מחלון ביתה של שושן הרן (70) בקיבוץ מעיין צבי נשקפים המדרונות הירוקים של מורדות הכרמל. עמוסים בצמחייה חוף-כרמלית טיפוסית של עצי זית, עצי אורן ומטעים חקלאיים, המשתפלים מטה אל המישור. בריכות הדגים נראות כטלאים ענקיים, מראות-מים מנצנצות בשמש, לצד כביש החוף. במרחק מתגלה קו החוף הפראי של חוף דור, ומעבר לרצועת החול הלבנה נמתחים מרחביו האדירים של הים התיכון, בגווני כחול וטורקיז. עופות נודדים חונים בבוקר סתווי, בתחנת ביניים בין אירופה המתקרבת לימי החורף לאפריקה החמימה.

אחרי עשרות שנים בבארי, הרן עוד מתרגלת לנוף החדש שהחליף את משעולי הנגב המערבי. "אני לא מסוגלת לחזור לבארי", היא אומרת בראיון ל'דבר', "ראיתי דברים שאף אחד לא צריך לראות". ביתה של הרן בקיבוץ, שבו נולדה וגדלה, נשרף עד היסוד. מראה המחבלים עמוסי הנשק שכבשו את הקיבוץ למשך שעות ארוכות וגזלו ממנה את היקר מכל לא נותן מנוח.

הרן נחטפה מביתה יחד עם בתה עדי שהם, נכדיה נווה שהם ויהל שהם, גיסתה שרון אביגדורי ובת הגיסה נעם אביגדורי. המחבלים שלפו את בני המשפחה מבעד לחלון הממ"ד, שאליו פרצו בעזרת בולדוזר. הם הובילו אותם לאורך שבילי הקיבוץ המוכרים והאהובים, שנכבשו והפכו בבת אחת לגיהנום בוער. 

היא שוחררה מהשבי בעזה לאחר 50 ימים, במסגרת עסקת החטופים הראשונה. רק אחרי שחזרה גילתה שבעלה האהוב, אבשלום (אבשל) הרן, אחותה לילך קיפניס, גיסה אביתר קיפניס והמטפל פול וינסנט קסטלבי נרצחו בטבח בקיבוץ. בעלה של עדי, טל שהם, שהוחזק בנפרד מהמשפחה, נשאר בשבי ושוחרר רק לאחר 505 ימים.

מאז הרן לא באמת עצרה. היא נאבקה להשבת החטופים, נסעה בעולם, נפגשה עם מנהיגים ונבחרי ציבור, הקימה עמותה שמסייעת למשפחות שאינן יכולות לחזור לעוטף. היא מנסה להבין כיצד הגיעה ישראל ל-7 באוקטובר, ומה אפשר לעשות כדי למנוע את האסון הבא.

בינואר 2026 התפרסם ספרה 'שבויה במשימה' בהוצאת ידיעות אחרונות. "הקרדיט לשם הספר הוא לאח שלי, אביב (הברון), שערך את הספר", היא אומרת. "אני לא השתחררתי מהמשימה, גם היום. עכשיו המשימה היא לספר לעולם מה באמת קרה".

החיים בבארי: "אמרו שזה הגבול הבטוח בעולם"

הרן נולדה בבארי, בת למייסדי הקיבוץ שגדלה על שילוב של חקלאות, אחריות הדדית ואמונה בכך שלאנשים מגיעה הזדמנות לחיים טובים. "בחיים שלפני, עסקתי במדעי הטבע ובמדעי הצמח, טיפוח זרעים וסיוע לחקלאים באפריקה. אחותי לילך קיפניס שנרצחה בשבעה באוקטובר הייתה עובדת סוציאלית ומומחית לטראומה, חברה ב'נשים עושות שלום'. אבשל, בן זוגי, היה מנכ"ל 'משקי הקיבוצים'. כולנו היינו מכוונים לבניית תשתית לחיים טובים".

