים לנדודי ישראל במדבר, בשנה השביעית להקמת מדינת ישראל, או בשנה השלישית למלחמת 'חרבות ברזל'. משימה לא פחות חשובה היא לחתור למימוש נבואתו השלישית של בלעם: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כ"ד ט). למצב שבו גם הלביא יוכל לנוח, ולהביא ברכה לכל מברכיו.
