דמוקרטיה היא מושג חמקמק, שעלו הגדרתו מתווכחים לפחות מאז אפלטון. אך יש לה תפקיד מהותי אחד שבלעדיו אין דמוקרטיה כלל. מדען המדינה הפולני-אמריקאי אדם פשבורסקי ניסח זאת בפשטות: דמוקרטיה היא שיטה שבה מפלגות מפסידות בבחירות. המפסידים אינם יוצאים לרחובות ואינם נוטלים נשק. הם מפנים את מקומם ומחכים לסיבוב הבא, וכך השלטון מתחלף בדרכי שלום.
ישראל ניצבת כעת בפני מצב חסר תקדים. ממשלת נתניהו, שבדרכה להפוך למשטר נתניהו, מנסה לסכל את חילופי השלטון. נתניהו החליט שאסור לו לאבד את השליטה בכנסת, והוא מוכן לשבור את הכלים.
ביום הבחירות הודיעה המשטרה על מעצרים בפזורה הבדואית בחשד לקניית קולות. יום לאחר מכן צץ לפתע סיפור על חקירת שב"כ בדבר מעורבות קטארית בבחירות. שתי הפרשיות התבררו כרופפות, ובכל הנוגע לפגיעה בטוהר הבחירות הן נטולות בסיס. לפי דיווחים, חלקן אף יצאו מלשכת נתניהו. זה קמפיין תודעה שנועד לפסול את קולותיהם של אזרחי ישראל הערבים, כחמישית מאזרחי המדינה.
נתניהו החליט שאסור לו לאבד את השליטה בכנסת, והוא מוכן לשבור את הכלים. בדרך לשם נתניהו יהיה מוכן לחצות כל קו אדום. יש חשש ממשי ש"עלילת הזיופים" תשמש בהמשך תירוץ לסרב לציית לפסיקת בג"ץ, המורה לקיים הצבעה על החלפת יו"ר הכנסת. וכיצד אפשר לסמוך על שיקול דעתו אם יחליט לחדש את המערכה באיראן, כשידוע שמערכה כזו תשרת אותו בסיכול הקמתה של ממשלת שינוי?
מטרת העל היא ביטול תוצאות הבחירות והליכה לבחירות חוזרות. בשולי מחנהו כבר נשמעות קריאות כאלה, וקשה להאמין שאינן מלובות מלשכתו. בחירות חוזרות לא יתנהלו בתנאים הוגנים. הן יכללו מאמץ אקטיבי לדכא את ההצבעה בחברה הערבית, משום שנתניהו ושותפיו הבינו שהשתתפותם של האזרחים הערבים היא מה שחוסם את דרכם לניצחון.
במצב שנוצר יש להשביע ממשלה חדשה, גם אם תהיה קצרת מועד. ראשית, אסור להשאיר בידי גוש נתניהו את הרשות המבצעת ואת המונופול על הפעלת הכוח. התנהלות המשטרה תחת המפכ"ל דני לוי ביום הבחירות, והתנהלותו התמוהה של ראש השב"כ דוד זיני סביב טענות הזיופים, צריכות להדליק נורה אדומה: אם יהיה סיבוב נוסף, המנגנונים האלה ישרתו את נתניהו. אי אפשר עוד להפקיד בידיו כוח שלטוני, ויש להוציאו מידיו.
שנית, נתניהו עצמו הפך את חילופי השלטון לשאלה עקרונית. אם הניסיון לסכל אותם יצליח הפעם, הוא יצליח גם בפעם הבאה, ובזו שאחריה. כך נגיע למצב שבו הליכוד מפסיד בבחירות, ונשאר בשלטון. תהיה זו פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית שגם ככה מצויה בנסיגה קשה.
זו גם האמת שמאחורי הדרישה ל"אחדות". בפי הליכוד אין זו קריאה לפיוס אלא סחיטה באיומים: תנו לנו את השלטון, או שנמנע את העברתו בכוח. זהו ההיגיון של שודד דרכים: הארנק או החיים. ממשלת אחדות היא אפוא הגרסה המנומסת של אותו תרחיש אנטי־דמוקרטי. גם בה הליכוד מפסיד בבחירות ונשאר בשלטון, אלא שהפעם המנצחים הם שמוסרים לו אותו מרצונם.
אין פירוש הדבר שחסידי האחדות במרכז הפוליטי תמימים. רבים מהם יודעים היטב מה מבקש נתניהו, אך המחלוקת הפנימית קשה להם. את הכמיהה הזאת קל להבין: אחרי שנים של מחאה, טראומה ומלחמה, מי אינו רוצה קצת שקט? אלא שבפועל הם מוכנים לוותר על הדמוקרטיה למען שלום בית עם שודדים. ושודד שזכה בשלל אינו מתפייס. הוא חוזר בפעם הבאה.
פשבורסקי לימד שבדמוקרטיה מפלגות מפסידות בבחירות. מדינה שבה המפסידים נשארים בשלטון אינה דמוקרטיה. גם אם נגזר עלינו לצאת לבחירות נוספות, הן לא יכולות להתקיים כשנתניהו שולט במונופול על הכוח ומנסה לפגוע בטוהרן. המטרה הראשונה, הדחופה והעיקרית היא להשביע ממשלה חלופית. זו גם החלופה היחידה אם ישראל רוצה להישאר דמוקרטיה.
נבו שפיגל הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, עמית מחקר במכון מולד וחוקר אורח באוניברסיטת ייל.