הם לא בני אותו גיל ולא באותו מצב משפחתי, לא גדלו באותו מקום, ולא הכירו לפני 7 באוקטובר 2023, ובכל זאת יש ביניהם מכנה משותף: לא רק ששרדו בשבי החמאס בעזה, הם גם מצאו את הכוח והטעם לכתוב, לספר את סיפורי הישרדותם ושובם מהתופת. והם כתבו לא רק כדי לספר את סיפוריהם האישיים. "הספר הזה הוא לא עליי", כותב עומר שם טוב בהקדמה לספרו, "האירועים שאני עברתי נמצאים בו, כי אין לי אחרים, אבל זה גם הסיפור שלך, שלכם, של כולנו… כתבתי את הספר הזה כי רציתי שתעריכו מה שיש לכם בידיים".

גם מקסים הרקין מבקש שהקוראים לא ייקחו את הסיפור שלו רק כעדות של שורד שבי. "הלוואי שתצליחו", הוא כותב בהקדמה לספרו, "לקרוא את התובנות לחיים שיצאתי איתן מעזה, המתגלות מבין השורות. אני מקווה שהן יעזרו גם לכם לראות את האור בקצה המנהרה, אפילו במצבים הכי קשים. אני מקווה שהן יעזרו לכם לא לאבד אמונה בעצמכם ובחיים".

10 ספרים שנכתבו על ידי השבים משבי החמאס בעזה ראו אור בשנה וחצי האחרונות. סיפורי השבי שלהם שונים זה מזה – התנאים, דירות המסתור, תאי המעצר, המנהרות, היחסים עם השובים. אבל יש בהם גם משותף: הפחד, אי הוודאות, הרעב, מצב ההיגיינה הירוד, הכינויים שנתנו לשוביהם (כמו "שפיץ", "מסכה", "מוחמד הקטן"), הגעגועים העזים הביתה, ההתגברות על הקושי וההצלחה לשרוד.

על פניו, הקריאה בספרים דומה, יש להם תבנית די קבועה: הקדמה או פתח דבר, אקספוזיציה שמתארת את החיים לפני 7 באוקטובר, ואז את השעה הנוראה הזו 06:29. כל אחד מספר איפה ועם מי היה כשהחלו האזעקות והטילים. אחר כך מגיעים תיאורי החטיפה. מכאן הסיפורים מתפצלים, מתחילים להשתנות.

הספרים קריאים מאוד אך לא קלים לקריאה. יש בהם תיאורים קשים, אבל קריאתם מעניקה גם תחושת משמעות עמוקה.

אלי שרעבי: לתת כוח לאלון

"חטוף" | 491 ימים בשבי

הראשון לפרסם את חוויות השבי בספר היה אלי שרעבי. ספרו "חטוף" ראה אור כבר ביוני 2025 (הוצאת סלע מאיר), לפני שובם של כל החטופים. הספר הפך לרב מכר לא רק בישראל. הוא תורגם לאנגלית, צרפתית, איטלקית ופורטוגזית.

שרעבי נחטף מביתו בבארי. אשתו ליאן, שתי בנותיו ואחיו יוסי שרעבי נרצחו. הוא השתחרר אחרי 491 ימים בשבי, בעסקת החטופים השנייה. בין השאר מתאר שרעבי בספר מה הבין על עצמו ועל יכולות ההנהגה שלו, על הבחירה לנהל ולהנהיג גם כחטוף. מקום מיוחד הוא מקדיש לקשר הקרוב שנוצר בינו ובין אלון אהל.

כריכת ספרו של אלי שרעבי 'חטוף' בהוצאת סלע מאיר. "הדאגה שלו אליי, ההקשבה שלו ואפילו זה שהוא עושה אותי לכתובת אבהית עבורו, מעניקים לי עוד כוח" (צילום: עמית גואטה)

שרעבי מספר: "אני מפחד שאישאר פה לבד", אומר לי אלון יום אחד. "אתה הרי תשתחרר לפניי, אלי", הוא ממשיך, "כי אתה מבוגר יותר, ואני אישאר בלעדיך". אני שם עליו יד. "אתה לא תהיה לבד", אני אומר לו, "כי גם אם באמת ישחררו אותי לפניך, הכוח שגידלת יישאר איתך, אתה הרי כבר יודע שאתה מסוגל, הנה עבר חודש ועוד חודש ועוד חודש, חורף, אביב, קיץ ועכשיו סתיו ואתה שורד, תראה איך אתה שורד, תראה איך אתה גדול".
אלון לא עונה. אני יודע שזה מפחיד אותו. אני רוצה לתת לו כלים שיוכל להשתמש בהם תמיד. כל הזמן חושב מה לומר לו כדי שיתמלא אמון בעצמו, כדי שידע שהוא מסוגל. ומה לומר לו כדי שיבין שגם הוא נותן לי כוח. שהדאגה שלו אליי, ההקשבה שלו ואפילו זה שהוא עושה אותי לכתובת אבהית עבורו, מעניקים לי עוד כוח.

