חודש לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, ב-25 במרץ 2022, הודיע משרד הביטחון הרוסי על החלל ה-1351 של המלחמה. 225 אלף חיילים נהרגו – בוודאות – בארבע השנים שחלפו מאז. זו הייתה הפעם הראשונה, והאחרונה, שבה נתון כזה נמסר.

אחד מאותם הרוגים היה טוראי ראשון אנדריי אפנסייב, בן 21 במותו. ידיעה קצרה באתר הרשמי של עיריית סנט פטרסבורג מספרת שאפסנייב, בן העיר, נפל בעת שירותו במבצע הצבאי המיוחד באוקראינה. "כמו לוחם אמיתי, הוא הקריב את עצמו עבור החופש והשלום של ילדי, נשות וזקניי דונצק ולוהנסק", ספד לו מושל המחוז אלכסנדר בגלוב. יחידתו או מקום נפילתו לא מצוינים. כל שידוע על אנדרי הוא שהיה סייף מקצועי ונהרג ביום השני לפלישה. באותו היום, כך לפי פרויקט המעקב של אתר החדשות הרוסי מדיאזונה, נהרגו עוד לפחות 110 חיילים.

"בהצהרה הרשמית הראשונה של משרד הביטחון, שבועיים לפתיחת המלחמה, נאמר באופן חד משמעי: 'אין לנו אבדות'", מספר ל'דבר' דמיטרי טרישאנין, עיתונאי ועורך במדיאזונה. "לא רק שזה היה שקר, הנתונים מראים בבירור שרק בפרק הזמן הקצר עד ההצהרה, נהרגו לפחות 1383 חיילים".

את הנתונים מביא טרישנין, עיתונאי ותיק בן 45 המתגורר כיום בפראג, מהתחקיר המתמשך בן ארבע השנים שהוא מוביל אחר זהותם ומספרם של הרוגי הצבא הרוסי. בשיתוף פעולה עם אתר החדשות 'מדוזה', רשת 'BBC רוסיה', ועוד עשרות עיתונאים ומתנדבים, פרויקט האיתור והספירה של מדיאזונה הפך לכלי האמין ביותר בהבנת היקף האבדות הרוסי. "אנחנו חסומים ברוסיה ומוגדרים על ידי הצנזורה כסוכנים זרים", הוא מספר, "אבל מניסיון השנים האחרונות, אני יודע שהמידע שלנו מוצא את דרכו פנימה".

לעומת גופי המודיעין האוקראיני והבריטי ומכוני מחקר פרטיים, המפרסמים הערכות כלליות שמתבססות בעיקר על איסוף מידע גלוי מזירות הקרב ועיבודו במערכות סטטיסטיות מורכבות – במדיאזונה עושים דבר פשוט יותר ומדויק הרבה יותר: סופרים מודעות אבל.

השלטון המקומי מפרסם את השמות, אך נאסר עליו לספור

הפרסום הציבורי הראשון על מותו של טוראי אפסנייב הגיע, כמו הפרסום על רובם המוחלט של ההרוגים – בדיעבד. הידיעה באתר העירייה הופיעה שלושה חודשים שלמים לאחר מותו. לא רק שדבר נפילתו ביום השני למלחמה הייתה תשובה מוחצת ל'אין אבדות', אלא שגם המספר שפורסם על ידי המדינה בהמשך היה רחוק מאוד מהמספרים האמיתיים. על פי בדיקת מודעות האבל והפרסום של מדיאזונה, בחודש הראשון לפלישה הרוסית, מתו לפחות 2,336 חיילים, 1,000 חיילים יותר מהמספר הרשמי.

