אברהם אינו משקף את דמות היהודי המאמין בשלמותו. הוא אינו מקיים את כל תרי"ג מצוות ואף עובר על כמה מהן באופן ברור וללא התלבטות מיוחדת. לדוגמה, בפרשת וירא הוא מכין לאורחיו אוכל שניכר שאיננו כשר: "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית י"ח ז-ח).

התרבות הרבנית סיפקה תשובות רבות והסברים מפותלים לסוגייה זו, אך קלה מכולם דווקא תשובתם של חלק מחוקרי המקרא המודרניים: אברהם לא קיים את כלל המצוות כי המצוות לא ניתנו עדיין. הוא חי דורות לפני שמשה קיבל את התורה בסיני והביאה לישראל, הוא קדם לקבוצת השייכות הדתית שנקראת 'עם ישראל', ובוודאי שקדם לדת היהודית.

יחד עם זאת, אברהם עומד במבחנים שונים, שלפי המקרא ופירושיו הפכו אותו לאבי האמונה היהודית. כך בבחירה ללכת מארצו לארץ זרה, וכך גם במבחן הנורא מכל, הציווי להרוג את בנו העקוד יצחק. אלו ועוד נמנים בין מה שפרשנים מכנים 'עשרת הניסיונות' שבהם עמד אברהם. אך יש סוג נוסף של מבחנים שמולם ניצב אברהם, שאינם קשורים בציות לדברי האל, מצבים אנושיים שהוא נדרש להגיב להם. אחד מהם הוא מבחן הכנסת האורחים.

בתחילת פרשת וירא מוצגת סצנה מוזרה: אברהם, שזה עתה מל את עצמו ואת הגברים והילדים בני ביתו, יושב בפתח אוהלו בחום הקופח, ורואה שלושה אנשים. מיד הוא רץ ומשתטח לפניהם, מתחנן בפניהם להיכנס לאוהלו, לרחוץ את רגליהם, לשבת בצל ולאכול ארוחת מלכים שהוא ושרה עמלים על הכנתה ממיטב המצרכים שברשותם. לאחר האירוח מבשרים האורחים-המלאכים כי שרה תהרה בן, על אף גילה המופלג.

הכנסת האורחים של אברהם מצטיירת כמעשה טוב שמתוגמל בידי האל בנס לידתו של יצחק. אמנם, הבטחה לכך ניתנה לאברהם כבר קודם לכן, אך ניכר הדגש שהמקרא שם על הכנסת אורחים כנורמה חברתית. הכנסת האורחים הפכה ליסוד תרבותי חשוב בעם ישראל, באסלאם ובתרבויות המזרח התיכון בכלל.

קבלת הפנים כהתגלות

הפילוסוף עמנואל לוינס ייחס להכנסת האורחים משמעות גדולה אף יותר. בספרו 'כוליות ואינסוף' הוא מתאר את המפגש עם פני האחר כחושף את אחרותו המוחלטת והבלתי חדירה. הפנים של האחר מצוות עלי להגן על השונה ממני, מעצם היותו כזה, ולא לבטל את אחרותו מתוך העצמי. מכאן גם הציווי בדיבר "לא תרצח".

מכאן ממשיך לוינס לתאר את המושג "קבלת פנים" כביטוי רדיקלי של אחריות. האדם מקבל את פניו של האחר, את זכויותיו, את צרכיו ואת מחויבותו להיענות עליהם. בקבלת פנים האדם נותן לאחר להיכנס אל המרחב שלו, שאותו תיאר לוינס כ"היות אצל עצמו" (être chez soi); להעניק לו מקום עוד בטרם התבררה זהותו או הקשר שבו הוא נתון.

האדם ה"מקבל פנים", מסביר לוינס, חווה התגלות אתית, ומעפיל בכך לסוג חדש של חירות ולמודעות גבוהה יותר. "הרצון חופשי ליטול על עצמו את האחריות בכל דרך שבה יחפוץ, אך אין הוא חופשי לסרב לאחריות עצמה. אין הוא חופשי להתעלם מן העולם המשמעותי שלתוכו הכניסוהו פני הזולת. בקבלת הפנים לפנים הרצון נפתח לתבונה".

