העברתו בקריאה ראשונה ביום שני האחרון של חוק ועדת החקירה הלאומית של ח"כ אריאל קלנר (הליכוד) סימנה את הסוף, לעת עתה, של תהליך חקיקה בן חצי שנה. למרות ההישג, תפירתו הצמודה לקו הרעיוני של מחוקקיו מעלה שאלה לגבי מידת יישומו בכל קונסטלציה פוליטית אחרת.
הצעת החוק שמבקשת לייצר חלופה פוליטית לוועדת חקירה ממלכתית אמנם עברה ברוב של 59 חברי כנסת וללא מתנגדים לאחר שהאופוזיציה החרימה את ההצבעות, אבל ימיה הספורים של הכנסת יקשו מאוד על המשך קידומה בוועדת החוקה. הצעת החוק ככל הנראה תמשיך הלאה לכנסת הבאה – אם תמצא לה שם ממשיכי דרך.
הסיבה לכך פשוטה: במקום לקדם חלופה מוסדית שתישען לא רק על החלטת נשיא בית המשפט העליון, קלנר ויו"ר ועדת החוקה, שמחה רוטמן, הציעו ועדת חקירה שתאפשר לקואליציה – ובעצם לממשלה – מינוי צר במעמד צד אחד. יתרה מכך, במקום לקדם את החקירה, הם העמיקו עוד יותר את המחלוקת סביב השאלה מי רשאי לחקור את האסון, למי הזכות למנות חוקרים, ומי יוחרג מראש מהאפשרות להשתתף בחקירה.
הגישה של השניים הייתה לעומתית מהרגע הראשון. עשרות שעות של דיונים התמקדו בביקורת כמעט בלעדית כלפי בג"צ והייעוץ הממשלתי בעודם פוסחים בקלילות על ההנהגה המדינית. בדיונים הועלו האשמות חריפות כלפי מערכת המשפט ובכיריה ביחס לאחריותם האפשרית למחדל 7 באוקטובר, ובכמה מקרים ניתנה במה גם לטענות מרחיקות לכת, בעיקר מצד ח"כ טלי גוטליב, שגבלו בקונספירציה ורמזו על בגידה מבפנים.
אך אלה היו לא רק דיבורים. החוק שעבר השבוע היה חד-צדדי באופן גס – הממשלה תוכל למנות ועדת חקירה במינוי חברי הקואליציה בלבד, ובמקביל למנוע מבכירים במערכת המשפט והביטחון שמכהנים בתפקידיהם בעשרים השנים האחרונות, להתמנות אליה. מדובר בווטו רחב על עשרות שופטים ויוצאי מערכת הביטחון שקלנר סימן כחשודים מראש וטען בתוקף בשם כל הציבור שאין לתת בהם אמון. זאת אף שחלק לא מבוטל מהציבור, גם הביקורתיים, עדיין רואה בחלק מהאנשים הללו מועמדים אמינים יותר לחקירה מדמויות שייבחרו ישירות על ידי הקואליציה.
הטלת הווטו משחקת כאן תפקיד כפול: נוסח החוק מזמין את האופוזיציה להצטרף לקואליציה ולבחור חצי מהמועמדים לוועדה, אך בדרישה לאסור מראש נציגים פוטנציאליים שמזוהים עמה לקחת חלק, הקואליציה מנעה מהאופוזיציה את האפשרות להיות שחקן שווה זכויות בתהליך קבלת ההחלטות. בטיוטה מוקדמות של החוק מבקר המדינה אמור היה להחליף את האופוזיציה במקרה שתחרים את ההחלטה. בהצעה שאושרה כעת מחוקקי החוק ויתרו גם עליו. מבחינתם – ועדת חקירה בראשותם של שלושה חוקרים נאמנים לשלטון טובה דיה.
פרויקט ליכודי-ציוני דתי
האם היה לחוק הזה סיכוי מלכתחילה? המשפחות השכולות שתמכו במהלך פנו לראש הממשלה כבר בסתיו 2024 בדרישה לקדם ועדת חקירה שלא תמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון. טענתם הייתה ברורה: מוסד ועדת החקירה הממלכתית קיים כבר עשרות שנים ויהיה קשה לייצר לו תחליף בהליך חפוז. נתניהו נדרש שכנוע ,אבל מסיבותיו הפוליטיות בחר להתחיל לקדם את החוק רק כחצי שנה לפני מועד פיזור הכנסת.
המסלול שנבחר – הצעת חוק פרטית בכנסת ולא הצעת חוק ממשלתית שעוברת דרך מערך הייעוץ המשפטי של הממשלה – היה אמור לכאורה להקל על קידומה. כך גם החרמת הדיונים מצד חברי האופוזיציה שצמצמו את מסכת ההתנגדויות. אך ההתעקשות לחתור תחת המטרה המוצהרת שלו – יצירת מתווה שוויוני-פרטטי בין הקואליציה לאופוזיציה – האריכה את הדיונים בשבועות. מלחמה שנמשכה כחודשיים, דחיות שונות בשל סדרי עדיפויות של ועדת החוקה ואיומים פוליטיים בתוך הקואליציה לא הוסיפו חסד לתהליך.
לא הייעוץ המשפטי ולא יוזמות פשרה שעלו מתוך הליכוד הצליחו לשכנע את קלנר ורוטמן לשנות את יסודות ההצעה: פשרה שתשלב מינוי פוליטי ומשפטי לא התקבלה, כמו גם הצעה לאפשר לאופוזיציה לבחור את נציגיה בוועדה בלי הגבלות. אך חוק שנבנה סביב יתרון קואליציוני ברור עלול להתהפך על יוזמיו במצב פוליטי אחר. זו אולי אחת הסיבות לכך שגם בקואליציה לא נרשמה סביבו התלהבות גדולה במיוחד והוא נשאר בגדר פרויקט ליכודי-ציוני דתי.
פשרה אמיתית שתתן מענה למשבר האמון
לממשלה הבאה תהיה תמיד אפשרות לא להמשיך לקדם את החוק. היא תוכל לבחור באחת משתי אפשרויות קיימות: ועדת בדיקה ממשלתית שממונה בידי הממשלה, כפי שנעשה לאחר מלחמת לבנון השנייה או ועדת חקירה ממלכתית, שממונה בידי נשיא בית המשפט העליון. ועדה כזאת שימשה בחקירתם של אסונות ומחדלים מרכזיים בישראל – ממלחמת יום כיפור עד לאסון מירון.
אפשרות שלישית תהיה לנסות להגיע לפשרה אמיתית שתנסה לתת מענה למשבר האמון של שלל המחנות: מודל שבו יש ייצוג לקואליציה, לאופוזיציה, למערכת המשפט ולממשלה האמון. אפשר לחשוב על עוד כיוונים אבל אחרי הסאגה הנוכחית, ספק אם לציבור יהיה קשב לעוד סיבוב ארוך של דיונים פרוצדורליים על זהות החוקרים, במקום לחקירה של המחדל עצמו.
סביר להניח שקלנר, רוטמן ונתניהו הבינו את המכשולים האלה מראש. ייתכן, אם כן, שהחקיקה לא נועדה רק בשביל הקמת ועדה, אלא גם כדי לשרת מטרה פוליטית אחרת: לגייס את הבייס, לסמן את האויבים, ובמקביל להמשיך לפגוע בתהליכי החקירה על ידי עיכובה. מה שנראה על פניו כהצלחה פרלמנטרית זמנית ומפוקפקת ברמת המחנה עשוי עוד להתברר כהישג פוליטי ארוך טווח ברמה האישית – הכול במחיר עלות של עוד קצת קיטוב.