"בשבועות הראשונה למלחמה, הייתה איזו עיר קטנה, עמוק-עמוק בספר הרוסי, שהתנהל בה טקס קבורה סגור של 60 חיילים מאותה החטיבה, כולם נהרגו באותו היום", נזכר טרישנין באחד האירועים המתוקשרים הראשונים הקשורים בתיעוד הקורבנות הרוסים של המלחמה, אירוע שחולל מפנה בשיח על המתים. "מישהו צילם והעלה לרשת סרטון באיכות גרועה של טקס האשכבה. באותו הזמן, אדם נוסף טייל בבית הקברות של העיר וצילם את המצבות הטריות. הפרסום הכה גלים ברשתות החברתיות והשלטון המרכזי החליט לשנות את מדיניות ההסתרה המוחלטת והתיר לשלטון מקומי, עד רמת בתי הספר והמתנ"סים, לפרסם מודעות על המתים שלהם".

עד היום, מחצית מהשמות שמדיאזונה מחזיקה מגיעים משם – פרסומים קצרים בניסוח שניתן למצוא בקלות בחשבונות של המוסדות האלו ברשת החברתית הגדולה ברוסיה Vkontakte (VK) ובעיתונים מקומיים. המדינה אוסרת על המוסדות הללו להסגיר שום דבר פרט לפרטים הבסיסיים ביותר על המת, ובעיקר אוסר לספור. גם אם מדובר בחייל ה-100 או ה-1000 של המחוז או העיר, אסור לה לציין זאת. ספירה כזו יכולה להיחשב כחשיפת סודות מדינה, ובגינה עונש כבד.

"ההיתר לפרסום המודעות האלו הגיע בניסיון של השלטונות לפתור סתירה", אומר טרישנין. "מצד אחד, השלטונות אומרים למשפחות השכולות: הילדים שלכם גיבורי האומה, תתגאו בזה! ובאותו הקול: ההלוויה וההוקרה הן סודות מדינה, אז תחביאו את זה. אנשים סירבו לקבל את המשוואה הזו. למה 'ההקרבה הפטריוטית הגדולה' שלהם צריכה להיות מושתקת? בקרמלין קלטו את העניין די מהר והתקפלו; ברוסיה אפשר היום לעשות לאנשים כמעט הכל, אבל לאסור עליהם לבכות את מתיהם היה צעד אחד יותר מדי".

עבור הישראלי הממוצע, ספירת נופלים היא, לצערו, מנת יומו. מדוע מדינה נמנעת מלספור?
יש לתשובה הזו מספר חלקים. ראשית, עד היום, פורמלית, רוסיה לא מנהלת מלחמה באוקראינה, אלא מבצע צבאי מיוחד, שמקנה יחס משפטי אחר לסיטואציה. המלחמה באוקראינה החלה כבר ב-2014. עד 2022 אנחנו לא יודעים כמעט דבר על אבדות הצבא, והיו כמה מאות או אולי אלפים. מבחינת ביטחון מידע או חובת הדיווח הציבורית, הפלישה בסוף פברואר 2022 המשיכה את הקו הזה.

"שנית, המדינה הרוסית ועוד איך סופרת. במשרד הביטחון יש מאגר ענק שכולל בתוכו את כל הפרטים על כל משרתי הצבא. יש שם כל מידע אפשרי על כל חייל מרגע חתימת החוזה מול הצבא בלשכת הגיוס: איפה הוא נלחם, אילו אותות קיבל, הכספים שהועברו לו, תפקידים, משרדים וכו'. המידע הזה מתקבל מהמטות השונים והקצינים ביחידות השדה. עכשיו, אם המידע יעבור למערכת המרכזית, זה כבר תלוי בקצין בשטח. יש חטיבות שמודיעות על נופלים לעיתים קרובות. אחרות מעדיפות לרשום את כל המתים שלהן ככאלו שמקום נפילתם אינו ידוע. בלוגרים פרו מלחמתיים כותבים לא פעם שאבדות גדולות הן סימן היכר חיובי ליחידה, כי אבדות משמען פעילות. לצערי, גם מספרי הצבא שמוחזקים קרוב לחזה הם לא ערובה לאמת".