הוריה, ממייסדי הקיבוץ, הגיעו לבארי מתוך מודעות מלאה לסכנה. "כשההורים שלי הלכו לשם הם ידעו איפה הם חיים", היא אומרת. "אימא שלי הייתה קשרית. זה התחיל מ-46' בהתמודדות עם הרבה פשיטות, וב-48', במלחמה, הם חיו בשוחות. הם הלכו לשם מתוך מודעות מאוד ברורה. מבחינתם הם קבעו את גבולות המדינה. אנחנו גדלנו לתוך זה".

אבל היא, לדבריה, גדלה בתחושת ביטחון. "המייסדים התחילו במצב מאוד קשה, ובאופן הדרגתי, הגיעו להצלחה מאוד יפה. אנחנו נולדנו למשהו שאולי היה צנוע מבחינה כלכלית, אבל בתודעה שלנו, החיים שלנו היו מובטחים. הם התחילו ממלחמה קשוחה ואיבדו הרבה מאוד חברים, אבל באו ערוכים לזה. זאת הייתה המשימה שלהם".

האמון הזה חלחל גם לתפיסה שלה את המדינה. "הנחנו שיש גורמים שאמונים על שמירת הגבול, שנאמר לנו שהוא הגבול הכי בטוח בעולם. לא היינו תמימים, אבל חשבנו שיש למדינה את הכלים, היכולת והעוצמה להגן עלינו, אז לא התעסקנו עם זה. לא חשבנו שתפקידנו לדעת מה קורה בעזה".

"אחרי שזיהו את המנהרות הראשונות, הייתה קריקטורה בבארי שמחבל יוצא מהרצפה של חדר אוכל, מסתכל על המנות ואומר, 'אוף, עוד פעם שניצל, אני חוזר'. כלומר, ידענו שיש מנהרות, זה עלה מדי פעם בשיחות. לא ידענו שמערכת המנהרות יותר מפותחת ממנהרות הרכבת התחתית בניו יורק. התרכזנו בעיקר במנהרות שחצו גבול. ידענו שהם כל הזמן משפרים את יכולת הטילאות וההתקפה שלהם, אבל לא ידענו עד כמה. לא ידענו על כל המערך שהיה שם. איפה היינו?"

העבודה החקלאית באפריקה: "הפרכנו דעות קדומות"

המשימה של הרן לפני 7 באוקטובר הייתה ברורה, והייתה קשורה למקצועה כאגרונומית. היא עבדה במשך 11 שנים בתפקידים בכירים בחברה בינלאומית לטיפוח זרעים לחקלאות. בשלב מסוים הרגישה שהכיוון של התעשייה אינו מתאים למה שראתה כצורך האמיתי של העולם. "במפות הפיתוח של חברות הזרעים, בדומה למפות של חברות תעופה, אפשר לראות את בסיס האם ולאילו מקומות בעולם מכוונים. כשבוחנים את המפות האלה, שההנהלה הבכירה של החברה הציגה בפנינו בכל שנה, רואים שמכוונים לעולם השבע. זה לא נראה לי הגיוני".

מבחינתה הזרעים הם הרבה יותר ממוצר מסחרי. "התכונות של הזן קובעות את ייצור האוכל. הן קובעות את העמידות בפני מחלות, הפוריות, היכולת להתמודד עם קרקע ומחסור במים, אורך חיי המדף". היא סירבה לקבל מצב שבו שיפורים חיוניים לא מגיעים לאנשים הזקוקים להם מכל.

ביחד עם קולגה מצרפת, ניסתה במשך שנים לשכנע את ההנהלה להפנות יותר משאבים לאפריקה. התשובה הייתה תמיד דומה: בעתיד. בסופו של דבר, הרן החליטה לעזוב ולהקים את עמותת Fair Planet שמחברת חקלאים באפריקה לטכנולוגיות זרעים וחקלאות מתקדמות. "זה בא מתוך תפיסה של הצורך לתת הזדמנויות שוות לאנשים. אני חושבת שזה גם קשור לחינוך הקיבוצי", היא אומרת.

