עם ההפנמה של משמעות תוצאות הבחירות, דבר אחד ברור: הבטחות צריך להפר. אם מזינים את כל ההתחייבויות של ראשי המפלגות למחשב התוצאה המתקבלת היא תאריך סבב נוסף של בחירות. בהנחה שתוצאות סבב זה לא יהיו שונות מהותית, מדובר בלולאת זמן.

מכך נגזר כלל מתמטי פשוט: מערכת ההבטחות הסותרות מתאפסת. הניסיון לקבוע איזה הבטחה הייתה רצינית יותר הוא חסר תועלת. במקום זאת, עדיף לעסוק במשמעויות: מה המחירים והאפשרויות הגלומים בכל הרכב ממשלה.

המסקנה השנייה הנגזרת מהתוצאות היא שלא תקום ממשלה קוהרנטית מבחינה רעיונית. ההבטחות שצריך להפר אינן ריקות. הן נבעו מתפיסת עולם, וכל ממשלה שתקום תידרש להתפשר על קווי היסוד שלה.

כרגע נראה לכאורה שהכיוון הוא המפלגות החרדיות, אבל זה גם יכול להשתנות בצורה מהירה. אם מנקים את כל רעשי הרקע, יש שלוש אפשרויות, שביניהן כמה אפשרויות לשילובי ביניים. כל אחת מהן דורשות פשרה יסודית ביותר. בתוך אפשרויות לא מושלמות, השאלה היחידה החשובה כעת היא מה הפשרה הראויה ביותר.

המפלגות החרדיות: חמצן לאוטונומיה החרדית

גיוס חרדים היה בליבת הקמפיין של כל מפלגות גוש השינוי, אבל קשה להגדיר אותו כאפשרות פוליטית מיידית. לא יהיה חוק שיביא בצורה מהירה ויעילה לשוויון בנטל. גיוס במספרים משמעותיים לצבא, בוודאי לתפקידים קרביים, הוא תהליך ארוך, שדורש שינוי עומק חברתי ורעיוני בחברה החרדית.

הבעיה היא שהנהגת החרדים מעוניינות לבלום את השינוי הזה. מפלגת 'הציבור החרדי', שניסתה לרוץ איתו לקלפי, סיימה עם תמיכה זעומה. אין שום סימן שהדבר הולך להשתנות, וגם לחוק גיוס מקל יחסית הנהגת החרדים התנגדה. כך שבפועל יש שתי דרכים:

1. קבלת המצב כמו שהוא: שימור חברת הלומדים כמסלול המרכזי לחברה החרדית, עם כמה שינויים קטנים, כמו פתיחת מסלולי גיוס חדשים ומיצוי גיוס בקרב שולי הציבור החרדי. בחירה כזו צפויה לכלול גם חוק גיוס ברוח זה שהוצע בכנסת הקודמת, לצד החזרת מנגנוני התמיכה המקיימים את החברה החרדית.
2. כרסום באוטונומיה החרדית: הפסקת ההסדר עם החרדים באופן שלא יאפשר להם להמשיך בצורת הקיום הנוכחית שלהם. זה כולל הפסקת מנגנוני תמיכה ללא מיצוי כושר עבודה, פגיעה תקציב לישיבות ולמוסדות שאינם ממלכתיים, התניית הטבות בשירות צבאי, סנקציות נגד משתמטים ועוד.

עקרונית יש קצת גוונים בין שתי אפשרויות אלה, אבל השותפות הפוליטית עם החרדים משמעותה הישירה היא המשך האוטונומיה. מאחר שהדגם הזה אינו בר קיימא לאורך זמן, אפשר לראות בזה כדחייה נוספת של העימות בין החברה הציונות לחברה החרדית. והזמן, בעניין זה, עובד לטובת האחרונה. על כל זה נוסף גורם נוסף: עד כה בג"ץ פסל כל חוק שהחרדים הסכימו לו. אין סיבה לחשוב שזה ישתנה עכשיו, ולאיזנקוט וליברמן אין מה להבטיח להם.