"רוב המשפחות שקוברות את יקיריהן לא יודעות דבר על שירותם הצבאי"

אז מי הם הרוגי הצבא הרוסי? מניתוח גילי ההרוגים ותפקידיהם עולה כי בתחילת המלחמה עיקר הנופלים היה בחיל הרגלים הסדיר; צנחנים ויחידות מיוחדות לצד חטיבות חי"ר רגילות. את זה מסגיר בעיקר הגיל הצעיר של ההרוגים, בממוצע בני 25, שהגיעו לשוחות כחיילים סדירים, למרות שלוחמים צעירים לא אמורים להישלח לחזית על פי פקודת המבצע למלחמה. עם השנים עלה הגיל הממוצע, והיום הוא עומד על 39. אלו גברים שהתנדבו לצבא ושלרובם עבר צבאי מועט, אם בכלל. במהלך כל שנת 2023 תפסו את הבכורה בקרב ההרוגים אסירי בתי הכלא, שנלקחו על ידי מיליציית 'כוח וגנר' מתא המעצר הישר לשדה הקרב. בסוף 2023 "הולאמה" המיליציה לתוך הצבא הרוסי והמתנדבים חזרו להוביל את טבלת ההרוגים.

"וגנר הם היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל", אומר טרישנין על מיליציית שכירי החרב הידועה לשמצה, שהעומד בראשה יבגני פריגוז'ין ניסה להוביל פוטש נגד השלטונות ומצא את מותו כשטיל פגע במטוסו הפרטי. "מכיוון שהם כולם נשלחו להילחם סביב העיר בחמוט, פחות או יותר באותה תקופה, וגם בגלל היותם אסירים בתוך מיליציה שמתנהלת בנפרד מהצבא – היה קל, יחסית, למצוא עליהם מידע".

במה הם שונים משאר החיילים?
"הצבא לא מנדב מידע על היחידות שבהם שירתו הנופלים. בתחילת המלחמה בחלק מהמודעות עוד רשמו את שם היחידה או שאפשר היה לגזור משמעות מהמדים, אבל עכשיו המידע הפך לעלום. רוב המגויסים של השנים האחרונות הם מה שקוראים לו 'מתנדבים' או 'חיילים בחוזה'. הם נרשמים כחיילים קרביים בלשכת הגיוס המחוזית שלהם בלי אזכור לגדוד, חטיבה או אוגדה. אפילו לא איש קשר בתוך הצבא שהמשפחה תוכל לפנות אליו כדי לקבל פרטים. כל מה שמקבלים זה מספר היחידה הצבאית אליה סונף ההרוג ביום גיוסו – נתון שלא אומר כלום לאף אחד. רוב מוחלט של המשפחות שקוברות היום את יקיריהן לא יודעות דבר על שירותם הצבאי".

איך אם רוסייה מגלה שבנה נפל במלחמה?
"כשחיילים נמצאים בבסיסים הם רשאים לשוחח עם הבית כל הזמן. האפשרות שמשהו קרה לקרוב מתחילה כשהוא מפסיק ליצור קשר. לאחר כמה שבועות של נתק, משפחות לרוב מתחילות לכתוב ברשתות החברתיות שבן המשפחה שלהם, עם פרסום של כמה פרטים בסיסיים אודותיו, הפסיק ליצור איתם קשר, ומקווה שמישהו יחזור אליה. לפעמים אחרי מספר חודשים, או שנים, לשכת הגיוס האזורית מקבלת הודעה: החייל X נהרג בתאריך X בזמן ששירת ביחידה X. ואז קצין מהלשכה יעביר את המסר למשפחה. יש עוד אפשרות – קרוב המשפחה מוזמן לבית משפט, ושם קצין מוסר לו שהקרוב לא יצר קשר כבר תקופה ארוכה, ומבקשים מבן המשפחה שיאשר את מותו על פי ההודעה שנמסרה לו כרגע. ככה, בלי גופה או כל פרט מידע. דרך נוספת היא שדורשים מהמשפחה להגיע למכון פתולוגי ולמסור די אן איי או באופן ויזואלי, כדי לאמת אם מדובר בבן משפחתם.