העמותה ביקשה להביא למדינות עניות פתרונות שכבר קיימים. "כשפנינו לחברות הזרעים לא דרשנו שיצילו את אפריקה או אסיה. לא דרשנו שיעשו תוכנית טיפוח או ישקיעו מיליוני דולרים מתקציבי המו"פ בפיתוח זנים עבור חקלאים באפריקה. אמרנו, יש לכם את כל הפתרונות, צריך רק להביא אותם לשם, לבדוק מה מתאים, ולהדריך אותם, זה הכל".

חברות הזרעים נרתמו לרעיון, ועד מהרה פעילות העמותה קצרה הצלחה מסחררת. לדבריה, במקום הראשון שבו פעלה העמותה הצליחו החקלאים להגדיל את היבול פי שלושה ואת ההכנסה פי שישה. אחרי שש שנים כבר לא היה צורך בנוכחות העמותה. 

"האנשים שעבדנו איתם, מוסלמים ונוצרים באתיופיה ובטנזניה, באמת רצו לעבוד כדי שהחיים שלהם ושל הילדים שלהם יהיו טובים יותר. הייתי צריכה להילחם בכל מיני דעות קדומות שאמרו שאם הם ירוויחו יותר הם ישְׁתכרו, ילעסו יותר גת וכו'. התוצאות הפריכו את הדעות הקדומות. הם שלחו את הילדים שלהם לבית הספר, כי פתאום הילדים לא היו חיוניים יותר לפרנסת המשפחה. התזונה שלהם השתפרה, והם ממשיכים בלעדינו לקדם את ההתפתחות הכלכלית שלהם".

לדבריה, הצלחת הפעילות הבהירה לחברות הזרעים את פוטנציאל השיווק. "ההצלחה הרחיבה את הפעילות המסחרית במדינות הללו", היא אומרת בגאווה, "רק היה צריך את הגשר הזה".

השבי: "הסכנה היא לאבד אחיזה במציאות"

היכולת לזהות בעיה, להבין שקיים פתרון ולבחור שלא לעמוד מהצד, היא חוט מקשר בין חייה של הרן לפני ואחרי 7 באוקטובר. "זה כנראה בא מהתחושה שמאוד מושרשת בחינוך שקיבלתי, שלא הגיוני שיש לך את הפתרון, ואתה לא מביא אותו לאנשים שהכי צריכים אותו". 

במתקפת חמאס התכונה הזו קיבלה משמעות אחרת לחלוטין. כשהמחבלים אזקו אותה ודחפו את ששת בני המשפחה לרכב, בדרך לעזה, הרן הבינה שגם בסיוט שאליו הושלכה יש לה תפקיד. בתנאים שבהם לא הייתה לה שליטה כמעט על דבר, במשך 50 ימים, הרן ניסתה לייצר לעצמה ולמשפחתה תחושה של סדר.

"מהר מאוד הבנתי שהמטרה של המחבלים היא לקבל תמורתנו משהו מישראל ולכן יש לנו מטרה משותפת: אנחנו צריכים לחזור בשלום לישראל. הם לא יקבלו שום דבר מישראל כל עוד הם לא יחזירו נשים וילדים בצורה סבירה לארץ. לכן מיד הבנתי שאני צריכה לעבוד איתם".

היא משווה את חוויית השבי ל"להיות באיזו חללית בחלל עוין". היא מצאה דרכים לשמור על הילדים ועל עצמה מחוברים למציאות. היא חישבה את הימים: "אחת הסכנות בשבי זה לאבד אחיזה במציאות. צריך לדעת איזה יום היום ומה התאריך ולהיות מחובר לזמן". היא זכרה גם כנס ברואנדה שבו הייתה אמורה להשתתף, ונעזרה בו כדי ליצור סיפור דמיוני עבור הילדים.