ברגעים קשים יותר, אנחנו חוזרים לסיפורים שכבר שמענו. הוא שב ומספר לי על הטיולים שלו, על החברים מגוש משגב, על החלומות. אני שב ומספר לו על ליאן". (עמ' 149).

אלי-ה כהן: פיתה תמורת תספורת

"מופוואדאת" | 505 ימים בשבי

ספרו של אליה-כהן, "מופוואדת" (משא ומתן) ראה אור באוגוסט 2025  (קוראים, הוצאת ספרים), והפך גם הוא לרב מכר.
כהן ובת זוגו אז (היום אשתו) זיו עבוד, נמלטו ממסיבת הנובה למיגונית ליד רעים, משם הוא נחטף לעזה יחד עם הרש גולדברג-פולין. הוא היה בשבי 505 ימים, את רובם חלק עם אלי שרעבי, אור לוי ואלון אהל.

כריכת ספרו של אלי-ה כהן 'מופוודאת', הוצאת 'קוראים'. "יושב אלון עם שיערו הארוך, היפה, שבעוד רגע אני אמור לגזור והדבר מייסר אותי. הלב שלי נצבט. אני מחליט שאספר אותו, אבל אשאיר לו שיער יפה. הוא יישאר עם משהו אנושי" (עיצוב העטיפה: מאי חליפה)

בספר הוא מספר, בין השאר, על הבחירה ללמוד אנגלית מספר שנתן לו הרש גולדברג-פולין. גם הוא, כמו אלי שרעבי, מקדיש מקום נרחב לאלון אהל, שנשאר לבד אחרי ששלושת החטופים שאיתם היה חזרו בעסקת הפסקת האש בחורף. אחד הסיפורים הוא על תספורת.

כהן כותב: "הוא (אחד המחבלים) מצביע בידו על אלון ששיערו ארוך ובלונדיני. "אתה מסתפר", קרא לו. "אני לא רוצה קרחת", אמר אלון, אבל השפיץ התעקש. "בבית שלך, שיהיה לך שיער כזה. אתה נמצא בעזה", הוא מורה גם לאחרים להסתפר. הוא מביט אליי. השיער שלי מקדימה נשר, קצר בצדדים. התזונה המחפירה משפיעה על כל הגוף ומדרדרת אותו. אלון נראה כחוש, כמונו. אנחנו מאבדים את המראה האנושי שלנו, ולאלון נותר השיער היפה, הדבר האנושי היחידי שנשאר שניתן לראות. הוא לא רוצה שייקחו גם אותו. אבל המחבל לא יאפשר זאת: שום דבר אנושי לא יישאר עלינו. השבירה הנפשית היא מסע שאנחנו כל הזמן עוד נתמודד מולו.
אני מנסה להציל את המצב, לתת פתרון. "אני יכול לספר אותך", הצעתי לאלון. "למדתי פעם ספרות, אנסה להוציא אותך כמה שיותר טוב". אני מציע לשפיץ לתת לי לספר. "אתה ספר?" הוא שואל, כאילו שבמנהרה בודקים תעודות מקצוע. "כן, אני יודע, למדתי, תן לי לספר אותו". הוא חושב רגע, ואז מהנהן להסכמה.
אלון ואני עוברים לחדר השני. "אתה יודע לספר?" הוא לוחש לי. "כן, עדיף שהם לא יגעו לך בראש".
השפיץ הורה למסכה להשגיח עלינו. הוא נתן לי את המכונה והמספריים. מכונה לגלח את הראש, מספרים – לספר. אני בוחר במספריים.
המחבלים מביטים בי, סקרנים לראות כיצד אני מספר את שיערו הארוך של אלון. באותם רגעים, מול מחבלי החמאס, אני לא יכול שלא להרגיש כמו בסיפור שמשון הגיבור. יושב אלון עם שיערו הארוך, היפה, שבעוד רגע אני אמור לגזור והדבר מייסר אותי. הלב שלי נצבט. אני מחליט שאספר אותו, אבל אשאיר לו שיער יפה. הוא יישאר עם משהו אנושי. אם לא בגוף שנעשה כחוש, לפחות בשיער. שלא כמו שמשון, לא כל השיער ירד. אנחנו לא נמות עם פלשתים. אלון יישאר עם מעט רעמה על ראשו.
אני מספר את אלון במשך שלוש שעות, מנסה לשמור על מראה אנושי בגיהנום שמתחת לאדמה. לאחר שסיימתי, המחבלים מביטים בהתפעלות. "איזה תספורת, יא אילי. מעכשיו אתה מספר אותנו", הם אומרים.
"אין בעיה – כל תספורת, פיתה", אני עונה בחצי חיוך. אני מספר בהמשך את אחד מהם ומקבל פיתה, אותה אני חולק עם כולם". (עמ' 116-115).