"המידע שהמשפחה מקבלת הוא מעט יותר מפורט ממה שאפשר לפרסם. מודעה, לעומת זאת, תמיד תהיה לאקונית: שם פרטי, משפחה ותמונה. הרשויות חוששות מאוד מלפרסם את המודעות האלו ולרוב כשהן יוצאות החוצה, יהיה מצורף אליהן המשפט "המידע אושר ע"י לשכת הגיוס"; החשש של הפקידים ברשויות מוצדק מאוד: הם מפחדים שיגידו עליהם שהם פרסמו מידע לא מדויק או גרוע מכך, כוזב – עבירה שבגינה אדם יכול למצוא את עצמו היום בכלא ל-15 שנה".

"מאחורי כל מספר יש הרוג ודאי"

איפה מוצאים מידע כל כך ספציפי ממדינה של 140 מיליון איש?
"כבר שנים שהרשת החברתית ברוסיה בשליטה קפדנית של המדינה, וכל פקיד שעומד בראש גוף רשמי חייב שיהיה לו חשבון בה. בפשטות, גם לבניין המועצה של הכפר הכי נידח בסיביר שגרות בו היום לא יותר מ-20 זקנות, יש עמוד ברשת החברתית שצריך למלא במידע כלשהו. שם נולדות המודעות. ההגעה אליהן לא דורשת יותר מחיפוש פשוט של ניסוח, ובמשך השנים יצרנו מערכת שיודעת להיות רגישה להופעתן על פני הרשת.

"הפרויקט הוא כל מה שאני עושה. אני משקיע בו כ-100 שעות עבודה בשבוע, באתר אנחנו קבוצה של כחמישה עיתונאים שעובדים סביבו ועוד כמה עשרות מתנדבים קבועים. מתחילת הפרויקט השתתפו בו מעל לאלף איש שעזרו להשיג ולעבד מידע".

איך מעבדים את כל המידע?
"בהתחלה עבדנו עם גוגל דוקס. היום כבר יש לנו מערכת קליטה ואימות נתונים מורכבת וחכמה שמטרתה לאגד ולאמת את כל הנתונים שמגיעים אלינו, כך שלא יהיו כפילויות או פרסום על בסיס נתונים חלקיים. זו לא עבודה מאוד קשה: המדינה הרוסית מחזיקה כמויות מידע עצומות על תושביה מחד, ומנהלת את ההחזקה וההגנה על המידע הזה באופן מחפיר, מאידך. אין מידע אישי שלא מודלף. תעודות זהות, מסמכים רשמיים, נתוני תעבורה ורכישה. לעולם לא נשתמש במידע הזה כמקור ראשוני לזיהוי מת, אבל הוא עוזר לנו לאמת ולהבין טוב יותר את השמות שאנחנו מקבלים, בטח במקרים שבהם המודעות הן לא יותר משם פרטי ומשפחה. הרבה מאוד מידע זורם פנימה, לכן הסטנדרטים שלנו קשוחים. מאחורי כל מספר יש הרוג וודאי. אם היינו מקלים עם עצמנו, היו לנו עוד מאות אלפי שמות. אם מישהו קיבל מידע או מצא שמידע שפרסמנו לא נכון – אפשר לפנות אלינו בקלות דרך האתר".

לפי הנתונים שלכם, בשנה האחרונה מתים משמעותית הרבה יותר אנשים מבעבר, למה?
כבר תקופה ארוכה שכמות המידע שאנחנו מקבלים מתעלה על קצב העיבוד והאימות. יש לנו 225 אלף מתים מאומתים ועוד כ 30 אלף שעדין לא הגענו אליהם בכלל, והמספר רק גדל. זה קורה גם בגלל האנשים שנהרגו לאחרונה אבל גם כי אנחנו עדיין מגיעים לאנשים שנהרגו עוד ב-2023, ואפילו ב-2022".

