"מפיצי שנאה", "מפלגת השטנה", "שנאה חסרת גבולות" – אלה רק חלק מהביטויים שהצמיד קלמן ליבסקינד לחברי מפלגת הדמוקרטים בטורו "שנאת המתנחלים שוב מתפרצת, והפעם יש לה בית פוליטי רשמי" שפורסם במקור ראשון בסוף השבוע שעבר.

לטענתו, תגובות חברי המפלגה לתקרית האלימה מחוץ לכפר תל בשומרון, שבה נהרגו תושב חוות גלעד בניהו מלט, הקצין יובל עזרא וארבעה פלסטינים, לא הייתה ביקורת על מדיניות הממשלה או על האלימות היהודית, אלא עוד גל של התפרצות גזענית עונתית: המתנחלים אשמים כי הם מתנחלים, ומהבחינה הזו – גולן ואנשי מפלגתו אינם שונים מבן גביר ועוצמה יהודית.

אבל מה אמרו בדיוק חברי המפלגה? יום לאחר האירוע כתב גולן: "יש להצטער על אובדן חיי אדם – ישראלים ופלסטינים", וקרא להעמיד לדין כל מי שפעל באלימות. משה רדמן אבוטבול, שספג ביקורת גם מחברי מפלגתו, ביקש לעסוק בתמונת המאקרו: אחריות המדינה למצב בשטחים, והמשך מפעל ההתנחלויות. ח"כ גלעד קריב, כמו גולן, פתח את דבריו בהבעת צער על רצח הישראלי ובקריאה להמשך המאבק בטרור ודרישה מהמדינה להיאבק בפעולות נקמה. ח"כ נעמה לזימי הטילה על הממשלה את האחריות למדיניות, שלדבריה מאפשרת את אירועי החיכוך.

אפשר לחלוק על העמדות האלה מן היסוד, אפשר לתמוך בהרחבת ההתיישבות, לראות בחוות כלי ביטחוני לגיטימי ולבקר בחריפות אנשי שמאל שמגמדים את הטרור הפלסטיני. אבל מקריאה מדוקדקת בפוסטים של חברי הדמוקרטים, הם רואים במדינה האשם המרכזי באירוע ודורשים שינוי מדיניות קטגורי. דיון בחוקיות מעשיהם של אזרחים אינו הצדקת רציחתם. דרישה להגן גם על פלסטינים אינה מבטלת את החובה להילחם בטרור הפלסטיני, וצמצום מפעל ההתנחלות וחזרה למשא ומתן אינם אומרים שכל המתנחלים רשעים ולא הופכים את מבקרי מפעלם למפיצי רעל.

ליבסקינד כורך את הרגשות בטענות, ולא במקרה. הוא מציג את נציגיהם של כחצי מיליון מצביעי שמאל ציוני כאחרוני קבוצות השוליים הסהרוריות והמנותקות, שבמקרה הטוב אסור להקים איתם קואליציה ובמקרה הרע צריך להוציא אותה מתחום הלגיטימציה. מטרתו אחת: להציג את הטרור היהודי כאירוע אזוטרי, שחומרתו מלובה בכוונה בידי שונאי המדינה כדי לפגוע בשמם של המתנחלים.

הדברים מקבלים חיזוק מיוחד כשמגלים שבטור בן כ-2,000 מילים ליבסקינד מקדיש לתופעת הטרור היהודי משפט אחד: "ודאי מותר לדרוש אכיפה מוגברת מול פעולות אלימות של נערי גבעות". כמו השמאל הציוני, האלימות היא הערת שוליים ומבקריה סכנה פוליטית.

אלא שהטרור היהודי כבר מזמן אינו עניין שולי. רק בחודש האחרון הגיעו לכותרות ראשיות בכלי תקשורת מובילים אירוע ירי של חייל בילד בן תשע, ביזה ושריפה של מסעדה, גניבת צאן ותקיפת נשים והשלכת בקבוקי תבערה והצתת מסגדים. לפי משרד הביטחון, בחצי השנה האחרונה תיעד הצבא 660 מעשי פשיעה לאומנית, שהוא מגדיר כאירוע טרור – עלייה של 60% לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה.

אולי החשיפה לא מספיקה, והאירועים בוודאות אינם מטופלים מספיק. אך הביקורת על הטרור היהודי אינה עוד קפריזה שמאלנית – כפי שמבקשים לצייר אותה ליבסקינד, עמית סגל ומובילי דעת קהל בכירים בציונות הדתית, שתגובתם מתכתבת היטב עם היחס האדיש של המגזר לתופעה, שלפחות לטענתם חלקם, פוגעת קודם כול במפעל ההתנחלות עצמו.

אין זה כתב הגנה גורף על יאיר גולן, שקריאתו לסגירת גופי תקשורת ומוסדות חינוך פסולה ושגויה. אבל בליל האשמות נגד אנשי הדמוקרטים על דברים שלא אמרו ולא התכוונו אליהם, תוך כדי השלכת הדברים על קהל המצביעים, שחלק גדול ממנו משרת בשטחים ושומר על ההתנחלויות, נראה יותר כמו התפרצות פבלובית דווקא מהצד של ליבסקינד. הוא מבקש להמשיך לדבוק בנחמה השקרית שהפוגרומים היהודיים הם עניין חולף, מושא לביקורת של צועקי "Free Palestine", אך האמת היא שיותר ויותר ישראלים מתחלחלים ממה שהם מבינים כאירוע ישראלי לכל דבר ועניין, ומצפים ממדינת ישראל לקבל עליו אחריות.