באוגוסט 2026 הוציאו אלי-ה וזיו ספר משותף "עיישה – לבנות ביחד בית מתוך ההריסות" (ידיעות ספרים).

אביבה סיגל: למרוט שיער בחוט תפירה

"העיקר לקום לבוקר חדש" | 51 ימים בשבי 

אביבה סיגל נחטפה עם בעלה קית מביתם בכפר עזה. בשבי הוחזקו השניים עם גלי ברמן ומשפחת גולדשטיין, ולאחר מכן עם לירי אלבג ואגם ברגר. אביבה שוחררה כעבור 51 ימי שבי, בעסקת הנשים והילדים בנובמבר 2023. קית נותר בשבי 484 ימים, ושוחרר בעסקת החורף ב-2025.

כריכת ספרה של אביבה סיגל 'העיקר לקום לבוקר חדש'. "כשאני רואה את לירי בפעולה, אני מצטמררת ושואלת, "לא כואב לך? לא כואב לך?". "לא", היא עונה לי בנונשלנטיות, וממשיכה במאבקה נגד השערות הסוררות" (ידיעות ספרים)

בספרה "העיקר לקום לבוקר חדש", שראה אור במרץ 2026 (ידיעות ספרים), מספרת סיגל על הקושי הפיזי (היא הייתה בת 62 כשנחטפה) ועל הפחד הנורא מהשובים, שנתנו לה כדורי הרגעה. את הכדורים היא חתכה וחישבה כמה נשארו לה. אחד הפחדים הגדולים שהיא חוזרת ומתארת שוב ושוב, הוא הפחד ללכת לשירותים. היא לא העיזה ללכת לבד, וכמה היה לה משמעותי שבכל פעם אחת מהצעירות, אגם גולדשטיין, לירי אלבג או אגם ברגר הייתה מלוות אותה. הצעירות סייעו לה פיזית ונפשית.

אביבה מספרת: "לירי מבקשת מאמיר חוט תפירה. "אין לי", הוא אומר, אבל חוזר כעבור שעה קלה עם סליל שחור ממכונת התפירה של אשתו. עד מהרה מתברר לי שחוט התפירה מיועד להסרת שיער מהגוף. הסרת שיער גוף בחוט היא אומנות שעוברת מאימהות לבנות במשפחות ובעדות מסוימות.
אין לי מושג מי לימד את לירי להסיר שיער, אך אין ספק שהיא מומחית בתחום. היא שמחה בסליל החוטים כמו במתנה רבת ערך. במשך שעות היא מעבירה חוט על רגליה ועל ידיה. הפעולה המונוטונית מעסיקה אותה ומסיחה את דעתה. נראה לי שלא נשארה לה על הגוף אפילו שערה אחת.
כשאני רואה את לירי בפעולה, אני מצטמררת ושואלת, "לא כואב לך? לא כואב לך?"
"לא", היא עונה לי בנונשלנטיות, וממשיכה במאבקה נגד השערות הסוררות.
אגם מתלבטת: לעשות או לא לעשות? ואם זה יכאב? נכון שהטיפול בחוט מכאיב נורא? אני מניחה שלירי משכנעת את חברתה היפה שאפילו בעזה מצווה לשמור על המראה, גם אם כואב קצת, ונראה שאגם משתכנעת.
בוקר אחד, כשלירי התחילה לטפל באגם, אמיר (המחבל) נכנס לחדר. לירי המשיכה, בלי לשים לב אליו, אבל אגם נראתה נבוכה.
לירי גם חותכת מהחוט ומנקה בו את השיניים. גם אני לוקחת חתיכת חוט ומנקה את השיניים הנקיות למדי. האוכל המעט שאנו מקבלים שומר על ניקיונן". (עמ' 129).

