
משרתים. פתאום המילה הזו קיבלה משמעות חדשה. התחלתי עוד סבב מילואים ביום ראשון האחרון, עוד חלק מ-1,000 ימי המלחמה הזו. גויסתי בצו ל-99 ימים, אבל לא מבטיחים כלום לגבי הסיום, בעבר כבר הקדימו או דחו.
השבוע גם החליטה הכנסת לקדם את השוואת זכויות לומדי התורה לאלה של המשרתים בצה"ל ובשירות הלאומי. כנראה שהזכויות בשמיים לא מספיקות ללומדי התורה המסוימים האלה.
זה אמנם צעד שאין לו משמעויות מעשיות, לפחות בינתיים, אבל יש לו אמירה ערכית: הקואליציה מוכנה לצמצם את הפער בין המשרתים למי שאינם משרתים, בשם ההיאחזות בכיסאות. זה מעיד על סדר עדיפויות שבו המשרתים הם מובנים מאליהם. בסך הכול משרתים.
"זה טוב לעם ישראל?"
לפני 1,000 ימים הבנתי, והבינו רבים אחרים, שמה שהיה לא יכול לחזור על עצמו. העם, שנקרע לגזרים לפני 7 באוקטובר, היה חזק מהכוחות המפלגים בתוכו. חלקי הציבור התאחו בכוח שיש רק לרקמה אורגנית שנקרעה, וזקוקה לחלקה השני. חזרנו להיות השלם שגדול מסך חלקיו המדומיינים.
אך כנראה שלדינמיקה הפוליטית יש כוחות קריעה חזקים יותר.
חבר שאל אותי לפני כמה עשרות ימים, בהתלהבות, מה דעתי על המהלך של משה כהן אליה. המשפטן ופאנליסט 'הפטריוטים' לשעבר פנה לנשיא ארה"ב טראמפ בבקשה שיטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ועל היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. אמרתי לעצמי שזה מזכיר את הפנייה לנציב הרומי לפני חורבן בית שני, ושאלתי את החבר אם לדעתו זה טוב לעם ישראל. "ברור", הוא ענה, "זה טוב לימין". הבנתי שהוא לא הבין. אבל אולי הוא הבין בסוף אותה שיחה.
זה לא מגיע רק מכיוון אחד. המחאות נגד הממשלה בזמן המלחמה ולפניה לובשות ופושטות צורה, בכל פעם מסיבה אחרת, ויש מי שמפגין כבר קרוב ל-1,200 ימים. בשם המאבק בעוולות הממשלה, יש שמסרבים להכיר גם בהצלחות שלה עבור כלל הציבור. אמנם, שורשי ההצלחות האלו בכישלון של 7 באוקטובר, אבל חוסר ההכרה בטוב רק מסייע לצד השני להתבצר בעמדתו, ולהרחיב את הקרע.
מי שכבר לא יבינו
לפני אלף ימים המציאות החליטה ללמד את החברה הישראלית שיעור בצניעות.
התפיסה שמו"מ מול ארגון טרור יעניק לנו שקט, ש"שקט ייענה בשקט", התרסקה אל קרקע המציאות. איתה רוסקו גדרות, חיים וקהילות שלמות. המציאות לימדה את הדרג המדיני שארגון טרור שמבקש להשמיד את ישראל לא יכול להתקיים.
התנפצה גם האמונה שצבא קטן, חכם וטכנולוגי יספיק מול האיומים; שאם מפעילים אמצעי מעקב, אין צורך ברגליים על הקרקע. מבין אנשי הצבא והשב"כ, היו מי שלמדו, הכו על חטא והלכו הביתה. אך הצניעות הזו היא עדיין לא מנת חלקם של אנשים מסוימים.
מי שאמר שאחרי שנה וחצי של שירות בחמ"ל יש לו יותר ידע והבנה צבאית ממח"ט ממוצע, לא למד את השיעור בצניעות שהמציאות ביקשה ללמד גם אותו. האדם הזה, אגב, הוא בצלאל סמוטריץ'.
גם מי שאיימו באי-התנדבות ואפילו בסרבנות לפני 7 באוקטובר, וסירבו להכיר בהשפעה של הכרזותיהם על התפיסה כלפי צה"ל בעולם הערבי, גם הם לא למדו. נכון, הם התגייסו מיד בפרוץ המלחמה, והוכיחו שהאהבה שלהם למדינה חזקה יותר. אבל מי שלא הכיר בטעות שעשה לפני המלחמה, סירב ללמוד את השיעור.
לפני 1,000 ימים, רבים הבינו שהם לא מבינים. ומי שגם נשאו באחריות הכבדה באותו יום, צריכים ביתר שאת להבין שהם לא הבינו. ואם הם לא השתנו, ולא הבינו את גודל האחריות באלף הימים האחרונים, הם גם לא יבינו.
הבחירות מאיימות יותר מהמשימה הצבאית
זה אולי סבב המילואים הכי קשה שלי, והכי מפחיד. לא בגלל המשימה, אלא בגלל מה שקרה עד אליו, ובגלל תקופת הבחירות שתבוא עלינו במהלכו. הפחד הוא שהמציאות הפוליטית תחלחל גם לכאן, ותהפוך את הפערים בינינו לתהומות.
אבל אני וחבריי זוכרים גם אלף ימים לאחור, כשאותם פערים בדיוק לא עצרו איש מאיתנו מלהילחם זה למען משפחתו של האחר. גם היום, בפלוגה שלי משרתים יחד יהודים, דרוזים ונוצרים, ימנים ושמאלנים, מתנחלים ותל אביבים, מפגיני קפלן ונאמני הממשלה. זו לא הבטחה שהפעם יהיה קל יותר. אבל זו תזכורת שאנחנו יודעים לשרת, ולהגן על בני האדם שמאחורי התוויות הפוליטיות.


