חבר כנסת שרוצה להיבחר שוב צריך לדעת בראש ובראשונה למי הוא חייב את מקומו, אומר פרופ׳ עופר קניג, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ובמכללה האקדמית אשקלון. וכשראש המפלגה הוא הקובע, התשובה פשוטה למדי: "כל מערך התמריצים שלו יופנה אז כלפי הנאמנות למנהיג המפלגה". קניג מוסיף תחזית שמשמשת גם אזהרה: "אני חושב שהכנסת הבאה תחזיר אותנו לשנות ה-70 מבחינת מיעוט חברי הכנסת שנבחרים בהליכים פנימיים דמוקרטיים".
קניג חושף את הפער שנוצר במערכת הבחירות הנוכחית בין התדמית הרעננה שמצטיירת בשל ריבוי השמות החדשים שנכללו השנה ברשימות השונות לבין התלות ההולכת וגדלה בראשי המפלגות. באופן כללי, הוא אומר ל'דבר', "כמעט כל חברי הכנסת נדרשים לא לגלות קו עצמאי, לשים את המצפון הפוליטי בצד ולהפוך לסוג של יס-מן".
מי בוחר היום את המועמדים לכנסת ואיך זה שונה מהעבר?
"רוב חברי הכנסת הבאה ישתייכו למפלגות שבהן המנהיג הוא שקובע, למשל נפתלי בנט, יאיר לפיד, גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן, ש"ס, יהדות התורה ועוצמה יהודית – אלה מפלגות שבהן הקובע הוא המנהיג עצמו או אליטה מפלגתית מצומצמת, כמו לפני חמישים שנה.
"נשארנו בעצם עם מפלגות הדמוקרטים והליכוד. אך גם בליכוד חלק גדול מהמועמדים משוריינים על ידי בנימין נתניהו, אז נקרא לזה '60% דמוקרטיה'. ויש את המפלגות שלהן מנגנון מצומצם של בחירה ולא בחירות מקדימות (פריימריז). למשל, הציונות הדתית בהובלת בצלאל סמוטריץ', חד"ש ובל"ד".
איך נראה תהליך בחירת הרשימות לפני חמישים שנה?
"עד 1977 כמעט כל חברי הכנסת נבחרו במסגרת ועדות מסדרות, גם בליכוד וגם במערך. באותה שנה שינה הליכוד את השיטה והתחיל לבחור את חברי הכנסת שלו במרכז המפלגה. אלה לא היו פריימריז, אבל זה היה בהחלט צעד מאוד משמעותי: כבר לא היה מדובר בוועדה מסדרת אלא בבחירות פנימיות.
"למפלגת העבודה לקח עוד כמה שנים. רק ב-1988 היא החלה לבחור את המועמדים שלה בוועדה, וארבע שנים אחר כך בפריימריז. ב-1996 יותר ממחצית חברי הכנסת נבחרו בפריימריז. ב-2009 כמעט 70 חברי כנסת נבחרו בפריימריז, הודות למפלגת קדימה. גם קדימה, גם העבודה וגם הליכוד בחרו כך את הרשימות שלהן. מאז אנחנו רואים היחלשות עקבית".
מה ההבדל בין הוועדות המסדרות כיום לאלה של פעם?
"בשנות ה-60 וה-70 הוועדות המסדרות של המערך, הליכוד והמפד"ל היו מוסדות שייצגו כל מיני אינטרסים פנימיים. הן ניסו לבנות רשימה לפי שיקולי ייצוג של מגזרים שונים שתומכים במפלגה. היום מה שאנחנו קוראים לו 'ועדה מסדרת' הוא הרבה פעמים איזושהי כסות שמסתירה את זה שבעצם גם בה מי שקובע הוא יושב הראש.
"במפלגה ישראל ביתנו לדוגמה, מי שקובע לכאורה זו 'הוועדה המתמדת'. לכולם ברור שהיא לא תמליץ לשלב ברשימת המועמדים מישהו שאינו לרוחו של יושב הראש אביגדור ליברמן. במידה מסוימת זה ככה אפילו בש"ס, שם לכאורה אריה דרעי צריך לפעול לפי הנחיותיה של מועצת חכמי תורה. אולם בפועל יש לדרעי כוח רב על הוועדות. מקרה אחר היא מפלגת יש עתיד, שבה יאיר לפיד בחר הפעם את הרשימה בחוסר שקיפות מוחלטת".
מה גורם לתופעה הזאת? האם היא קורית רק בישראל?