עומר שם טוב | לדמיין ארוחת ערב

"מפגש עם עצמי בגיהנום" | 505 ימים בשבי

ספרו של עומר שם טוב, "מפגש עם עצמי בגיהנום", ראה אור באוגוסט 2026 (סלע מאיר). שם טוב נחטף ממסיבת הנובה והיה בשבי 505 ימים. תחילה עם מיה ואיתי רגב, ולאחר מכן 50 ימים בתא קטן שלא היה יכול לעמוד בו. מאוחר יותר הועבר למעין מפקדה של חמאס, שם קידם את עצמו להיות הטבח, האינסטלטור, החשמלאי ועוד.

כריכת ספרו של עומר שם טוב 'מפגש עם עצמי בגיהנום'. "הזיכרונות מטביעים אותי, מציפים אותי, מתנקזים ממני כמו מוגלה. אני יודע שרק אני יכול להוריד לעצמי את המצופים, להוציא את עצמי מהלופ" (הוצאת סלע מאיר)

שם טוב מתאר את הימים בתא: "המים פורצים ומציפים את האדמה שלי, מאיימים להטביע. אני ממשש את האריחים החלקים, מנסה להיאחז בהם כדי לצאת מזה, לזכור שאני כאן, אבל הקיר מרגיש כמו דופן של בריכה קטנה. הזיכרונות מטביעים אותי, מציפים אותי, מתנקזים ממני כמו מוגלה. אני יודע שרק אני יכול להוריד לעצמי את המצופים, להוציא את עצמי מהלופ. אף אחד לא יכול לעזור לי. אני צריך לבחור חזק לא לטבוע בהם שוב.
היד שלי נתקלת בסיבחה. אני ממשש אותה בחוזקה, מעביר את החרוזים. ה' מלך. ה' מלך. ה' ימלוך לעולם ועד. לאט שטף המחשבות נרגע. אני מתחיל לצוף, מאלץ את הראש להיזכר קדימה, להעלות מחשבות מהעבר ולהלביש בהן עתיד. זיכרונות שאני רוצה להאמין שעוד אהיה בהם.
אני עם לוקאס בשדה שליד הבית, ליד פרדס התפוזים. אוויר קר ונקי של חורף. אבא גם שם, אבא ולוקאס, ואני צורח להם. הם שומעים.
הדלת נפתחת. משה הנמוך מביא חצי פיתה עם גבינה. אני רוצה לדבר איתו, לשאול אותו לפחות אם עכשיו בוקר או ערב, אבל הוא זורק את האוכל וטורק אחריו.
אני בארוחת שישי אצל דוד שלי בבית, אני ועמית שרועים על הספה אחרי הבשר ועוגת יום ההולדת של אמא. אני מנמנם, אבל רואה שלדנה אין מקום לשבת, מתיישב כדי לפנות לה מקום ואז כבר נעמד. אני צריך לצאת לנדב, קבענו שניסע למסיבה. מעביר חרוזים בסיבוב, ממולל, מסובב. אבא על הכורסה אומר לי "עזוב עומר, עזוב, אל תיסע".
חרטה עמוקה לופתת את ליבי, חונקת, כשהקול של אבא חוזר בראש שלי שוב ושוב. עזוב אותך עומר, אל תיסע. עזוב אותך עומר, אל תיסע. עזוב אותך עומר. עזוב אותך. עזוב. אל תיסע". (עמ' 145-144).

מקסים הרקין: דגימה של שמפו

"יוצא לאור" | 738 ימים בשבי

ספרו של מקסים הרקין "יוצא לאור", יומן השבי של הקצין ששמר סוד, יצא לאור במאי 2026 (כנרת זמורה). הרקין נחטף ממסיבת הנובה ושוחרר לאחר 738 ימים בשבי, בהם שהה עם אלקנה בוחבוט, בר קופרשטיין, יוסף חיים אוחנה, שגב כלפון ואוהד בן עמי.