אתם עדיין "קוברים" אנשים שנהרגו בתחילת המלחמה?
"ממש כך. למשל, בעיר שדה כלשהי חנכו לאחרונה אנדרטה ועליה מאה שמות. שמונים שמות כבר היו לנו, אך עשרים מהם מתגלים כחדשים. על האנדרטה אין תאריכים, רק שמות. ולך תבין מתי כל אחד נהרג. תמונות של אנדרטאות כאלו מגיעות אלינו בחבילות על בסיס שבועי. בסופו של דבר כשנתחיל לאמת את הכל, נראה שמישהו מהם נפל לפני חצי שנה אבל אחרים כבר לפני ארבע שנים. היום, ביוני 2026, בכל שבוע מתווספים למאגר שלנו עשרות שמות של חיילים שנהרגו עוד לפני שהמלחמה סיימה את שנתה הראשונה. אסור לראות בפרויקט שלנו רשימה כרונולוגית מתעדכנת של הרוגים. מה שאנחנו מאפשרים זה מבט לתמונה הגדולה של המלחמה".

מה הסיבה לעיכובי הענק בין מועד הנפילה לפרסום?
"זה מתחיל כבר בשדה הקרב. חיילים שנופלים עכשיו יובאו לקבורה, במקרה הטוב, ב-2027, אם לא 2028. שדה הקרב באוקראינה לא משתנה מזה כשנתיים, ובשטח ההפקר העצום שבין הצבא הרוסי לאוקראיני יש לך אלפי גופות של חיילים שנשלחו למשימות קטנות ומצאו את מותם מפגיעת רחפן. קצב ההתקדמות במלחמה הזו הוא קיצוני באיטיותו, כך שכיבושו של שטח הפקר כזה, הנפרס על פני 20-30 ק"מ מקו החזית של כל צד, יכול לעלות לצבא בשנתיים של פעילות מבצעית אינטנסיבית. עד שזה יקרה, אף אחד לא יגיע לגופה, אם בכלל יגיע. ואם יגיע, מה יישאר ממנה?

"בסופו של דבר הצבא יודע לטפל, טכנולוגית ולוגיסטית, בבעיה הזו, וככל הנראה ההודעה על המוות תצא, בשלב כזה או אחר, החוצה. אבל רוב החיילים שנהרגים באוקראינה עכשיו, אתה תראה את השמות שלהם אצלנו עוד שנה וחצי. וגם אז, אלו יהיו אולי 70% מכלל הנהרגים בתקופה הזו. היום אני יודע להגיד לך ברמה יחסית גבוהה של ביטחון כמה חיילים נהרגו רק ב-2022 ו-2023. אולי 2024. את הרוגי 2025 התחלנו לספור רק עכשיו.

בחודש האחרון פרסם הניו יורק טיימס כתבה שלמה שמבוססת על הנתונים שלכם. כתבו שם שמספר ההרוגים זינק משמעותית לאחרונה, ועומד על 350 אלף.
כאמור, החישוב המינימלי שלנו הוא 225 אלף חיילים הרוגים מאומתים על פי שמותיהם. בנוסף, אנחנו מנהלים הערכה וצפי של הרוגים על פי נתוני רשם הירושות הרוסי. את המספר הזה אנחנו מפרסמים בנפרד מהמספר הרשמי והוא מגדיל, נכון להיום, את כמות ההרוגים בכ-135 אלף חיילים נוספים. המספר הזה הוא לא מאומת, אבל כנראה שזה יהיה מספר ההרוגים אחרי שנסיים לספור את כל שנת 2025. מניסיוני, בגלל שהתחזית שלנו תמיד מעט שמרנית, ככל הנראה המספר הריאלי יהיה יותר קרוב ל-360 אלף.

