החלוצה והמחנכת רחל רבין הלכה לעולמה בגיל 101. רבין, חלוצה ציונית מדור תש"ח, ממייסדות קיבוץ מנרה, תרמה רבות לחינוך הקיבוצי ולתנועה הקיבוצית לאורך חייה וקיבלה על עצמה תפקיד בהנצחת אחיה ראש הממשלה יצחק רבין לאחר הרצחו.
נשיא המדינה יצחק הרצוג: ״הצטערתי לשמוע על פטירתה בשיבה טובה של רחל רבין יעקב היקרה, מי שמסע חייה הארוך והמרשים היה מופת של עשייה חינוכית וציבורית. במשך עשרות שנים הייתה רחל לדמות מובילה במנרה ובתנועה הקיבוצית בכלל, והעמידה דורות רבים של תלמידים ותלמידות אשר לנצח יזכרו בוודאי את החותם הייחודי שהותירה בהם המחנכת רחל".
"כמי שזכה להכירה ואף שוחח עמה לרגל יום הולדתה ה-101", הוסיף, "אני יודע כמה כאבה את הירצחו של אחיה יצחק, מושא אהבתה והערצתה, ולצד זאת בחרה להמשיך ולדבוק בעשייה למען הכלל, אשר זיכתה אותה, ובצדק רב, בפרסים ובאותות הוקרה רבים".
רבין נולדה בירושלים לרוזה כהן ולנחמיה רבין, אחות צעירה ליצחק. אימה, שכונתה "רוזה האדומה", הייתה חלוצה ופעילה חברתית, מראשוני העולים בעלייה השלישית, מנהלת סניף בנק 'הלוואה וחיסכון'. לאחר לידתה עברה המשפחה לגור בתל-אביב.
"אמא שלי הייתה לוחמת אמיצה", סיפרה רבין בעבר בראיון ל'דבר', "האישה הראשונה והיחידה בהיסטוריה של 'ההגנה' שמונתה להיות מפקדת עיר. תמיד חושבים ששמרתי על שם משפחתי בגלל יצחק, אבל האמת היא שעשיתי זאת בהשפעת אמי".
את שנות בית הספר עשתה רבין בבית החינוך לילדי עובדים א' בתל אביב (היום בית הספר יוסף הגלילי) ובבית הספר התיכון המחוזי בגבעת השלושה, (לימים, בית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן). בשנת 1942, עם סיום לימודיה, יצאה עם גרעין הנוער העובד להכשרה בכפר גלעדי ותל-חי ושנה לאחר מכן ייסדו את קיבוץ מנרה, היישוב היהודי הראשון בהרי נפתלי, על הר סלעים קירח וללא כל כביש גישה, ובו הייתה חברה עד יומה האחרון.
"אני כאן על ההר כבר 78 שנים", אמרה ל'דבר' בראיון לפני חמש שנים, שבו סיפרה על תקופות שבהן המים מכפרי הלבנון הרוו את צימאונה, ותקופות אחרות של מלחמה בהם חדרו מחבלים לקיבוץ ופגזים נפלו בשטחו; ימים של אבק ואוהלים; ושנים יפות של גמלאות מול נוף עוצר נשימה.
רבין, שהעידה כי הוריה הכירו זה את זו ב'הגנה', הוכשרה לתפקידי לוחמה על ידי הפלמ"ח. "עוד לפני שעלינו לקרקע הכשירו אותי כאלחוטאית. זה היה סודי, יתר החברים לא ידעו שאני אשת הקשר. האלחוטאי השני הועבר לאוניית מעפילים, כך שנותרתי היחידה. התגוררתי בצריף ששימש כמחסן הבגדים של הקיבוץ. באחד הקירות של הצריף הזה הייתי מחביאה את המזוודה של משדר הרדיו, כדי שהבריטים לא ימצאו."
היא נישאה לרפי יעקב בהפוגה של מלחמת השחרור, כששניהם מגויסים להגנה וחיים בקיבוץ שהפך למוצב קדמי.