שימור האוטונומיה החרדית זה הוא מחיר כבד, אבל יש לו גם יתרון מפתה בעבור גוש השינוי: לא יידרש ממנו הרבה מעבר מכך. בענייני דת ומדינה יידרש הגוש לשמור על סטטוס קוו לפחות למראית עין, אבל בכל עניין אחר סביר להניח שהחרדים יהיו מוכנים להתפשר. החרדים כתמיד מביאים הצעה מפתה לכל פוליטיקאי: הנח לנו ונניח לך.

הליכוד: פשרה בנושאי ליבה

כרגע נראה שהאופציה של ממשלה משותפת עם הליכוד היא הרחוקה ביותר מאיזנקוט. החלפת נתניהו הייתה במרכז הקמפיין שלו, ולא נראה שיש מגעים או הכנות לשינוי מצב זה.

בכל הנוגע למשמעויות – יש את העניין הפרסונלי של נתניהו עצמו. ברמה המוצהרת, זה המעצור המרכזי, לפי הדגם 'אחדות בלי נתניהו' שטבע ליברמן. אחת הסיבות לחרם על נתניהו היא האמונה שהוא לא יהסס לעשות כמעט שום צעד על מנת להבטיח את שלטונו, וקשה לדמיין מצב שבו יזוז הצידה וייתן לגורם אחר להוביל. יכולים אולי להיבנות מנגנונים שמנטרלים את זה, אבל כפי שמראה ממשלת החילופין עם גנץ, הם לא מבטיחים שום דבר.

אם מתגברים על המכשול הפרסונלי, לגוש איזנקוט יהיה עוד כמה עניינים להתמודד איתם. ראשית, ממשלת אחדות כנראה לא תמהר לבטל את השינויים במערכת המשפט (שמסתכמים בסוף בעיקר בוועדה לבחירת שופטים). במקום מהפכת נגד מלאה, יידרש להיבנות מנגנון של הסכמות בין צדדים שמאוד לא מסכימים. מצב זה נוגע לא רק למערכת המשפט: הליכוד עבר הקצנה שתהפוך אותו לשותף קשה בממשלה עם אופי ממלכתי.

בנושאים מדיניים וביטחוניים קונקרטיים יעמדו בפניה אתגרים כמו היחס לטרור היהודי, עתידה של עזה והמלחמה עם איראן, אך אפשר להניח שהפערים בין איזנקוט ונתניהו בנושאים אלה ניתנים לגישור. ביחס למצבה של ישראל בעולם, נתניהו מתקשר טוב עם טראמפ, אבל כפי שעלה בין היתר בבחירות האמצע בארה"ב – נתניהו הפך למותג בעייתי בעולם. השארתו בתפקיד מרכזי עלולה להקשות על ישראל לפתוח דף חדש.

המשמעות הכואבת ביותר של ממשלת אחדות נוגעת כנראה לחקירת 7 באוקטובר. לנתניהו אין ולא תהיה כוונה לחקור את האירוע בצורה רצינית, מתוך ידיעה שכל חקירה אמיתית תנקוב בו כאחראי. קשה לראות מצב שבו זה משתנה בצורה מלאה.

לצד אלה, היתרון של ממשלת אחדות אם תקום ותשמור על יציבות, היא שהיא תזכה ללגיטימציה רחבה בציבור. היא אולי תוכל להוביל מהלכים היסטוריים בייצוב מחדש של ישראל אחרי תקופה פוליטית סוערת וקשה. זו כנראה הממשלה בעלת הסיכויים הרבים ביותר להוביל מהלכים כמו חוק גיוס אמיתי, הסכמה מחודשת על כללי משחק או שינוי אזורי אסטרטגי. ברמה הפוליטית היא גם יכולה לשמש במה לארגון מחדש של מאזן הגושים ביום שאחרי נתניהו.

המפלגות הערביות: ויש את העניין הלאומי

בימים האחרונים רבים עסקו בשאלה מדוע המפלגות הערביות לא קובעות שחמאס הוא ארגון טרור. היו שהטילו ספק בעצם חשיבות השאלה, בטענה שהערבים לא צריכים לעמוד במבחנים. מנגד יש שקבעו שזה מעיד על תמיכה נסתרת של המפלגות בחמאס, מה שהופך את חבריהן לתומכי טרור. שתי הגישות מפספסות נקודה חשובה.