"הגברים צועדים בתחושת גאווה לחזית; לאף אחד לא אכפת ממותם"

קומירטו היא עיירת כורים תעשייתית השוכנת בדרומה של רפובליקת באשקיריה שבחבל הרי אורל. על פי ויקיפדיה חיים בה כ-56 אלף תושבים, מחציתם גברים. כמו רבות כמוה, מאז פירוק ברית המועצות היא חוותה גל עזיבה. ב-30 השנים האחרונות כל תושב שישי הלך לבלי שוב. אלו שנשארו עובדים בתעשיות הפחם והברזל ובמפעל לייצור חלקים למסוקי קרב. על פי הפילוח הגאוגראפי של מדיאזונה, באשקיריה ניצבת במקום הראשון בטבלאות התמותה לפי אזור, עם 9672 הרוגים מאומתים – הרוג אחד על כל 206 גברים.

בקומירטו נהרגו עד כה 128 גברים. מהבחינה הזו, היא משקפת נאמנה את יחס התמותה של הרפובליקה הבאשקירית בפרט, והפריפריה הרוסית בכלל – האחראית לרובו המוחלט של הקאדר המלחמתי. פרויקט המיפוי של מדיאזונה מאפשר לגלוש ברחבי כל המפה הרוסית ולראות מי הם ההרוגים בכל מקום ומקום – מעיר הבירה עד אחרון הכפרים במזרח הרחוק. בקומירטו, גילו הממוצע של החייל ההרוג הוא 40, ולצבא הוא הגיע כמתנדב מבחירה בחוזה אישי. את מותו הוא מצא מתישהו במהלך שלושת השנים האחרונות.

לחיצה נוספת על תמונת אחד החיילים מהעיירה תשלוף את הביוגרפיה הקצרה של יורי ניקואלביץ' מטושין, כפי שהיא משתקפת מחשבון הרשת החברתית VK שאליו נשלח המבקר מכרטיסיית מותו. מטושין היה בן 46 כשנהרג במקום לא ידוע במזרח אוקראינה, במהלך יוני 2023. בתמונות שהעלה לרשת החברתית בשנים שלפני מותו, הוא מופיע לבד במעיל גשם באמצע הכיכר האדומה, מחויך בסלפי עם משפחתו על רקע נהר וארובות, רוכב על אופניים בשדות מחוץ לעיר ומחובק עם ילדיו בגן שעשועים עירוני טיפוסי. באחד הפוסטים הוא שיתף מחדש תמונה של בן משפחתו עם פעוט על הכתפיים, ולמטה הוסיף כיתוב: "משמעות החיים – להשאיר אחריך חיים".

"הרוגי המלחמה הזו הם גברים בני דורי שלא זכו לחוות חיים טובים מעולם", אומר טרישאנין. סיפורו של מטושין, שנולד באותה השנה שבה נולד טרשאנין, הוא בעיניו בבואה של המלחמה כולה. "נולדנו בעשור לפני פירוק ברית המועצות, וגדלנו בתקופת העוני והכאוס של שנות ה-90. רוב הגברים שמוצאים את מותם באוקראינה לא מגיעים ממוסקבה או סנט פטרסבורג, שם הייתה עוד אפשרות כלשהי לחיים, אלא ממקומות קטנים ומדוכאים שעוד בימי ברית המועצות היה בהם קשה, ועם פירוקה – נהיה פשוט בלתי אפשרי. הם שרדו אלכוהוליזם, סמים, מכות וכלא – והנה פתאום, לראשונה בחייהם, הם נקראים למשימה לאומית. מתי תהיה להם עוד הזדמנות לזקוף לחייהם הישגים? אז הם צועדים באיזו תחושת גאווה לחזית, רק כדי שביום השני לקרב הם ימצאו את עצמם מפוזרים לאלפי חתיכות באיזה שדה במזרח אוקראינה אחרי שרחפן מתאבד פגע במשאית שלהם.

"ומה אומרת להם החברה הרוסית בתגובה? אתם אשמים. אף אחד לא הכריח אותך לחתום על חוזה שעבורו גם קיבלתם שכר יפה. לאף אחד לא אכפת, לא ממותם ולא מצער משפחתם, תהיה זו הגרושה שלא ראו שנים או אימם שהם לה בן יחיד. וככה זה עוד גבר ועוד גבר, בשיירות מוות בלתי נגמרות".