כריכת ספרו של מקסין הרקין 'יוצא לאור'. "אני אומר לעצמי שאני חייב לצאת מהשבי עם החולצה הזאת, האירוניה משעשעת אותי, הנה כתוב על החזה שלי בדיוק מה שאני מרגיש, שהכול 'זין'" (כנרת זמורה דביר)

בספר הוא מספר על הסתרת תפקידו כקצין צה"ל שכנראה הצילה את חייו. הוא מתאר את מחשבותיו על בתו מוניקה ועל אחיו פיט שהחזיקו אותו בחיים. וגם על ריח ובגדים. "מלבד ריח אבק השריפה", הוא כותב, "אני גם מריח את השירותים. הם נמצאים מתחת למדרגות, עם דלת זכוכית שלא באמת מסתירה דבר. אין מים זורמים. אנחנו אוספים מים בדלי קטן מהכיור, ומורידים את המים באסלה רק כשהיא מתמלאת בצרכים של כולנו. הריח הזה נדבק לעורי. בשלושה חודשים התקלחתי אולי פעמיים. הביאו לי דלי עם מים קרים ודגימה קטנה של שמפו, חמישה מיליליטר של היגיינה בתוך הגיהינום הזה. גם כביסה זכינו לעשות פעם אחת בלבד, באותם מים של המקלחת.
אני מסתכל על הבגדים שלי. בבית הקודם השארתי את מכנסי השלושת-רבעי שחשפו את הקעקוע. עכשיו אני לובש טרנינג שחור רחב, זיוף של נייקי עם לוגו גומי זול, וחולצת טי שחורה עם הכיתוב ZAIN, שמה של חברת תקשורת סלולארית מקומית. אני אומר לעצמי שאני חייב לצאת מהשבי עם החולצה הזאת, האירוניה משעשעת אותי, הנה כתוב על החזה שלי בדיוק מה שאני מרגיש, שהכול "זין". (עמ' 82).

אלקנה בוחבוט | חלומות על גלידה

"783 ימים בשבי החמאס"

ספרו של אלקנה בוחבוט, "738 ימים בשבי החמאס", ראה אור בינואר 2026 (דני ספרים).
בוחבוט, נשוי ואב לבן (מאז נולדה לו עוד בת), היה ממארגני מסיבת הנובה ונחטף משם. בשבי היה עם מקסים הרקין, בר קופרשטיין, יוסף חיים אוחנה, שגב כלפון ואוהד בן עמי, שנחטף מבארי, ושעמו יצר קשר מיוחד.

כריכת ספרו של אלקנה בוחבוט '738 ימים בשבי החמאס'. "אוי אלוהים, הילד שלי גדל ומי יודע איך הוא נראה, האם הוא זוכר אותי? מה אומרים לו?" (דני ספרים)

"המשכתי לדבר עם אוהד והכרתי את חייו של אדם בקיבוץ", כותב בוחבוט, "אני חושב שאני מכיר את הקיבוץ כאילו חייתי בו כל חיי, ואני כל כך מכיר ואוהב את האנשים מתוך עיניו של אוהד. הסיפורים שלו נטעו בי תקווה שיום אחד אחזור ואראה את המקומות שהוא דיבר עליהם, את הקיבוץ, והוא יבוא לראות את ראם כמה גדל. אוי אלוהים, הילד שלי גדל ומי יודע איך הוא נראה, האם הוא זוכר אותי? מה אומרים לו? בוודאי מראים לו תמונות והוא לא מבין איזה אבא יש לו, אבא בתמונות, שלא בא לחבק אותו. יש לו אבא, ואין לו. מה ילד יכול לקלוט מסיטואציה כזו?
אוהד השעין את ראשו ואז אמר: "אתה יודע על מה אני חולם, אלקנה? יש לי חלום עכשיו." "על מה? לאכול במסעדה מיוחדת?". "יותר מזה. אני חולם שאני יוצא ואוכל מהגלידה שאתה תכין, ואתה מגיש לי אותה, ושנינו מחייכים, ואתה אומר לי: תרצה תוספת? ואני אומר, ברור, תן עוד מנה, זה כל כך טעים."
"אל תדאג, מנה שנייה על חשבון הבית," עניתי.
"אתה תחייב אותי על המנה הראשונה?".
"אוהד, אל תשכח שאתה לימדת אותי איך להשתפר בכלכלה. מנה אחת משלמים ושנייה חינם, כדי שהלקוח יהיה מרוצה."
בחדר הסמוך המחבלים אוכלים, שותים, חיים את חייהם. החברים שלהם מתים על הקרקע, ומה אכפת להם שכל עזה נשרפת. העיקר יש להם חטופים לסחור בהם, סוחרי השטן". (עמ' 116).