פוסט ארוך שפרסם לואי חאג', ערבי ישראלי מעכו, מנסה להסביר לציבור הישראלי מה עומד מאחורי ההחלטה. חאג', שבאופן אישי מגדיר את חמאס כארגון טרור, אמר כי הבעיה של מנהיגי הציבור הערבי לעשות זאת היא ממש לא בגלל שהם מסכימים או מזדהים עם מעשיו – אלא בגלל עניין לאומי. "גם מי שמתנגדים לאידאולוגיה שלו ולדרכיו עשויים להתקשות לאמץ הגדרה הנתפסת בעיניהם כהוקעת חלק מבני עמם בפני מדינת ישראל… אימוץ ההגדרה עלול להיחוות כהסכמה עם מסגרת מושגית ישראלית, שלתפיסתם… מציגה את המאבק הלאומי הפלסטיני כולו כבלתי לגיטימי".

יש קו לא דק ומאד ברור בין התנגדות לחמאס ולדרכו, לבין הקביעה שהוא אינו ארגון לגיטימי. אפשר לראות מקבילה לזה בהימנעות של חלק מהישראלים לקרוא לפשיעה לאומנית יהודית טרור. גם אם הם סולדים בצורה עמוקה ואמיתית מאלימות, הם עדיין רואים במבצעיה חלק לגיטימי מהתנועה הלאומית שלהם. כלומר, הבעיה היא לא רק חמאס, אלא במחויבות לאתוס ההתנגדות לישראל.

בנושא זה יש פער בין המפלגות. מנסור עבאס ויתר באופן פומבי על האופק של ביטול ישראל כמדינה יהודית בנימוק הפרגמטי (ולא העקרוני) שזה לא הולך להשתנות. בכך הוא נמצא הכי קרוב שאפשר לוויתור על רעיון ההתנגדות, וההכרזה על חמאס כלא לגיטימי לא רחוקה. הרשימה המשותפת, מנגד, לא מוכנה לוותר על האופק של מדינה דו לאומית. סדר היום שלה אזרחי יותר, אבל העניין הלאומי נוכח, והיא לחלוטין מחויבת אליו. אין שום סיבה להניח שזה הולך להשתנות. הדיון היחיד שיש עימם הוא על הווליום של העיסוק בנושא – אבל זה דבר תלוי נסיבות.

וכאן המלכוד: מצד אחד, לשותפות עם המפלגות הערביות סביב נושאים אזרחיים יש פוטנציאל. מצד שני, גם אם שמים את השאלה העקרונית בצד – האם ממשלה יכולה להשען על מי שלא מכיר בצורה ברורה בלגיטימיות של מדינת ישראל,  הישענות עליהן – ובעיקר על המשותפת – יהפוך את השאלה הלאומית לבטן הרכה של הממשלה. מערכת הלחצים שתופעל על הצדדים תהיה גדולה – במיוחד במקרה של הסלמה ביטחונית. התפרקות תשאיר את כל הצדדים חבולים בצורה קשה.

לצד משבר הלגיטימציה, ממשלה כזו גם תצטרך להזיע הרבה כדי לקבל רוב גם בהחלטות רגילות במליאה. אם רע"מ תתפקד באופן מלא כחלק מהקואליציה, מדובר ברוב של 55 מול 53. מספיק ח"כ סורר אחד כדי להפיל כל החלטה, או הצבעת מחאה של שני חברי כנסת מהמשותפת.

שתי נקודות לחיוב

1. לבחירות יש כבר תוצאה חיובית אחת: הפוליטיקאי שנשאר הכי רחוק ממעגל ההשפעה, חסר אופק פוליטי ממשי, ולא חבר אופציונלי בשום ממשלה הוא איתמר בן גביר.
2. בלי קשר לתוצאות המהלך הנוכחי של ליברמן והחרדים, אפשר לקוות שהוא יאפשר לפוליטיקה הישראלית להפוך לשדה דינמי יותר שמבוסס על בריתות ולא רק על דמוגרפיה. לשיח הפוליטי הנחרץ והדיכוטומי, לעיסוק הבלתי פוסק בלגיטימיות של השחקנים הפוליטיים, ולשקיעה בפוליטיקה דו גושית יש נזק גדול. כעת, הוא מתגלה כאופציה שאינה ברת קיימא. ככל שהשינוי הזה יופנם מהר יותר, אפשרויות פוליטיות ואולי גם חברתיות ורעיוניות חדשות יתגלו.