היא יצרה בדמיון עולם שלם. השובים הם "שומרים" ותפקידם לשמור עליהם מפני הסביבה העוינת. היא נסעה לכנס ברואנדה דרך הנברשת והשאירה כפילה, שלא הייתה טובה כל כך במשחקי הקלפים שבהם העבירו שעות ארוכות. "הייתי כל כך במשימה, שזה כנראה חלק ממה שהחזיק אותי. במצב כזה את עושה מה שאת יכולה, וזה די מעט, נשאר בעיקר הדמיון. זה כמעט הדבר היחיד שיש לך שליטה עליו, אז את יכולה לעוף איתו".

באחת הפעמים שבהן הורשו להתקלח במים מבקבוקים, עדי סירקה את שערה של יהל בת השלוש, בזמן ששושן חיבקה אותה במגבת. "יולה היתה כל כך קטנה ורזה, עטופה במגבת ששימשה את כולנו, והייתה כבר כמו סמרטוט. הייתי מלמדת אותה לספור תוך כדי סירוק הקשרים בשיער".

המפגש עם השובים: "באמת מתכוונים להשמדת ישראל"

אחד הדברים שהרן הבינה מהר מאוד בשבי הוא מורכבות היחסים עם האנשים שהחזיקו בה. היא דיברה איתם, הקשיבה, ובעודה מבינה היטב שהיא נמצאת בידיהם, ניסתה להבין מי הם. "זה לא תסמונת סטוקהולם, זאת אסטרטגיה. אתה יודע בדיוק איפה אתה ומול מה אתה מתמודד, אבל בתוך זה אתה מדבר כבני אדם. הם בני אדם, פשוט שטופי מוח".

היא מספרת על אחד מהשובים, בשם מוחמד. צעיר בן 24 או 25, משכיל, דובר אנגלית ובעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, שאיתו ניהלה שיחות עומק. "מתוך השיחות איתו בעזה הבנתי מה התוצאה של לגדל אנשים תחת חינוך חמאס. זה חינוך ג'יהאדיסטי, קיצוני, שמחנך למלחמת דת מגיל הגן", היא מספרת.

"כשכבר היו לי שיחות עם מוחמד והייתי עם יותר ביטחון מולו, אמרתי לו מה ראיתי ביום שבו הם כבשו את בארי", היא מספרת. "צה"ל לא היה, המדינה לא הייתה, נסענו בשטחים פתוחים לעזה. ראיתי וידעתי שהם כבשו את בארי. זה היה ברור משפת הגוף והזחיחות שלהם, שגם הם ידעו שצה"ל לא היה".

"אמרתי לו שחברים שלו עשו שם דברים נוראים. בלי להתבלבל ענה לי, 'אנחנו השובים והם הרוצחים, We are the same'. הוא בעצם אמר לי שלו היה במקומם, היה רוצח, חוטף ושורף באכזריות, כמותם. רק במקרה הוא מטפל בנו, כי זה התפקיד שקיבל ועכשיו אנחנו, החטופים, נכס יקר ערך עבור חמאס. הוא אמר לי גם, 'אני ממליץ שתעזבו את הארץ, כי בפעם הבאה שנבוא זה יהיה הרבה יותר גרוע. הפעם הוצאנו רק עשרה אחוז מהכוחות. בפעם הבאה נבוא עם הרבה יותר. זה היה רק פרומו'."

לדבריה, ההבנה של מניעי השובים ערערה עבורה הנחה בסיסית, שהייתה חלק מהעולם שממנו הגיעה. "אני, ואני חושבת שהרבה אנשים סביבי, חיינו בהנחה שאף פעם לא דיברנו עליה, שכל האנשים רוצים לחיות חיים בטוחים וטובים להם ולילדים שלהם". לדבריה, בשיחות עם השובים הבינה שהנחת המוצא הזאת אינה משותפת. "כשהם מדברים על ג'יהאד, על השמדת ישראל ועל עולם איסלמי, הם באמת מתכוונים למה שהם אומרים. הבנתי שזו טעות להניח שאם אנחנו חושבים אחרת, אז לא יכול להיות שהם באמת מתכוונים לזה".

