"כיום יום הזיכרון לרצח רבין בקושי מוזכר", אומר ל'דבר' יאיר שלג (62), עיתונאי וסופר, חוקר במכון הרטמן בנושאי דת ומדינה, איש הציונות הדתית. "הסתכלתי השנה וכמעט לא ראיתי אפילו באמצעי התקשורת הממלכתיים אזכור של הרצח. זה נכון שיש אירועים דרמטיים שמתרחשים בהווה, אבל בכל זאת הייתי מצפה ליותר התייחסות. את הירידה במשקל יום הזיכרון אפשר לראות גם בהעזה של נתניהו להיעדר מהטקס בהר הרצל כראש ממשלה, כבר 4 שנים ברצף".

בראיון לרגל 31 שנים לרצח, שלג מספר ל'דבר' על התחושות והמחשבות מזמן הרצח. "אשתי (במבי שלג, נ.ק.) הייתה אמורה לטוס יום למוחרת לארצות הברית, במשלחת לקהילות יהודיות, היינו בהכנות לנסיעה שלה, בכלל לא הסתכלנו בטלוויזיה. במהלך מוצאי שבת דיברנו בטלפון עם חמותי, ופתאום שמעתי רעש של יריות ברקע. שאלתי את חמותי אם היא צופה במערבון או משהו, והיא אמרה לי, 'תגיד, לא שמעת? ירו ברבין'. היה הלם. הנסיעה של אשתי נדחתה ביום. כשהגיעה לארה"ב הרגישה שהיא, כבת הציונות הדתית, מואשמת ברצח על ידי הקהל שהיא פגשה".

"אני זוכר שבאותו ערב התקשרתי לאמנון דנקנר, ששנה קודם לכן הקמתי איתו קבוצה בשם 'שחרית' לשיתוף פעולה בין דתיים וחילונים ולחזרה לעיסוק ביהדות. אמרנו לעצמנו שהחברה הישראלית כבר לא תהיה אותו דבר. הדבר העיקרי שאני הערכתי אז היה שאופי היחסים בין המחנות יהיה הרבה פחות פמיליארי. תמיד הייתה תחושה שלמרות כל המחלוקות, כולם נפגשים במילואים וכולם חברים ואחים. הייתה לי תחושה שזה הולך להיקטע, ותהיה מערכת יחסים הרבה יותר חשדנית, שנסמכת יותר על חוקים ועל הגדרות פורמליסטיות".

זה קרה?
"לשמחתי, בסך הכול לא. זאת אומרת, הפמיליאריות גברה אפילו על הרצח. אבל כמובן שיש היום הרבה יותר חשדנות בין המחנות".

זה תוצאה של הרצח?
"מצד שמאל החשדנות קשורה מאוד לרצח, מצד ימין ההתנתקות היא המשבר הגדול. בעקבות ההתנתקות יש בציונות הדתית ובימין הרבה פחות ממלכתיות, ופחות נכונות לקבל את שיתוף הפעולה עם המחנה השני, את מה שזה שמה שהממשלה מכריעה זה מה שצריך לקרות. אפשר לראות את זה גם בריבוי המקרים של תג מחיר. בתקופת המהפכה המשפטית, למשל, הימין היה מוכן לפרק את המערכת המשפטית שמגינה על זכויות האדם והאזרח. השמאל, לפחות בחלקו, היה מוכן לפרק את המחויבות החד משמעית לשירות מילואים.

"יש פרדוקס בישראל: הנושאים שאנחנו מתווכחים אליהם הם נושאים של חיים ומוות, וכל מחנה משוכנע שהגישה של השני מסכנת את קיום המדינה. לכן יש אלימות מילולית חריפה. מצד שני אותה סיבה, האיום מבחוץ, מפחית את המוטיבציה לאלימות פיזית בין המחנות. אבל במהפכה המשפטית גם האיום החיצוני לא היה בלם מספיק".

איך אתה רואה היום את ההסתה והאלימות הפוליטית, לעומת מה שהיה לפני 31 שנים? 
"אחד הדברים הקשים שקרו הוא שהיום האלימות הפוליטית מנורמלת. בשנים לקראת רצח רבין הייתה אלימות מילולית מאוד חריפה, אבל אלימות פיזית בין המחנות הייתה פחות נפוצה, עד הרצח עצמו. היום יש יותר מקרים של אלימות פיזית".

"צריך לזכור שאלימות פוליטית זה לא רק בין מחנות בתוך החברה היהודית-ישראלית, אלא גם מה אתה מוכן לעשות לאזרחי האויב. אם בתוך הבית, בין היהודים, יש עוד איזשהן עכבות, כל העכבות נפרצו כלפי הפלסטינים. גם בעזה, שעוד אפשר להגיד שזה תוך לחימה, למרות שכמובן היה אפשר להיות זהירים יותר. ביו"ש זה כבר לא ממש תוך כדי לחימה, זה אתה ביוזמתך יוצר את החיכוך, כדי להמאיס עליהם את החיים ולגרום להם לעזוב. אז אני חושב שרמת הנכונות להפעיל אלימות כדי להשיג מטרות פוליטיות עלתה מאוד, כלפי יהודים וקל וחומר כלפי פלסטינים".

