שמה של הפרשה החמישית מרגיש בתחילה מטעה. היא נקראת 'חיי שרה' אך נפתחת דווקא במותה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית כ"ג א-ב). רבות מהפרשות נקראות על שם מילותיהן הראשונות, אך יש גם מקרים אחרים, ובפרשה זו היה מתבקש לחרוג מכללי הטקס.

המקרא לא מציין את הסיבה למותה של שרה, ולא את נסיבות המוות. גילה, 127 שנים,  עשוי לספק הסבר טוב דיו למוות טבעי בשיבה טובה, אך יש דמויות אחרות בתורה שחיו הרבה יותר שנים.

עקדת הבן ומות האם

במדרשי חז"ל מתואר מפגש בין יצחק לאימו, שאירע בין עקדת יצחק לבין מותה של שרה. כך למשל, נכתב בויקרא רבה (פרשה כ' ב): "חזר יצחק אצל אמו ואמרה לו: היכן היית, בני? אמר לה: נטלני אבי, והעלני הרים, והורידני גבעות וכו'. אמרה: אבוי על בן של אם רווית יגון, אילולי המלאך כבר היית שחוט. אמר לה: כן. באותה שעה צווחה שישה קולות כנגד שישה תקיעות, אמרו לא הספיקה את הדבר עד שמתה. זהו שכתוב: ויבוא אברהם לספד לשרה ולבכתה (בראשית כ"ג ב)". שרה ששמעה שבנה כמעט מת בידי אביו, צווחה שש צווחות נוראיות ולפני שסיימה – מתה.

רש"י מצטרף למדרש זה ולמדרשי חז"ל אחרים באותה הרוח וכותב: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה".

פרשנים אחרים ניסו להתמודד עם המדרשים המסורתיים שחוזרים וקושרים בין העקדה למותה של שרה. העקדה מסומנת במסורתו של עם ישראל כאחד המבחנים האולטימטיביים שבהם עמד אברהם, מבחן של אמונה באל שמתוגמל בעצירת היד האוחזת בסכין, בהצלת יצחק ובהבטחת הברית. אך שרה נותרה הרחק משם, ולפי מדרשים אף לא ידעה על המתרחש עד שבנה סיפר לה על האירוע הטראומטי שחווה.

נראה ששרה כואבת את האירוע אף יותר מיצחק עצמו. חוויית הסכנה שבה היה בנה והעובדה שאביו, אהובה אברהם, העמיד אותו בסיכון זה, שוברים את ליבה. בין אם מדובר בכעס, בצער, בדאגה או בפחד, חוויית העקדה מיד שנייה היא שמביאה למותה של שרה.

היריון של הוויה חדשה

אם נעקוב אחרי הקו המדרשי-פרשני הזה, ניתן להבין אחד משני דברים: האחד, הוא ששרה הייתה חלשה יותר או פחות שלמה מיצחק ומאברהם, שעמדו במבחן ונפשם לא קרסה. השני הוא שיש משהו בשרה, האם הראשונה, שהפך את הידיעה בדבר העקדה לבלתי נסבלת עבורה.

רמז לכך אפשר למצוא בתחילת הפרשה הקודמת, 'וירא', העוסקת בהכנסת אורחים. מסופר בפתחה על הכנסת האורחים של אברהם ולאחר מכן של לוט. אך עלולה להיעלם מן העין הכנסת אורחים נוספת שהיא אולי דרמטית יותר, זו של שרה אמנו.

בפירוש על סוגיה תלמודית, הנוגעת בכלל לבריאת האישה בפרשת בראשית, עוסק הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס בייחודה של הבריאה הזו, וכפועל יוצא בייחודיות בנשי בכלל. הוא מתבונן בפרשנות של החכם רב חסדא: "מלמד שבנאה הקדוש ברוך הוא לחוה כבנין אוצר… כדי לקבל את הולד" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות ס"א ע"א), ומסביר כי ייחודו של הנשי גלום ביכולת לשאת ילדים: "היריון של הוויה חדשה! היחסים עם האדם האחר באמצעות הילד".

פרופ' חנוך בן פזי מסביר את תופעת ההיריון אליבא ד'לוינס: "ההיריון הוא סיטואציה ייחודית של האחד והאחר המתקיימים בטבע. בזמן ההיריון, היחסים בין אדם אחד לאדם אחר, בין האם ההרה לבין עוברה, אינם מבוססים על זרות, אלא דווקא על קיומה של אחריות מלאה. האחר, שהוא העובר, הנו בו-זמנית חלק מן האישה (הסובייקט – האם) ונבדל ממנה".

זהו אופן חריג לחשוב על ההיריון, אך לפי לוינס, מדובר באופן הרדיקלי ביותר של הכלת האחר בתוך העצמי. קבלת האחריות הרדיקלית ביותר על אדם אחר בתהליכי התכוננותו, כשהוא חסר אונים באופן אבסולוטי, כשהוא מוכל בתוך האישה באופן מלא, שלה באופן ברור, אך נועד לצאת החוצה, להיפרד ולהתגבש כאחר במובן המוחלט.

הפסיכולוגית, הסופרת והוגת הדעות ז'וליה קריסטיבה התייחסה אף היא לתופעת ההריון והגדירה אותו כ"סף התרבות והטבע". בתיאורה את הלידה היא נוגעת במשמעות נוספת, בהסבירה כי הילד הבא לעולם "מחלץ אישה מיחידותה ונותן לה סיכוי – אך לא וודאות – לגשת לאחר, לאתיקה". מדברים אלו ניתן ללמוד כי כוחה של האישה להביא חיים חדשים, אחרים, לעולם, מאפשרת כניסה למרחב של מפגש עם הזר, ודווקא הוא מכניס אותה לתודעה עמוקה יותר של הנכון והטוב, כמו גם של הפסול והרע.

על הפנומנולוגיה של ההיריון אצל לוינס ועל הניתוח הפסיכולוגי-פילוסופי של הנשי והאמהי על פי קריסטבה ניתן לפרט ולהעמיק עוד רבות, אך בהזדמנות זו, תפיסות אלו פותחת צוהר גם לכאב הגדול של שרה. יצחק, פרי בטנה, שלו התפללה עד זקנתה ושאותו נשאה בתוך גופה במשך תשעה חודשים, יצא ממנה ועכשיו הוא בתוך העולם. סכנת המאכלת אמנם נמנעה בידי המלאך, אך עצם האפשרות של האירוע זעזעה את האם עד עמקי נשמתה.

ניתן לראות בסיפור הזה, טראגי ככל שיהיה, כאות לא לחולשתה של שרה או לשבריריותה, כי אם לתפיסת האחריות הבלתי מתפשרת שלה. במותה היא מזכירה את העובדה שבמהלך חייה נשאה בקרבה חיים נוספים, והביאה חיים אלו לעולם.