"היינו עיוורים למטרות שלהם", היא אומרת, "למרות שהם מאוד קוהרנטיים ולא מסתירים כלום". אבל העיוורון, לדבריה, היה דו-צדדי. "מבחינת השובים שלנו, היהודים בישראל דומים לצרפתים באלג'יר, שלא היה להם מה לחפש בה חוץ מקולוניאליזם קלאסי. לא היה להם מושג מה אנחנו עושים כאן. הם לא יודעים על היהודים שהיו פה לפני 3,000 שנה, ולא יודעים שהייתה שואה.

"לא מדובר בהכחשת שואה", היא מחדדת, "הכחשת שואה זה סינוואר ואבו מאזן, אנשים שלמדו ומכחישים. אבל אי אפשר להכחיש משהו שאתה בכלל לא יודע שהיה, והשובים שלנו פשוט לא ידעו שזה היה. לכן הם לא זיהו נכון עוצמת ה'צומוד' שיש לנו, וטעו בהערכת התגובה הישראלית. תמיד אנחנו מייחסים להם את הצומוד, אבל לנו יש צומוד משלנו, ואולי אפילו יותר חזק, כי אין לנו שום מקום אחר".

הפנייה לעולם: "לספר איך הגענו למצב הזה"

אחרי 50 יום, ב-25 בנובמבר 2023, שוחררה הרן והושבה לישראל. איתה הושבו גם עדי, נווה, יהל, שרון ונעם. אך המשימה לא הושלמה: 138 חטופים נשארו בעזה, ביניהם טל שהם, חתנה. "הדבר הראשון שעשיתי כשהשתחררתי מהשבי היה להיאבק על שחרור כל החטופים. טל היה הרבה מאוד זמן בשבי ולא הרפינו עד שהם שוחררו". טל שהם שוחרר ב-22 בפברואר 2025.

עשרה ימים לאחר שחרורה כבר נסעה לארצות הברית ונפגשה עם התובע הכללי, סנאטורים וחברי קונגרס. "מבחינתי אלה היו פגישות עסקיות. הם אנשים סקרנים, שרצו לפגוש מישהו שהיה בלב התופת ולשמוע מה בדיוק קרה. בתמורה, אני רציתי שיפעלו לשחרור החטופים". במאי 2024 נאמה במועצת הביטחון של האו"ם.

את הספר 'שבויה במשימה', שזכה בפרס ברנשטיין לספר עיון עברי מקורי, התחילה לכתוב כשנה לאחר שחזרה. היא מספרת שהחשיפה לא נוחה לה, אבל היא רואה בה ערך. "הכי חשוב מבחינתי שאנשים יקראו את הספר ויבינו את המורכבות, שיידעו מה קרה".

הרן אמנם חזרה מהשבי בסוף נובמבר 2023, אבל לדבריה, היא במידה רבה עוד שם. "לא השתחררתי מעזה", היא אומרת. "זה נכון שמפלס ה'עזה' במחשבות שלי ירד בזכות הספר, שיש בו אפקט של העברה, אבל הוא לא ירד לגמרי. אנחנו הרבה שם. כולנו. מזה לא משתחררים".

את ימיה היא מקדישה כרגע למשפחה, לבניית הבית החדש ולעיסוקים הקשורים לספר. "זה לא שאני פנויה נפשית לעשות דברים אחרים". אל חייה המקצועיים הקודמים לא חזרה: "המשימה שלי עכשיו זה לספר לעולם מה קרה ואיך הגענו למצב הזה".

המשימה הזו ממשיכה להוציא אותה מהבית. ערב יום השנה השלישי לטבח 7 באוקטובר, ספרה יופץ בארה"ב בתרגום לאנגלית. את יציאת הספר היא מלווה בסדרת הרצאות ופגישות עם קוראים ברחבי ארה"ב. בהמשך צפוי הספר לצאת גם בשוודית, ולאחרונה קיבלה פנייה גם מהוצאה בצרפת.