"ספרות המחקר מצביעה על תהליך ארוך של היחלשות מפלגות כמוסד שמתווך בין החברה לשלטון. במקביל קיים תהליך שנקרא פרסונליזציה פוליטית, שבו הדגש והמוקד של התהליך הפוליטי עוברים מהמפלגה ומהאידיאולוגיה אל המנהיג והתדמית. זה קורה גם במדינות אחרות, אבל אצלנו זה התרחש בצורה הרבה יותר קיצונית והרבה יותר מהירה.
"בישראל, אני חושב שהסיבה העיקרית היא חוסר ההצלחה של מפלגות מרכז להתבסס. פעם הייתה לנו מפלגת העבודה, שהייתה גדולה יחסית ושלחה חברי כנסת רבים שנבחרו בהליכים פנימיים. מאז היא נחלשה מאוד, ומי שהחליף אותה זאת שורה של מפלגות מרכז: שינוי, התנועה, יש עתיד, כחול לבן, ועכשיו גם ישר. אף אחת מהמפלגות האלה, אולי חוץ מיש עתיד במובן מסוים, לא הצליחה להתבסס לאורך זמן, להקים תשתית ארגונית, מוסדות ובסיס של מתפקדים שיוכלו לבחור את חברי הכנסת".
למה קל יותר היום להזדהות עם מנהיג מאשר עם מפלגה ורשימה?
"יש כמה סיבות, למשל הופעתן של טכנולוגיות חברתיות. הרבה יותר קל לעקוב אחרי האינסטגרם של נתניהו או של בנט מאשר אחרי האינסטגרם של הליכוד או ביחד.
"דבר נוסף ועמוק יותר קשור לשינויים סוציולוגיים, מה שמכונה 'אינדיבידואציה' – שימת הדגש על היחיד ופחות על הקבוצה. יש גם התרופפות של קשרים עם ארגונים. מאוד בולט למשל שהקשר של המפלגות עם איגודי עובדים וההסתדרות נחלש משמעותית, וכך גם הנוכחות שלהן בשלטון המקומי. היום רוב ראשי הערים לא מזוהים מפלגתית ומעדיפים להיות מועמדים עצמאים מאשר להשתייך או להיות מזוהים עם מפלגות".
מה המחיר של היעדר פריימריז?
"חבר כנסת שנבחר במפלגה שאין בה פריימריז חייב את מקומו למנהיג או לאליטה מפלגתית מסוימת. בהנחה שהוא רוצה להיבחר גם בפעם הבאה, מערכת התמריצים שלו מופנית לחיזוק הנאמנות למנהיג. אני חושב שזה המחיר העיקרי של היעדר פריימריז.
"מצד שני, גם לשיטת הפריימריז יש לא מעט חסרונות. כשאתה חבר כנסת שנבחר על ידי עשרות אלפי מתפקדים, שחלקם הגדול אינם מתפקדים חופשיים אלא חלק מקבוצות אינטרסים או קבלני קולות, מערכת התמריצים שלך משועבדת לאותם מגזרים או אינטרסים. גם לזה יש מחיר".
איך אפשר לתת לציבור יותר השפעה בלי ליצור את התלות הזאת?
"שום שיטה לבחירת מועמדים אינה מושלמת. צריך למצוא איזון בין מתן כוח למתפקדים לבין מתן כוח מסוים למוסדות המפלגה ולמנהיג. והחשוב מכול – מה שאנחנו מנסים לקדם במכון הישראלי לדמוקרטיה – הוא שינוי שיטת הבחירות באופן שיאפשר למצביעים לסמן מועמדים ביום הבחירות ולהשפיע על הסיכויים שלהם להיבחר לכנסת.
"ברוב המדינות שבהן נערכות בחירות יחסיות כמו שיש בישראל (שיטת בחירות שבה מספר המושבים שמקבלת כל מפלגה בבית הנבחרים הוא יחסי למספר הקולות שקיבלה בבחירות; א.ב), נהוגה שיטה שאפשר לקרוא לה 'פתק חצי פתוח'. יש לה פוטנציאל לאזן את מערכת התמריצים של הפוליטיקאים וגם לתת כוח ממשי למצביעים, כך שלא יצביעו אך ורק למפלגה מסוימת, אלא גם יוכלו להשפיע על הסיכויים של מועמדים מסוימים להיכנס או לא להיכנס לכנסת, ובכך לתת יותר מרחב לבוחר לקבוע את נציגיו".