בחום של סוף יולי, בין עצי האורן של יער כפר החורש שבגליל התחתון, אין הרבה קליטה לטלפונים. גם לא ממש צריך. הטלפונים הניידים נאספו בבוקר למארז קבוצתי, ובמקום לגלול במסכים, מאות נערים ונערות יושבים במעגלים על האדמה, קוראים מתוך חוברות הדרכה, מנהלים דיונים סוערים וצוחקים.

בני הנוער משתתפים בקורס המדריכים הצעירים (מד"צים) של תנועת הנוער העובד והלומד לחברה הערבית. 800 חניכים בוגרי כיתות ט' ו-י', לצד כ-200 מדריכים, רכזים ואנשי צוות, התכנסו כאן מכל קצוות הארץ כדי ללמוד איך להנהיג, להדריך ולפגוש אחד את השני. הסמינר נמשך חמישה ימים, ומשלב בין זמני שיחה לבין לבין פעילויות כמו הפסקה פעילה בנושא אקלים וטיול לחוף גיא בכנרת.

"יש פה את כל החברה הערבית – יישובים מהדרום, מהצפון והמרכז שנפגשים", מסבירה סלוא אבו כאשף, תושבת רהט, רכזת שותפה של הקינים הערבים בתנועה. "בסמינר משתתפים יותר מ-40 קינים (סניפים של התנועה, י.א.) מטייבה, פורדיס ואום אל-פחם, וגם מקינים חדשים לגמרי שנפתחו השנה – כמו בכפר רג'ר בגבול לבנון, או ביישוב מכחול בנגב. החניכים האלה מגיעים לכאן כדי להיות המדריכים של שכבות היסודי בשנה הבאה".

מוחמד אלקרנאווי  (19) מרהט, חבר התנועה כבר שש שנים, מדריך את אחת מקבוצות החניכים. הוא מחייך בעייפות, ומספר ששיחק ודיבר איתם עד שלוש לפנות בוקר. לצידו עודאי אבו סילמי מתל שבע. שניהם התחנכו בתנועה, ובוחרים גם לאחר סיום התיכון להמשיך ולהוביל.

"אין שום דבר דומה לזה בחברה הערבית", אומר טל טוניק, מנהל שותף של הקהילה הערבית בתנועה. "לא במספר החניכים והצוותים, לא בעומק, לא במגוון היישובים שחניכים מגיעים מהם. וזה קורה בתוך תנועה משותפת יהודית-ערבית".

מתרגלים להבין ניב אחר

החוויה ביער אינטנסיבית. לינת שדה באוהלים, סדר יום צפוף מ-8:00 בבוקר ועד הלילה, ומפגשים רבים במעגל שדורשים קשב. הקבוצות בסמינר מורכבות באופן מכוון מחניכים מאזורים שונים.

"בהתחלה זה קשה", מסבירה סלווא אבו כאשף, "בערבית הבדואית מדברים בניב אחר. היום הראשון מוקדש לזה – שהחניכים יפתחו שיח ויבינו את הניבים אחד של השני. יש הרבה חניכים שרוצים להיות רק עם החברים מהיישוב שלהם, ותפקיד הצוות לשכנע אותם שהם במקום הנכון. עושים את זה דרך משחקים, גיבוש, בחירת שם לקבוצה וערבי תרבות. בסוף, בלילה, הם כבר צוחקים ומספרים סיפורים יחד".

קורס ההדרכה מתוכנן במשך חודשים ארוכים. נור ג׳בארה (36) מטייבה ולינה אבו ליל (32) מעראבה, רכזות ההדרכה של הסמינר, מספרות על התהליך עד להגעת החניכים ליער: "מנובמבר-דצמבר אנחנו מתחילות לתכנן את המטרות. כותבות פעילויות, מעדכנות, ומעבירות את החומרים לרכזות ההדרכה המחוזיות. לפני שהחניכים מגיעים לפה, הם עוברים תהליך של 'לקראת הדרכה' בקינים – שישה מפגשים של הכנה, ימי שיא בבתי הספר ואירועים נגד אלימות".

"הסמינר מלמד איך להדריך ולהנהיג", אומרת ג׳בארה. "הוא מאפשר לרכוש כלים בהדרכה, לקבל ביטחון עצמי, לדעת איך לעמוד מול קבוצה וקהל, ולהבין את חשיבות התפקיד שהם הולכים לעשות בעתיד".

רוצים חיים טובים יותר

אריג' אבו כאשף (29) מרהט, רכזת מחוז הדרום, אחראית על 200 חניכים ומדריכים מהנגב, כולל מהכפרים הבלתי מוכרים.

"הגעתי לנוער העובד והלומד ב-2008, והייתי מהבנות הראשונות שיצאו מרהט לסמינר מד"צים", היא מספרת. "אני אומרת: עשרה מחנות קיץ כילדים לא שווים סמינר מד"צים אחד. האתגר הגדול שלנו הוא שיהיו בנות בכל קבוצה. זו עבודה קשה של הרכזים, ואני לא מסכימה שייצא קן אחד שאין בו בנות. רוב הצוות במחנות שלנו הוא נשים".

אריג' אבו כאשף מתארת את המהפך שחווים הנערים והנערות ביער: "הם שקועים ברשתות החברתיות וב-AI, ופה ניתקנו אותם מהטכנולוגיה והזמנו אותם לדבר. ביום הראשון מ-8:00 בבוקר עד 23:00 בלילה הכול במעגל. אחד ההורים שאל אותי בטלפון אם זה עונש, וכשהוא דיבר עם הילד שלו הוא הופתע. יש פה ילדים שמישהו מהמשפחה שלהם נרצח, והם באים לפה ואומרים שהם רוצים חיים טובים יותר".