איך אתה רואה את הבחירה שלהם לצאת למלחמה הזו?
"אנחנו יכולים להתייחס באופנים שונים לאנשים הללו. לראות בהם פושעי מלחמה, עבריינים, רשעים. אני רואה בהם, לרוב, פשוט טיפשים. אנשים שהאמינו לסיפור שהמדינה מכרה להם, והיו מוכנים להעמיד את חייהם בסכנה עבורה. יש כאלו שהאמינו שאת קייב כבשו נאו-נאצים, אחרים התלהבו מהמשכורת הגבוהה וההטבות. חלקם בוודאי שמחו להרוג – אבל בטוח לא להיהרג.

"תראה, בתחילת המלחמה נהרגו הרבה מאוד נערים. חיילי סדיר בני 18 ו 19. כשהייתי מחפש אותם ברשתות החברתיות הייתי רואה הרבה מסיבות סיום, ערבי כיתה, טיול עם החברה בטבע. בלי קשר למה שאני חושב על המלחמה, קשה מאוד שדבר כזה לא ייגע בך. עכשיו כשאני רואה שם בעיקר את בני דורי בתמונות, עם ילדה על הברכיים, עם הילד על האופניים, על האש אחרי העבודה. אני אומר לעצמי: אלו לא חיילים מקצועיים או מיומנים. זה סתם אנשים שעכשיו השאירו ילדים ללא אבא. אז היו לכם חובות, אז רציתם עוד כסף. כי זו הרי ה-סיבה למה הם הלכו למלחמה. ובכל זאת, למה לעזאזל הלכתם?

"חשבנו שאם נביא מידע, זה יכניס אנשים להלם. הציבור הרוסי נשאר אדיש"

אתה מרגיש שהעבודה שלכם משנה משהו?
"האמירה הזו ש'אין אבידות' אישרה לנו כבר מההתחלה שהמערכת תפעיל את מירב המאמצים שלה כדי להסתיר ולהשתיק את סוגיית האבדות כדי למנוע מחאה. במשך תקופה הרגשנו שאם נביא לציבור מידע מהימן, תהיה חייבת להיות תגובה ציבורית כלשהי למספרים העצומים של המתים. לצערי, זו זו הייתה אשליה. אני עוד זוכר ימים שבהם אמרנו: 1000 הרוגים, 2000 הרוגים, אם רק נדחוף לאנשים בפנים את המספרים האלו – זה יכניס אנשים להלם! התבדינו. רוב הציבור הרוסי היה, ונשאר, אדיש.

"היום נשלחים לחזית כ-30 אלף איש כל חודש. רובם המוחלט מגיע לשדה הקרב ושם הם שורדים בממוצע מספר שבועות. המטרה שלנו היום היא לספר את הסיפור הזה הכי מדויק שאפשר".

אתה מאמין שקצב הגיוס ימשיך להיות זהה?
"משרד הביטחון משלם היום סכומי כסף עצומים לחברות כוח אדם כדי שיאתרו מתנדבים פוטנציאליים ויביאו אותם לצבא. זה הפך לענף תעסוקתי בפני עצמו שכולל בתוכו חברות פרטיות וארגונים הממומנים על ידי השלטונות, כולל מכסות קבועות שחברות נדרשות להפריש מתוכן אנשים לצבא. ככל שהמלחמה מתארכת נהיה קשה יותר ויותר למדינה לגייס, זו עובדה. ובכל זאת, הגיוס עומד וממשיך. לדעתי המלחמה לא עומדת להסתיים בקרוב, ולעצור אותה בטוח לא נצליח. אבל מספיק שאדם אחד יראה את המספרים, יבין מה מצפה לו ויחשוב פעמיים לפני שהוא חותם על חוזה מול הצבא.