היא תפסה תפקידי הנהגה בקיבוץ כבר מראשית הדרך, וכיהנה חמש פעמים כמזכירה. אך מפעל חייה היה החינוך. תחילה עבדה כגננת עם ילדי הקיבוץ הראשונים. בהמשך הייתה המורה של הכיתה הראשונה. כשהילדים הגיעו לכיתה י', עברו תלמידיה לגור בכפר סאלד. כשהכיתה השנייה הגיעה לגיל התיכון ייסדה את בית הספר האזורי "הר וגיא", כשלדבריה, "התלמידים בחרו את השם לבית הספר".
בדומה לאמה, שהקימה את בית הספר האזורי בגבעת השלושה, לאחר שיצחק סיים את בית הספר היסודי, גם רחל חשה צורך להקים בית ספר אזורי. "מנרה תמיד הייתה קיבוץ קטן. בגלל הריחוק לא הצלחנו להיהפך לקיבוץ גדול. היו לנו מעט תלמידים בכיתה. הרגשתי שמוכרחים לפתוח בית ספר אזורי, גם אם זה נגד את דרכו החינוכית של 'הקיבוץ המאוחד', שדגל בכך שבכל קיבוץ יהיה בית-ספר".
היא מילאה תפקידי הנהגה גם ב'קיבוץ המאוחד', ומנהיגי התנועה בקשו לשלוח אותה לכנסת. "אמרתי להם 'תעזבו אותי, את זה אני משאירה לאחי'". בהמשך (1981) מונתה להיות רכזת הפיקוח באגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך, המופקד על כל בתי הספר התיכוניים של ההתיישבות העובדת. ב-1994 מונתה ליושבת לוועד המנהל של עמותת המכללות האקדמיות לחינוך של התנועות הקיבוציות, מכללת אורנים וסמינר הקיבוצים.
רבין שכלה את בנה המאומץ ביניה ג'דידי שפיקד על יחידה במלחמת יום הכיפורים ונהרג בה. בנה יפתח, מפקד מחלקת טנקים במלחמת יום הכיפורים, נפצע באורח קשה באותה מלחמה, בקרבות בחווה הסינית.
לדבריה, הרצח של אחיה יצחק היה האסון הגדול שידעה. "הייתה בינינו טלפתיה", סיפרה על הקשר עם אחיה. "פעם אחת הוא נפצע בתאונת אופנוע (בדצמבר 1945, בדרך להכנת פעולה לפיצוץ משטרת ג'נין), אני כבר הייתי במנרה. הדואר היה מגיע לכפר גלעדי והיה חבר שיורד כל יום עם פרדה להביא דואר. באותו בוקר אמרתי לחברה שיש לי הרגשה שמשהו קרה ליצחק. היא אמרה לי: 'תפסיקי, מה את מכניסה לך לראש דברים'. בצהריים אמרו לי שהחבר שמביא את הדואר מחפש אותי, ניגשתי אליו וישר שאלתי: 'מה קרה ליצחק?' ידעתי.
"גם לפני הרצח פחדתי. חשבתי שלא שומרים עליו מספיק. שבועיים לפני הרצח, בסוכות, הקימו סוכה בבית התק"ם בתל אביב. ביקרתי שם במצב רוח רע. באו המזכירים של התנועה, ואני בדאגה אמרתי להם שהפקירו את דמו של יצחק. 'הרחוב משתולל', אמרתי, 'ולא עושים כלום, לא שומרים עליו כמו שצריך'. אמרתי להם שצריך לקחת חבר'ה, גברתנים, שאיפה שהוא נמצא גם הם יהיו. אמרו לי: 'יצחק לא מסכים'. אמרתי: 'מי שואל אותו בכלל. אתם לא רואים מה קורה?' שבועיים אחרי זה הוא נרצח".
אישה, רפי יעקב, נפטר לפני 14 שנים. ברבות השנים נולדו לה 11 נכדים ו-16 נינים. השבוע יצאה לאור הביוגרפיה שלה בהוצאת הספרים 'כרמל'. הביוגרפיה נכתבה בידי כתבת 'דבר', נכדתה, מיה ולנטיין.
"בתקשורת תמיד מקצינים את הכול", אמרה רחל רבין בראיון, שנערך לפני המלחמה. "מציגים את הדברים הרעים כי זה מה שמושך, אבל המצב בארץ טוב. יש לנו נוער נפלא". רבין נהגה להמשיך להיפגש עם תלמידים בבתי ספר, תנועות נוער וחיילים כמעט עד גיל 100, והעידה על עצמה שהיא מאמינה גדולה בנוער.