הספר מביא בהרחבה ובגילוי לב את קורותיה וקורות משפחתה בעזה, אך הוא אינו רק תיעוד של השבי. בחלקו האחרון היא פורטת את התהליכים שהובילו ל-7 באוקטובר, ואת זרמי העומק שממשיכים לחולל שנאה והרס. "אם אני יכולה להביא אנשים להכיר לא רק את הסיפור שלי, אלא גם את הקונטקסט הרחב, עמדתי במשימה".

הרן מתארת בהרחבה מערך השפעה אנטי ישראלי על מערכות חינוך ואוניברסיטאות בחו"ל, מערכת מסועפת למימון טרור, ושימוש של כוחות ג'יהאדיסטיים ואנטישמיים בקמפיין תודעתי ארוך שנים. "שבעה באוקטובר היה כמו גץ", היא אומרת, "הוא הדליק משהו שהוכן בצורה מאוד מתוחכמת נגדנו במשך 20-25 שנה".

הפרשנות שהיא מציעה בספר מבוססת על קריאת מאות מחקרים, תחקירים עיתונאיים ודוחות כלכליים ומודיעיניים. יחד עם זאת, תובנותיה גם מהמפגש הישיר והבלתי אמצעי עם שוביה בעזה, מחבלי חמאס. בספרה כתבה: "למדתי ממנו (מהשובה מוחמד) שחמאס הוא ארגון מסודר, ממומן היטב, שמשלם משכורות חודשיות לפעיליו ומחלק להם משימות. רוצחים. חוטפים. שובים. עיתונאים מטעם. משפיעני רשת… כולם משרתים את משימת הג'יהאד להשמדתנו וחותרים לעולם איסלאמיסטי".

הרן מצביעה על שני תחומי מפתח לשינוי: מימון וחינוך. "בלי מימון אין טרור", היא אומרת, "להבדיל אלפי הבדלות, אבשל היה אומר לי לגבי Fair Planet, שכל רעיון צריך מימון כדי להוציא אותו לפועל. רעיונות יפים זה לא מספיק, צריך גם אפשרות לממש אותם". לגבי הצורך בשינוי במערכת החינוך בשטחי רשות הפלסטינית ובעזה, הדבר מבטא את האמונה הבסיסית שלה בשינוי מערכתי. "השובים שלנו גדלו במערכת החינוך של חמאס. הנרטיב המרכזי הוא שנאה ודמוניזציה, השמדת ישראל, ג'יהאד, האדרת המוות לצורך השגת המשימה ואמונה בגמול שיגיע לאחר המוות". 

לדבריה, אלה שני האלמנטים הכי חשובים לפתרון המצב. "קל להגיד, לא פשוט לבצע, אבל חשוב לפחות לשים על זה את האצבע", היא מוסיפה בצער, אך לא בייאוש. "אני יודעת שיש אנשים שמנסים לעשות את זה, לפחות בהיבט של שיקום החינוך". 

היא מביאה כדוגמה חיובית את הרופא הפלסטיני-אמריקאי ד"ר דייוויד חסן שהקים ברצועת עזה רשת של בתי ספר ואוהלי חינוך. בתי הספר שלו משתמשים בגרסה מעודכנת של תוכנית הלימודים הפלסטינית, שהוסרו ממנה תכנים מסיתים, אלימים, אנטישמיים וג'יהאדיסטיים. במקומם תוכנית הלימודים שמה דגש על פתרון קונפליקטים, סובלנות, אמפתיה והיכרות עם דתות שונות. "הם מלמדים אלפי ילדים ועושים את זה בשיתוף פעולה עם יזמים ותורמים ישראלים ויהודים. הוא מפעיל את אותו כוח של מימון וחינוך שהופעל נגדנו בידי קטאר ותומכי הטרור, אבל במקום חינוך לקנאות דתית להשתלטות איסלמית הוא לוקח את זה לכיוון החיובי".

המרחק: "המדינה לא נתנה פתרון שמאפשר לבנות מחדש חיים"

בזמן המאבק לשחרור כל החטופים, הרן נוכחה שהמדינה לא מטפלת במי שלא יוכל לחזור הביתה לאחר הטבח. "מאז אירועי שבעה באוקטובר, משפחות רבות מתמודדות עם טראומה קשה שאינה מאפשרת להן לשוב לבתיהן. אלה האנשים שנפגעו הכי קשה, שצריכים להקים בית מאפס".

