הכנסת קידמה היום לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק להרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה גם לתארים מתקדמים. אבל הבעיה אינה מסתכמת ביוזמי החוק. היא נמצאת גם אצל כל מי שמצקצקים בלשונם, ואז מסבירים שבשם הפלורליזם, או בשם הרצון לשלב חרדים באקדמיה ובשוק התעסוקה, צריך לבלוע את אי הנוחות ולהסכים להפרדה.

אני מכירה היטב את הסוג הזה של טיעונים. הם תמיד נשמעים מתונים, אפילו פרגמטיים ופלורליסטים. הרי מי אנחנו לכאורה שנחליט עבור נשים חרדיות, או חרד"ליות (כן, גם הן בחגיגה הפעם, והנציגה שלהן בכנסת יזמה ואף מקדמת את החוק)? מי אנחנו שנמנע מהן ללמוד? אבל השאלה האמיתית אינה אם נשים חרדיות או דתיות רשאיות ללמוד. בוודאי שהן רשאיות, וחובה לפתוח בפניהן שערים רחבים ככל האפשר.

ברגע שהפגיעה בזכויות נשים נעשית לדבר שאפשר "לסתום מולו את האף" כדי לקדם מטרה אחרת, הזכויות האלה חדלות להיות קו אדום. הן הופכות למחיר שאפשר לשלם. השאלה היא האם מדינה דמוקרטית, ואקדמיה ציבורית, רשאיות למסד הפרדה בין נשים לגברים כדרך המלך להשכלה גבוהה. וכמובן, שאלת ההמשך המתבקשת היא – ומה הלאה? המחטף של החרדים מהימים האחרונים, ועוד בדרך של הסתייגות שנועדה להרחיב את ההפרדה למרחבים הציבוריים, מלמדת בדיוק מה הכיוון ומה המטרה הסופית.

הצעת החוק המבקשת לאפשר מסלולים נפרדים גם בתארים מתקדמים אינה תיקון קטן. לפי הדיונים בכנסת וחוות הדעת שפורסמו בנושא, מדובר בהרחבת ההפרדה גם לתואר שני ושלישי. כלומר, לא עוד פתרון נקודתי לתחילת הדרך או שער כניסה, אלא מסלול אקדמי נפרד ומתמשך בכל הרמות האקדמיות.

וכאן בדיוק טמון הכשל. במשך שנים מכרו לנו את ההפרדה ככלי זמני לשילוב: קודם תואר ראשון נפרד, אחר כך השתלבות בשוק העבודה, ואז מפגש עם החברה הישראלית. עכשיו מתברר שהזמני מבקש להפוך לקבוע, והחריג מבקש להפוך לנורמה. אם אחרי תואר ראשון נפרד צריך גם תואר שני נפרד, ואם אחריו נדרש גם דוקטורט נפרד – אז אולי הגיעה העת להודות שההפרדה לא מובילה לשילוב. היא מובילה לעוד ועוד הפרדה, וסופה מי ישורנו.

מבחינה משפטית, ובשפה פשוטה: שוויון איננו רק השאלה אם יש כיתה גם לנשים וגם לגברים. שוויון הוא גם התשובה לשאלות מי מלמד, מי מודר, או יותר נכון מי מודרת, מי ייחשבו ל"בעיה", ומי תמיד יצטרכו לזוז הצדה כדי שהמרחב יהיה מותאם. כאשר מרצות אינן יכולות ללמד גברים, כאשר נשים נדרשות להיעלם ממסלולים מסוימים, וכאשר האקדמיה מתארגנת סביב הרעיון שנוכחות נשית מפריעה – זה כבר לא שילוב. זו הדרה. אולי היא מתחזה להיות מנומסת, אולי היא מתעתעת, אבל די ברור לאן היא מובילה.

הלקח האמריקאי הישן של "נפרד אבל שווה" (Separate but equal) רלוונטי גם כאן. ההיסטוריה לימדה אותנו שהפרדה כמעט אף פעם אינה שווה. היא תמיד מסמנת מי המרכז ומי החריג, מי הסטנדרט ומי צריכה התאמה מיוחדת. כולנו בעד שילוב חרדים בשוק התעסוקה, ואני בעד השכלה גבוהה לכולם ולכולן. אבל שילוב אמיתי אינו יכול להיבנות על גב נשים. הוא אינו יכול להתחיל במחיקת מרצות, בצמצום מרחב האפשרויות של סטודנטיות, ובהפיכת נשים כולן – חרדיות, חילוניות, דתיות, מרצות, חוקרות וסטודנטיות – למשתנה שעלול "לייצר בעיה" ושצריך לנהל.

וכמובן, עוד לא התחלנו לדבר על השפעת החינוך המופרד הזה על איכות ההוראה ועל העלויות התקציביות של המוסדות האקדמיים (שלוש מעבדות לכל תחום: נשים, גברים ומעורב), על ההזמנה להפרדה על רקע דתי (למשל, בין יהודים לערבים), ולא התחלנו לדבר על האקלים החקיקתי שבו ההצעה הזו מקודמת – הרחבת סמכויות בתי הדין, חוק יסוד לימוד התורה, קמפיין מתוזמן נגד חיילות לוחמות ועוד.

בסופו של יום, זה אינו עניין פרטי של אישה זו או אחרת, וזו גם לא "זכות תרבותית פלורליסטית". זהו עניין עקרוני: המדינה לא יכולה פשוט להחליט שנשים הן מכשול בדרך לשילוב גברים, ופשוט להזיז אותן. שילוב כן. הפרדה ממוסדת – לא ולא. אם לא נעצור עכשיו, נתעורר מהר מאוד ונגלה שאיראן זה כאן.

עו"ד גלי עציון היא מנהלת מחלקת ייעוץ וחקיקה בנעמת – תנועת הנשים של ישראל