אבינתן אור | תחושת הזמן אבדה

"מבעד לאדמה" | 700 ימים בשבי

אבינתן אור נחטף ממסיבת הנובה, והיה בשבי חמאס 700 ימים. בספרו, "מבעד לאדמה" המסע העיקש לחיים בשבי החמאס (כנרת זמורה), הוא מגולל את ניסיון הבריחה שלו. איך הוא תכנן, מדד, חפר במשך ימים ארוכים בניסיון להיחלץ מהשבי. הוא גם מספר ומתאר את האלימות וההתעללות הקשה שספג לאחר ניסיון הבריחה, ואת הכלוב שאליו הכניסו אותו.

כריכת ספרו של אבינתן אור 'מבעד לאדמה'. "את יד שמאל שלי הם אוזקים באזיק ברזל גדול וכבד שבצידו האחר שרשרת כבדה הקשורה לדלת התא, ויוצאים החוצה. בכך נגמר שבוע העינויים. אני נשכב על המזרן, נכבה לחלוטין ונרדם" (כנרת זמורה דביר)

"אני מתקשה מאוד לנשום או לזוז ועכשיו אני שם לב שכפות הידיים שלי רועדות ללא שליטה", הוא כותב, "זו פגיעה עצבית שממשיכה ללוות אותי גם היום והיא תהיה השריד היחיד הנראה לעין ממסכת העינויים שעברתי שם. ישנן מספר צלקות נוספות שנותרו מהצלפות כבל החשמל, אך מלבד הפגיעות האלה, לא נותרה פגיעה משמעותית וארוכת טווח.
אני מסתובב לאט ועל רצפת התא מונח המזרן שלי מהתא הקודם. את יד שמאל שלי הם אוזקים באזיק ברזל גדול וכבד שבצידו האחר שרשרת כבדה הקשורה לדלת התא, ויוצאים החוצה. בכך נגמר שבוע העינויים. אני נשכב על המזרן, נכבה לחלוטין ונרדם.
אני מתעורר מאוד לאט. תחושת הזמן אבדה לי. זה מרגיש שהגוף שלי מתעורר אחריי, חלק אחרי חלק כאילו מנגנון השהיה קיים בתוכי ופועל להחזיר אותי לחיים רק בקצב שהגוף מסוגל לו. אני גורר את עצמי לתנוחת הישענות על הקיר וסוקר את התא החדש שלי. הוא קטן ומינימלי. הרצפה והתקרה עשויות בטון. מנורת לד מאובטחת מעליי.
מצלמה חיצונית מכוונת אליי. מזרן דק ולצידו דלי שירותים, בקבוק ליטר וחצי לשתן. שקית שתייה של עשרה ליטר מלאה מים וקערת אוכל ריקה. מטר שבעים גובה על שמונים סנטימטרים רוחב ושני מטרים וחצי לאורך. ארון קבורה קטן וחשוך שבו אישאר קשור לסורג הדלת למשך שלוש מאות ועשרים הימים הבאים". (עמ' 168).

בר קופרשטיין | לשמוע את אמא ברדיו

"לא נשבר" | 738 ימים בשבי

בר קופרשטיין עבד בצוות הביטחון במסיבת הנובה ונחטף משם. משבי החמאס השתחרר בעסקה האחרונה, אחרי 738 ימים. בספרו "לא נשבר" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא מספר, בין השאר, על יום ההולדת שלו בשבי. "חמש מאות ושלושים ימים. זה יום ההולדת השני שלי פה, החברים שלי הלכו לישון אבל אני נשאר ליד הרדיו, אולי יגידו משהו שקשור אלי. ואכן בתוכנית הבוקר של אפי טריגר בגלי צה"ל אני שומע שמאחלים לי מזל טוב ואני שמח, לא שכחו אותי.
בדרך כלל אחרי יומן הבוקר אנחנו מכבים את הרדיו והולכים לישון, אבל הפעם נשארתי ער, אני רוצה לשמוע עוד קצת. אני יודע שעוד מעט אצטרך לכבות, כי ברגע שיעבור מזל"ט מעל המנהרה או כשיגיע חשמל סולארי דרך הכבלים, הרדיו יתחיל להרעיש מאוד וזה מקפיץ אותנו. ובכל זאת אני ממשיך להאזין לתוכנית הבאה, נשאר עוד קצת. ופתאום – אמא. אני מעיר את כולם ואנחנו מצטופפים סביב הרדיו. הקול המדהים שלה בוקע מתוך המכשיר: ״חטופים שחזרו סיפרו שהם יודעים, אני מקווה שגם הוא ביניהם. הלוואי שידעתי יותר, אני בטוחה שמשהו קרה שם". "כדי לציין את היום", אומר המראיין, ״החלטתם, ג'ולי, על ערב מיוחד בכיכר החטופים בתל אביב, ניגון ולימוד תורה". ״כן, משהו שונה, משהו אחר, להביא לשם משהו של אחדות, זה כל כך חשוב לראות את עם ישראל היפה. יהיו אומנים, רבנים, כולם מגיעים בהתנדבות מלאה. אנחנו רוצים לתת לו הרבה כוחות, אני חושבת שזה כל כך מרגש".

