ספר דברים, החומש האחרון בתורה, מורכב כמעט כולו מנאום שמשה נושא בפני בני ישראל, על סיפה של הארץ המובטחת. משה יודע כי לא ייכנס איתם לארץ, ומנצל את ההזמנות האחרונה לתיאור ההתרחשויות במסעו של העם במדבר. הוא מדגיש מאורעות חשובים, את מעשיהם של בני ישראל ואת המצוות שקיבלו. תיאור של היווצרות האומה הישראלית, שגם מתווה דרך לעתידה.
פרשת דברים, הפותחת את נאומו של משה, מספרת את תולדות עם ישראל במדבר בקיצור נמרץ – תוך שניים וחצי פרקים בלבד. דגש מיוחד מושם על חטאי העם במדבר ובייחוד על חטא המרגלים, שבגינו נגזר עליהם להמשיך במסעותיהם במדבר 40 שנים.
הפרשה נקראת דרך קבע בשבת שלפני ט' באב, יום הצום לזכר חורבן בתי המקדש. מועד התענית לא נראה מחובר לתוכן של פרשה, אך מדרשים ופירושים קושרים ביניהם. במשנה (מסכת תענית כ"ו ב) נכתב: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר".
האסון הראשון שאירע בט' באב, אם כן, הוא העונש שקיבלו בני ישראל לאחר חטא המרגלים. אך מדוע נקשרו מועדים אלו יחדיו? תשובה אחת ניתנת בהמשך המסכת (תענית כ"ט א') מפי רבה, המביא את דברי רבי יוחנן: "אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת". לפי חז"ל, תלונותיהם הלא מוצדקות של המרגלים גרמו לכך שנגזר על עם ישראל לסבול סבל אמיתי, כאילו אמר האל: "אני אתן לכם סיבה אמיתית לבכות".
תוכחה ואהבה
במדרש דברים רבה עולה סוגייה נוספת: מדוע משה משקיע את תחילת נאומו, כמו גם חלקים נוספים בהמשך, בדברי תוכחה ולא בברכות לעם ישראל? "אלה הדברים אשר דבר משה' אמר רב אחא בן רב חנינא: ראויות היו התוכחות להאמר מפי בלעם, והברכות מפי משה. אלא, אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו; ואילו ברכם משה, היו אומות העולם אומרים: אוהבם ברכם. אמר הקב"ה: יוכיחם משה שהוא אוהבם, ויברכם בלעם שהוא שונאם, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל".
דברי המדרש מזכירים כלל חשוב בביקורת, המתמצה בפסוק האלמותי מספר משלי (ג' יב): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ". אנשים נוטים להקשיב לביקורת אם הם יודעים שהמבקר הוא איש שלומם, ועל אחת כמה וכמה, אם הם מכירים אותו כאוהבם ואוהבים אותו בחזרה. לו היה בלעם משתלח בבני ישראל בדברי תוכחה, לא היו אזניהם פתוחות לדבריו, שכן היו מזהים אותו כאויב וכמי שמחפש את רעתם. חשבון הנפש של האומה חייב להגיע מבפנים.
החורבן מסתיר את התקומה
קשר נוסף בין נאום משה לבין תשעה באב הוא בכפילות המאפיין את שניהם: מעין ליקוי חמה של חורבן המסתיר את התקומה.
משה מטיח בעם את תוכחתו, מזכיר להם חטא מתקופה שהם אינם יכולים לזכור בעצמם, דור המדבר שחטא הרי כבר מת. אך הוא עושה זאת על גבולה של הארץ המובטחת, רגע לפני השיבה מהגלות הראשונית ביותר של העם, על סף התקומה.
בט' באב קרו אסונות רבים. על אלו שנמנו במסכת תענית נוספו גם גירוש יהודי בריטניה ב-1290 וגירוש יהודי ספרד ב-1492, הצטרפותה של גרמניה למלחמת העולם הראשונה והפיכתה למלחמה עולמית, והמשלוח הגדול ביותר באקציה הגדולה של גטו ורשה. אך לפי המסורת, זה גם היום שבו ייוולד המשיח.
לא נכון לראות זאת כהצמדה סיבתית בין תהליכי החורבן של עם ישראל לתהליכי תקומתו. היה זה הרב יהודה לאון אשכנזי, המכונה 'מניטו', מאנשי הרוח והמנהיגים האינטלקטואליים הבולטים של יהדות צרפת אחרי השואה שאמר: "קביעת קשר של סיבה ומסובב בין השואה והתקומה מצביעה על אי הבנה של הרצף האמיתי של המאורעות". עם זאת, העיסוק ברע שקרה יחד עם הטוב העתיד לראות עשוי להיות אפקטיבי מבחינה פסיכולוגית ופדגוגית, כדי לנסות לנתב את דרכו של העם לכיוון צודק יותר.
מעיר המרצחים לעיר הצדק
קריאה כזו אפשר לשמוע גם בהפטרה שתיקרא בשבת בבתי הכנסת, הלקוחה מתוך חזון ישעיהו, ועל שמה נקראת השבת שלפני תעשה באב 'שבת חזון'.
הנביא ישעיהו בן אמוץ שואל: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים?" – איך העיר שהייתה טובה וצודקת נהייתה למקום של מרמה וחטאים? אך הוא איננו משאיר את החזון רק בתוכחה. הוא מבטיח בשם האל גאולה: "אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי". יש לו פרוגרמה סדורה לכך, הכוללת מינוי שופטים וענישת פושעים. הוא מודיע כי יש דרך חזרה, או אולי ליתר דיוק דרך קדימה, וכי העיר שפשעה יכולה להפוך חזרה ל"עִיר הַצֶּדֶק".
רבים רואים את עיקרה של נבואת ישעיהו בקשירה בין השחיתות החברתית והחוקית לחורבן. אך ייחודה עשוי להיות דווקא בהצעה הגלומה בתוכה, האפשרות להתחדש גם מתוך משבר עמוק. ההצעה הזו עשויה להדהד גם אחרי דורות רבים, לתקופות שונות של שבר וחורבן.