האורח שולט, או המארח?

בעקבות לוינס פילוסוף צרפתי נוסף, ז'אק דרידה, הרחיב רבות את העיסוק בהכנסת האורחים ובמשמעויותיו האתיות. דרידה היה קרוב ללוינס בחייו, ולאחר מות לוינס החל לכתוב בעקבות הגותו. הרצאות ומאמרים של דרידה על הכנסת האורחים, שהפכה לתמה מרכזית בהגותו באמצע שנות התשעים, כונסו בספר 'היה שלום: לעמנואל לוינס'. ספר נוסף, תחת השם 'הכנסת אורחים', מאגד שתי הרצאות מתוך סמינר תחת אותו נושא (hospitalité) שערך דרידה ב-1996.

כדרכו ערך דרידה פירוק והרכבה של המושג המופיע בכתבי לוינס. הוא מזהה את הנקודות הרגישות במערכת המושגים מארח-אורח-בית-מרחב ציבור-פנים-חוץ, ומנסה לפרק בעדינות את המטענים האתיים והפוליטיים המתגלים במרחבים אלו של שייכות וזרות, בעלות ועניות. ביחס לפרשה, יש לתת את הדעת לפרדוקס אחד שמועלה על ידיו ביחס לתופעת האירוח: פגיעותו של המארח והסכנות הטמונות לו.

דרידה מפרק את המושג בצרפתית hospitalité לשני חלקיו. האחד, הוסטיס (hostis), פירושו בלטינית הוא אורח, אך גם זר; יש לו גם קשר אטימולוגי למילה הוסטיל, שהתגלגלה לעוינות ׁ(hostility באנגלית). השני הוא פוטיס (potis), שפירושו שליטה. דרידה מסביר שבבסיס המילולי של הכנסת האורחים יש פעולה של השתלטות על האחר, הכנסתו למערכת החוקים של העצמי.

עם זאת, הכנסת האורח למרחב ש"אצל עצמי", באופן של קבלה מקדמית ובלתי מסוייגת טרם כל היכרות, מאפשרת לאחר להפר את ה"חוקים" ולסכן את המארח. כך יכול המארח להופך לבן ערובה, מילה שאף מקורה שלה בלטינית, hostage, קשור מילולית לאירוח.

סיכון הקרובים למען האורחים

פרשנות זו של דרידה מטילה אור חדש על מקרה נוסף של הכנסת אורחים בפרשת וירא. כששליחי האל מגיעים לסדום כדי לבחון האם יש צדיקים בעיר, לוט רואה אותם מהשער, וכמו אברהם ממהר לקבל את פניהם ומשתטח ארצה. כמו אברהם, הוא מציע להם לנוח, לרחוץ ולסעוד בביתו, אלא שלוט חי בשכונה פחות טובה מאברהם.

כשהשמועה על הגעת האורחים מתפשטת בעיר סדום מלאת החוטאים, מגיעים התושבים לביתו של לוט ודורשים שיוציא אותם החוצה כדי שיוכלו לבצע בהם את זממם. לוט, המחוייב באופן אבסולוטי לאורחיו, מסכן את חייו, ואף מקבל החלטה מזעזעת ומציע לפורעים את בנותיו כדי שיעזבו את האורחים בשלום. "אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי", הוא מתחנן. החוטאים מתעלמים ממנו, דורשים שיוציא את המבקרים ואף מתקרבים כדי לשבור את הדלת.

לוט לבסוף ניצל בדרך נס בידי אורחיו. לאחר מכן הוא נמלט מהעיר המושמדת בידי האל בגשם של אש וגופרית, ממש כמו באגדות. אבל ברגעים הארוכים, כשעמד וגונן על דלת ביתו מפני ההמון המבקש לפגוע באורחיו, היה לוט כלוא באותו סיכון שדרידה הצביע עליו. הוא היה בן ערובה לפעולת האירוח שאליה היה מחוייב.