כריכת ספרו של בר קופרשטיין 'לא נשבר'. "אני מכניס אל תוכי את הקול שלה, את המילים שלה, את דרישת השלום הזאת שעוברת את החול ואת הבטון ומגיעה עד אלי" (ידיעות ספרים)

אני לא מצליח לעצור את הדמעות מהתרגשות, ובוכה כזה בכי. הנה, זאת אמא, זאת האישה המטורפת שאני מכיר. "אני בתקווה, בתפילה, באמונה שהם יחזרו כמה שיותר מהר… מאז 7 באוקטובר, כל עם ישראל נמצא בצרה, אני סומכת על בורא עולם".
אמא בדרך כלל לא מסכימה להתראיין וגם לא להצטלם, ואם היא עולה לשידור ברדיו ביום ההולדת שלי, זה מטורף, מתנה מיוחדת עבורי. כל החברים שותפים איתי לרגע המרומם שלי בתוך החושך. אני מכניס אל תוכי את הקול שלה, את המילים שלה, את דרישת השלום הזאת שעוברת את החול ואת הבטון ומגיעה עד אלי.
אני בידיים של בורא עולם. אני הולך לפינה הפרטית שלנו, ל"נסט", ובוכה את הנשמה. סליחה, אמא ואבא, סליחה משפחה שלי, שאתם עצובים היום במקום לשמוח. תודה, אמא. תודה לאנשים שבאמת מדברים עלי. אני לא לבד". (עמ' 155-154).

שושן הרן | הילדים מציגים

"שבויה במשימה" | 50 ימים בשבי

ספרה של שושן הרן, "שבויה במשימה" ראה אור בינואר 2026 (ידיעות ספרים), וכבר תורגם לאנגלית ועתיד לצאת בארה"ב.
הרן נחטפה לעזה מביתה בקיבוץ בארי עם בתה עדי ושני ילדיה, נווה ויהל (יולה), ועם שרון אביגדורי, אחותו של בעלה, אבשלום הרן, שנרצח, ובתה של אביגדורי, נעם. טל שהם, בעלה של עדי, נחטף גם הוא לעזה, אבל בנפרד מהנשים והילדים.
שלוש הנשים ושלושת הילדים שהו בדירה בעזה, והרן מקדישה חלק נכבד בספר לתיאור השהות עם הילדים בשבי. היא משוכנעת שלמחבלי החמאס היה פרוטוקול מסודר איך להתנהג עם ילדים.

כריכת ספרה של שושן הרן 'שבויה במשימה'. "הם (הילדים) מסדרים את התפאורה, בוחרים תלבושות, מכינים אזור "מאחורי הקלעים" להחלפת התלבושות בהתאם לדמויות השונות, ולפני תחילת ההצגה מחתימים את הצופים על הצהרה שאם יש פצצה באמצע ההצגה, אין להם אחריות לכך" (ידיעות ספרים)