יחד עם דליה בלאק היא ייסדה את ReHome, עמותה המסייעת למשפחות שאינן מסוגלות לחזור ליישובי העוטף ברכישת בית ובבניית חייהן מחדש. העמותה מעמידה הלוואות גישור למימון עצמי של רכישת בית ומעטפת של עורכי דין, יועצי נדל"ן ואנשי מקצוע.

"אני לא אחזור לבארי, וכמוני משפחות רבות", אומרת הרן, "בפסיכולוגיה זה נקרא 'טראומה מבוססת מקום'. לצערי, אין גוף מטעם המדינה שנותן את דעתו על הסוגייה הזאת. מבחינה כלכלית, מי שחוזר יקבל שיקום, ומי שלא, שילך לשלום אבל לא יקבל כלום". העמותה מסייעת כיום לכ-90 משפחות, ולהערכתה המספר יגדל בשנים הקרובות. "מדהים אותי ששלוש שנים אחרי, המדינה עדיין לא נתנה פתרון קונקרטי שמאפשר להתחיל לבנות מחדש חיים".

להתחיל מחדש: "אני בקשר עם חברים, אבל המרחק משפיע"

במעיין צבי היא מצאה מקום שבו אפשר להתחיל. "זה מעבר רציני מאוד, מהנגב המערבי לקיבוץ על ההר, שצופה לים", היא אומרת. החיפוש אחר מקום להתחיל לשקם את חייה החל כשנה לאחר חזרתה מהשבי. במעיין צבי, היא אומרת, הרגישה לראשונה בנוח. "הם מאוד עזרו לנו. היו מגויסים לגמרי. כאן פתחו את הזרועות, את הלב ואת הנשמה".

כעת היא בונה בית בהרחבה של מעיין צבי, לצד בתה עדי, חתנה טל, ילדיהם, ובנה יובל הרן. יובל התחתן בספטמבר 2025 עם בחירת ליבו אנה לי, לאחר שובו של טל. הבת הצעירה, שקד הרן, צפויה לעבור להתגורר בקרבתם.

מבחינתה המעבר אינו מחיקה של החיים בבארי. בספרה היא כותבת: "בכאב עצום אני מבינה שלא אוכל לגור ביישוב שהוקם על ידי הורי, במקום שבו נולדתי, גדלתי, התחתנתי, הקמתי משפחה וחייתי במשך 67 שנים מאושרות. אני ראיתי במו עיני את בארי נכבשת, נבזזת ונרמסת. את אדמתה רוויה בדם האנשים היקרים לי מכל. הטראומה נוכחת בכל רגב אדמה, בכל אבן, שיח ועץ".

בכל זאת, היא אומרת בראיון, הקשר עם בארי נשמר. "אני בקשר טוב עם חברים בבארי, אבל המרחק משפיע. זה ניתוק טראומטי מכל הבחינות. אחרי הכול, שרפו לי את כל הבית, אבל יש דברים שאי אפשר לשרוף". לדבריה, בארי שמורה במשפחה, בזיכרונות הטובים ובאובדן.

כך גם הקושי בהמשך החיים ללא אבשל, אהוב לבה, החבר ושותף האמת. "הלבד קשה מאוד, אחרי עשרות שנים של חיים בבארי וחיים עם אבשל. הניתוק ממנו ומלילך, אחותי, הוא הכי קשה". אחרי רגע של הרהור, היא מוסיפה: "מצד אחד, נשארתי לבד. מצד שני, הילדים ובני הזוג שלהם, הנכדות והנכדים נותנים משמעות לחיים. אני אישה עם משימה".

כפי שכתבה בספרה: "עם כוחות מחודשים ועם הכרה עמוקה בצורך לפעול למען עולם טוב יותר, אני מתייצבת בפני עתידי".