שלג היה נשוי לעיתונאית במבי שלג עד פטירתה ב-2016. היא הייתה אחד הקולות המובהקים בשיח הישראלי בעד שיח ושותפות בין מגזרים שונים, וייסדה ברוח זו את כתב העת 'ארץ אחרת', בין היתר בעקבות רצח רבין. רבים התחנכו על כתביה שבהם קראה לכינון ברית בין כוחות בונים בקבוצות השונות בחברה, על פני הכוחות המפרקים בכל קבוצה. לאחרונה נערך ביוזמת המשפחה אירוע לציון עשור למותה במכון הרטמן בירושלים, תחת הכותרת 'אין לנו ארץ אחרת'.

יוזמות רבות של פיוס, שיח וחיפוש הסכמות קמו בעקבות רצח רבין. לאור המצב היום, הן נכשלו?
"קודם כל, הגל של הקמת בתי מדרש חילוניים או חילוניים-דתיים התחיל כבר ב-1989, וזה קשור לתהליכים פנימיים בחברה החילונית, חיפוש משמעות וזהות. נכון שזה הואץ בעקבות הרצח: היה זינוק במספר היוזמות מתוך רצון של ציבור חילוני במרכז-שמאל לקיים דיאלוג עם ציבור דתי, אותו ציבור דתי שמעוניין בדיאלוג".

"במשך השנים, בציונות הדתית נפגע הסנטימנט הממלכתי בעקבות ההתנתקות, אבל לא נעלם, והייתי אומר שארבע השנים האחרונות פיצלו את הציונות הדתית סביב הממלכתיות והשאיפה לאחדות. גוש אחד, בראשות סמוטריץ' והמפלגה שלו, דחפו חזק למהפכה המשפטית, אבל אנשים כמו פרופ' ידידיה שטרן, או רז נזרי שהיה המשנה ליועמ"ש, חיפשו את הפשרה בין המחנות".

מה עם המרכז-שמאל?
"אני חושב שהשמאל החילוני עדיין חש הרבה פחד או עוינות כלפי הימין, בעיקר הימין הדתי. לצערי, גם בשמאל החילוני יש רצון הדתי להכניע את היריב יותר מאשר להגיע איתו להסכמה, כמו בימין הפנאטי. אבל במרכז החילוני יש יותר קולות, שלמשל אומרים עכשיו שצריך ללכת לממשלת אחדות".

מה זה אומר היום לבנות חברה עם מרכז חזק, שיודע להציב גם גבולות לשוליים? להרבה אנשים יש שאלה גם על הליכוד, שנירמל שיתוף פעולה עם דמויות כמו בן גביר. סגן יו"ר הכנסת מהליכוד ניסים ואטורי אמר שכהנא היה מקבל היום את פרס ישראל – לא היית שומע דברים כאלה מאנשי ליכוד לפני 30 שנה.
"היסטורית, הליכוד הוא תנועה שבה הולכים אחרי המנהיג, לטוב ולרע. הרבה תלוי בביבי בעניין הזה: אם ביבי יכריע שהולכים עם המרכז ודוחקים את השוליים למקום שבו הוא ראוי להיות, אז זה יקרה. וכשביבי החליט שהולכים עם השוליים, בליכוד הלכו איתו. בעשור האחרון הליכוד גם נעשה מאוד אופורטוניסטי ברובו, וגם מהבחינה הזאת, אם ביבי או מי שיבוא אחריו יחליטו שהולכים למרכז, זה יקרה".

אם נחזור ליום הזיכרון לרצח רבין, מה יכול להחזיר לו ולתוכן שלו משמעות?
"אני חושב שצריך לשנות אותו מיום לזכר רבין ליום הדמוקרטיה. יש גבול כמה חברה יכולה לזכור אדם. אני חושב שעל היום הזה צריך לשים משקל של חינוך לדמוקרטיה ומפגשים בין אנשים ממגזרים שונים. אולי שיהיה יום האזרחות הישראלית, למשל, שכל בני ה-16 יקבלו תעודת זהות בבתי הספר ביום הזה".

יש עוד תוכן למילה דמוקרטיה שרוב החברה הישראלית מוכנה להסכים עליו? ביחס לרפורמה המשפטית, גם התומכים וגם המתנגדים דיברו בשם הדמוקרטיה.
"זה מעניין שכמעט אין גורם בחברה הישראלית שיוצא נגד הדמוקרטיה. זו הצלחה של הערכים הדמוקרטיים: גם הערבים למשל מדברים בשם הדמוקרטיה, וגם החרדים, שאולי לא מאמינים בה באמת. הסיסמה של יהדות התורה בבחירות האחרונות הייתה 'הזכות להיות חרדים', שזה משפט של דמוקרטיה פר אקסלנס. אני מעריך שכשנלבן את זה ברצינות, גם אנשי ימין לא יחשבו שלדמוקרטיה אין שום משמעות בהקשר של זכויות אדם. גם הם לא רוצים לוותר על זכויות האדם שלהם".