בין השאר היא מספרת על פעילויות שונות של הילדים: "פעילות נוספת שהעסיקה את הילדים, ואחת המהנות עבורם, הייתה הצגת תיאטרון שיזמו בעצמם. ההצגה נקראה "הרפתקאות יגאלוני ונעימה – הפושעים הכושלים". נעם ונווה הם הכותבים, המפיקים, הבמאים, מעצבי התפאורה והשחקנים. נווה משחק את יגאלוני ונעם את נעימה. אנחנו מבקשות משניהם לשתף גם את יולה הקטנה, והם נותנים לה את תפקיד מוכרת הכרטיסים ומסדרת המושבים לקהל השבוי (תרתי משמע). הילדים מחליטים שהתשלום להצגה יהיה באמצעות מטבעות של המשחק "ארבע בשורה" וככרטיסי הכניסה ישמשו קלפי הג'וקר מחפיסת הקלפים. נעם ונווה מתלחשים ביניהם ומתכננים את העלילה. הם קובעים שבכל פרק בסדרה, הם, הפושעים, יצאו להרפתקה וייכשלו בה.
בפרק הראשון המשימה היא לשדוד בנק. הם מסדרים את התפאורה, בוחרים תלבושות, מכינים אזור "מאחורי הקלעים" להחלפת התלבושות בהתאם לדמויות השונות, ולפני תחילת ההצגה מחתימים את הצופים על הצהרה שאם יש פצצה באמצע ההצגה, אין להם אחריות לכך.
מוחמד הבן מסתקרן ומבקש להצטרף לקהל. הוא קונה לעצמו כרטיס מיולה, שסורקת את הכרטיסים בכניסה לאולם המדומה באמצעות הפלאפון מקרטון שקיבלה מהשובים.
ההצגה מתחילה. היא מתנהלת כמובן בלחש, ובעצם דומה יותר לפנטומימה. שני השודדים מגיעים לבנק, מרוקנים חפצים ואוספים אותם לתוך שקים מאולתרים. ואז השחקנים מסתתרים מאחורי הקלעים, מחליפים תפקיד לשוטרים ותופסים את השודדים על חם. לפעמים השחקנים מתבלבלים, מבקשים מהקהל סליחה, מתייעצים ומתקנים את הסצנה. בסוף הפרק הם משתחווים בפני הצופים המרוצים.
בכל בוקר נעם ונווה מבצעים פרק חדש, שבו שוב ישדדו מקום כלשהו, למשל פיצרייה או דוכן פלאפל, ושוב ייכשלו. מוחמד הבן מקפיד להגיע לכל הפרקים, אבל פעם אחת, לקראת פרק שש, הילדים שכחו להודיע לו על מועד ההופעה והוא החמיץ אותה. כשהגיע למחרת הוא ממש התרעם: "איך אוכל לראות את פרק שבע בלי שראיתי את שש?" איכשהו המשבר עבר בשלום". (עמ' 86-85).

עוד על ספרה של שושן הרן בראיון נרחב עמה ב'דבר'.

לואיס הר | הלילה שבו הגיעו המחלצים

"הדרך לחופש" | 129 ימים בשבי

לואיס הר נחטף עם בת זוגו קלרה מרמן מביתה בקיבוץ ניר יצחק. איתם נחטפו גם אחיה של קלרה, פרננדו מרמן, אחותם גבריאלה ליימברג, ביתה מיה והכלבה בלה. הנשים שוחררו בעסקה הראשונה בנובמבר 2023. לואיס ופרננדו נותרו בשבי באותו בית שבו הוחזקו עם הנשים, במשך 129 יום, עד הלילה שבו חולצו על ידי חיילי צה"ל, ב-12 בפברואר 2025.

כריכת ספרו של לואיס הר 'הדרך לחופש'. "כששמעתי את השם שלי ואת המילים בעברית, הבנתי שאני בידיים הכי טובות בעולם" (ידיעות ספרים)

בספרו "הדרך לחופש – סיפור על הישרדות, אמונה ותקווה בשבי", שראה אור בימים אלה (ידיעות ספרים), מתאר הר את רגע החילוץ, הרגע שדבר לא משתווה אליו: "לואיס, צה"ל, צה"ל! באנו לקחת אתכם הביתה!" זה היה מפקד הכוח, א'. הוא והאנשים שלו פעלו בדייקנות, כאילו תרגלו את זה אלף פעם. הם ידעו בדיוק מה לעשות ולא השאירו לנו שום מקום להחליט על דעת עצמנו.
כששמעתי את השם שלי ואת המילים בעברית, הבנתי שאני בידיים הכי טובות בעולם. הרגשתי מוגן ובטוח לחלוטין. מרגע זה והלאה פרננדו ואני התנהגנו כאילו אנחנו חלק מהכוח. צייתנו להם בלי לחשוב פעמיים.
הם הוציאו אותנו למרפסת. שני חיילים זינקו עליי, ועוד שניים על פרננדו. הם גוננו עלינו בגופם כדי שלא ניפגע. הרגשתי את המשקל שלהם, את הנשימה המהירה ואת האפודים שלחצו לי על החזה. הם התייחסו אלינו בדיוק כמו מה שהיינו: השלל הכי יקר במבצע. בחוץ השתולל כאוס מוחלט. הפצצות, פיצוצים ויריות מכל הכיוונים. פתאום שמענו קול מכריז בקשר הצבאי: "היהלומים בידינו". זה היה הקוד שהודיע על תחילת הנסיגה, כדי שיגנו עלינו מהמחבלים שירו עלינו מכמה עמדות סמוכות". (עמ' 93-92)