מדריכי סולחה: "ללמוד שפה של דיאלוג"

בתוך המערך הגדול של קורס המד"צים, בולטת השנה קבוצה ייחודית של 70 חניכים בוגרים הלובשים כובעים סגולים. הם משתתפים בפיילוט ראשון מסוגו: הכשרת "מדריכי סולחה" – תוכנית מעשית להתמודדות עם האלימות הגואה בחברה הערבית. התוכנית לא רק מכשירה לפתור סכסוכים, אלא מקנה מיומנויות לניהול שיח ביום-יום. 

"הבנו שאי אפשר להישאר רק ברמת המילים והטקסים – צריך לתת לחניכים כלים מעשיים לשטח", מסבירה נור, רכזת ההדרכה שפיתחה את החוברת והכשרת הסולחה, יחד עם ד"ר יאסר אל-עמור ותייסיר מחמיד. "חיברנו בין מסורת הסולחה לבין מודלים של ויסות רגשי, מנהיגות, שליטה עצמית ופתרון קונפליקטים, ואפילו שילבנו עבודה עם סדנאות ביו-פידבק ופסוקים מהאסלאם. התחלנו בפיילוט של 60 מדריכות ומדריכים מכל המחוזות, והמטרה היא לא רק להעניק להם ארגז כלים אישי, אלא לאפשר להם לחזור לקנים ולבתי הספר ולהעביר את זה הלאה. כשחניך מבין איך לעצור, לנשום ולחשוב לפני שהוא מגיב מתוך דחף לשמור על ה'כבוד', נוצר שינוי אמיתי בשטח. הלבשת המושגים הללו על עולם הסולחה הפכה את השיח למשהו עמוק ומשמעותי עבורם."

"אני לא רוצה להיות פסימי, אבל יש דור שפספסנו", אומר ד"ר יאסר אל-עמור, שמלווה מקצועית את פיתוח התוכנית. "אנחנו צריכים להשקיע בגיל הצעיר, לתת לו כלים לנהל שיח ברמה הכי בסיסית. צריכים ללמד אותם לקיחת אחריות ושייכות דרך שאילת שאלות. כשרואים ששוברים חלון בבית ספר או כיסא בפארק הציבורי, בדרך כלל לא מתערבים, אבל כשזה בבית שלך – אתה חייב לעשות משהו. זהות ושייכות גורמות לי להרגיש שהמרחב שייך לי, ואז אני אפעל".

טוניק מסביר איך נוצרה התוכנית. "קשה לא להיות משותקים ביחס להיקף התופעה של הרצח ומשפחות הפשע בחברה הערבית. הרעיון של מדריך הסולחא הגיע מאמירה שאנחנו לא נפתור את הרצח בחברה הערבית, אבל אנחנו רוצים להתמודד עם האלימות שמחלחלת לכל תחומי החיים, גם לאנשים ובני נוער נורמטיביים. אם זה בני נוער שהתחילו ללבוש רק שחור, אם זה שירי הלל בחתונות למשפחות פשע. האלימות נכנסת לתרבות, לא במובן שזו התרבות של הערבים, אלא שאנשים מוצאים את עצמם מוקפים באלימות".

"לצערנו גם מוסד הסולחא התקלקל", הוא אומר, "כי בחלק מהמקרים עושות אותו משפחות הפשע בעצמן. אז הלכנו למקום היסטורי ועמוק יותר שמופיע באסלאם ובתרבות הערבית, בחיבור עם גישות ופרקטיקות מערביות כמו גישור וצדק מאחה, וניסינו ליצור מודל שחניכים יכולים לממש אותו. לא רק להגיד שהרציחות נוראיות, אלא מה כן אפשר לעשות".

ד"ר אל-עמור, המלווה מרכזי גישור ודיאלוג בקהילה בחברה הבדואית בנגב, מדגיש את חשיבות החיבור למסורת. "חלק גדול מהאיסלאם עוסק במיומנויות. איפוק, כיבוש היצר, איך אני מזהה את האמת ולא רק שופט, קבלת האחר.  האיסלאם מאוד מצדד ב'חילאף', שזה ויכוח, אבל הוא נגד 'סיראע' – שזה ריב וקונפליקט חזק". לדבריו, "אם אשאל את החניכים אם מישהו סבל מאלימות, 99 אחוז יגידו שכן. מחר הם המנהיגים, הרופאים, עורכי הדין והמנהלים ביישובים שלנו. הדור שלנו צריך לחנך ולהקנות להם מיומנויות, אבל מי שיתמודד עם האתגר זה הם".

"חלק גדול מהחניכים או המדריכים מפחדים לגעת בזה, זה תפוח אדמה לוהט", מודה ד"ר אל-עמור. "אבל ההשפעה ניכרת אם מתערבים כשהדברים קטנים. כשפורץ סכסוך ברחוב בין שני ילדים קטנים, למשל. המדריכים והחניכים לומדים שפה של דיאלוג, חשיבה ותקשורת לא אלימה, וגם את המחירים שנשלם אם לא נפעל".

"להיות פה נותן כוח"

המציאות המתוחה שמחוץ לסמינר מורגשת לא רק בהיבט הפשיעה, אלא גם ביחס לאפשרות שאיראן תתקוף שוב את ישראל. "המלחמה משאירה אותנו על הקצה ובחוסר ודאות", אומרת אריג' אבו כאשף. "אם תהיה הסלמה, אנחנו מוכנים לפינוי מסודר לפי ההנחיות. אבל עצם זה שאנחנו פה, ממשיכים לעבוד ולחנך – זה מה שנותן כוח".